המהפכה הגרמנית, המכונה גם מהפכת נובמבר, פרצה בשלהי מלחמת העולם הראשונה והביאה לקריסתה המהירה של הקיסרות הגרמנית, תוך סלילת הדרך להקמת דמוקרטיה פרלמנטרית וכמעט ללא שפיכות דמים.
בימיה האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, פרצה בגרמניה מהפכה שהחלה כהתקוממות של פועלים וחיילים. אירוע היסטורי זה, שהתרחש בין השנים 1918 ל-1919, הוביל לביטול השלטון המלוכני ולכינונה של רפובליקת ויימאר. הגורמים המרכזיים למהפכה היו הנטל הקיצוני שספג העם הגרמני במהלך המלחמה, ההשפעות הכלכליות והפסיכולוגיות של התבוסה, והמתחים החברתיים העמוקים בין ההמונים לבין האליטה האריסטוקרטית והבורגנית.
הרקע למהפכה: הפילוג בתנועה הסוציאליסטית
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) מילאה תפקיד מכריע באירועים אלו. בשנת 1912 היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג, עם 35% מקולות הבוחרים ו-110 מושבים, אך היא נותרה מחוץ לממשלה הקיסרית, לאחר שפעילותה נאסרה במהלך השנים 1878–1890. כשפרצה המלחמה ב-1914, המפלגה נותרה מודרת מהשלטון הקיסרי וחבריה כונו בבוז "שוליות ללא מולדת" (Vaterlandslose Gesellen), כיוון שנאמנותם המעמדית נתפסה ככזו שחוצה גבולות לאומיים. למרות אידיאולוגיה אנטי-מלחמתית רשמית, תמכה המפלגה במאמץ המלחמתי כדי להוכיח את הפטריוטיות של חבריה ולסלק את הכינוי "שוליות ללא מולדת". ב-4 באוגוסט 1914, 96 צירי SPD, ביניהם פרידריך אברט, אישרו את איגרות המלחמה (war bonds). 14 צירים, בראשות הוגו האסה וביניהם קרל ליבקנכט, התנגדו אך נכנעו למשמעת המפלגתית. אולם, ככל שהמלחמה התארכה והאבידות גדלו, הפילוג הפך לבלתי נמנע.
ב-6 באפריל 1917, קבוצת פורשים שהתנגדה למלחמה, בראשות הוגו האסה ובהשתתפות דמויות כמו אדוארד ברנשטיין וקרל קאוטסקי, הקימה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית (USPD). מהמפלגה הזו התפצלה בהמשך "הליגה הספרטקיסטית" (Spartacists), שהיוותה את האגף השמאלי הקיצוני.
קריסת הצבא ולידתו של "מיתוס התקיעה בסכין"
ב-29 בספטמבר 1918 הודיע פיקוד הצבא העליון (OHL) לקיסר וילהלם השני ולקנצלר גאורג פון הרטלינג כי המצב הצבאי חסר סיכוי. גנרל אריך לודנדורף דרש הפסקת אש מיידית והמליץ על דמוקרטיזציה של הממשלה. מטרתו הייתה ברורה: להגן על המוניטין של הצבא הקיסרי ולהטיל את האחריות לכניעה על המפלגות הדמוקרטיות והרייכסטאג. ב-1 באוקטובר אמר לודנדורף לקציניו: "הם צריכים לאכול את המרק שהם בישלו לנו!". הצהרה זו סימנה את הולדתו של "מיתוס התקיעה בסכין בגב" (Dolchstoßlegende), לפיו המהפכנים הסוציאליסטים בגדו בצבא הבלתי-מנוצח והפכו ניצחון ודאי לתבוסה משפילה.
ב-3 באוקטובר מונה הנסיך מקס פון באדן לקנצלר. הוא נחשב לליברל ובמקביל ייצג את משפחת המלוכה. ב-28 באוקטובר עברו תיקונים חוקתיים שהפכו את גרמניה למונרכיה פרלמנטרית, אך זה היה מאוחר מדי. ההמונים רצו שלום מיידי.
בינואר 1918 פרצו שביתות במפעלי נשק. 400,000 פועלים שבתו בברלין וכמיליון ברחבי גרמניה כולה. הדרישה המרכזית שלהם הייתה סיום המלחמה. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1918 הודיע פיקוד הצבא העליון לקיסר וילהלם השני כי המצב הצבאי חסר סיכוי. הגנרל אריך לודנדורף דרש הפסקת אש מיידית והמליץ על דמוקרטיזציה של הממשלה, במטרה להטיל את האחריות לתבוסה על המפלגות הדמוקרטיות במהלך שהוליד את "מיתוס התקיעה בסכין בגב".
המהפכה עצמה הוצתה בנמלי הים הצפוני, קיל ווילהלמסהאפן. הפיקוד הימי תכנן קרב אחרון ונואש נגד הצי הבריטי, אך מלחים מצריפי "וויק" (Wik) מצפון לקיל סירבו לסכן את חייהם ברגע האחרון של המלחמה. ב-3 בנובמבר 1918 פתחו שוטרים וחיילים באש לעבר צעדת מחאה בקיל, כשמפגינים צעדו לעבר בית הסוהר כדי לשחרר את המלחים העצורים. החיילים שפתחו באש נשלחו במקור כדי להשתלט על המחאה, אך בסופו של דבר רבים מהם הצטרפו למפגינים. מהירי נהרגו תשעה אנשים שהובילו לשביתה כללית. תוך ימים ספורים, מועצות פועלים וחיילים השתלטו על ערים רבות ברחבי גרמניה.
"אם הקיסר לא יתפטר, המהפכה החברתית בלתי נמנעת. אבל אני לא רוצה בה, אכן אני שונא אותה כחטא."
פרידריך אברט
תוך ימים ספורים המהפכה התפשטה לכל ערי החוף – ליבק, ברמן והמבורג – והגיעה דרומה עד למינכן. ב-8 בנובמבר הכריז קורט אייזנר מה-USPD על הקמת "המדינה העממית של בוואריה" (People's State of Bavaria). מלך בוואריה, לודוויג השלישי נמלט, ובכך החלה קריסת השושלות המלוכניות ברחבי הרייך. לודוויג שהיה מהראשונים שנמלטו עם משפחתו לאוסטריה, הכריז על שחרור עובדי המדינה והצבא משבועת הנאמנות אליו.
הכרזת הרפובליקה ומועצת צירי העם
בבוקר ה-9 בנובמבר 1918, הדרמה הגיעה לשיאה בברלין. הקנצלר מקס פון באדן ניסה לשכנע את הקיסר וילהלם השני, ששהה במפקדתו בספא (Spa), להתפטר ולמנות עוצר. כשזה היסס, פון באדן הכריז באופן בלתי מורשה על התפטרות הקיסר ויורש העצר, והעביר את תפקיד הקנצלר לפרידריך אברט. באותו הצהריים, בעוד ההמונים ממלאים את הרחובות, פיליפ שיידמן מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכריז על הקמת רפובליקה מחלון בניין הרייכסטאג כדי להקדים את קרל ליבקנכט, שתכנן להכריז על רפובליקה סוציאליסטית כמה שעות מאוחר יותר במעון הקיסרי בברלין. אברט זעם על שיידמן, שכן האמין שההחלטה על צורת המשטר צריכה להתקבל באספה לאומית נבחרת, אך המציאות בשטח הכריעה.
הקיסר וילהלם השני, שנותר ללא גיבוי מהגנרלים שלו וללא ממשלה בברלין, הבין כי שלטונו הסתיים. הוא נאלץ לעזוב את אדמת גרמניה ולצאת לגלות בהולנד הנייטרלית. בעקבותיו, עד סוף חודש נובמבר, נאלצו כל שליטי השושלת של המדינות הגרמניות השונות לוותר על כסאותיהם, לרוב ללא שפיכות דמים ובכך הסתיים השלטון המלוכני בגרמניה.
"אני כבר לא מכיר מפלגות, אני מכיר רק גרמנים!"
הקיסר וילהלם השני (בתחילת המלחמה)
למחרת, הוקמה "מועצת צירי העם" (Rat der Volksbeauftragten) כמרכיב של ממשלה זמנית, המורכבת משלושה נציגי SPD (פרידריך אברט, פיליפ שיידמן ואוטו לנדסברג) ושלושה נציגי USPD (הוגו האסה, וילהלם דיטמן ואמיל בארת). המועצה הבטיחה רפורמות מרחיקות לכת כמו יום עבודה בן שמונה שעות וזכות בחירה לנשים, אך השאירה את הבירוקרטיה והצבא הקיסריים על כנם כדי לשמור על היציבות במדינה.
הקונגרס של מועצות הפועלים והחיילים הצביע בעד דמוקרטיזציה של הצבא בתוכנית שכונתה ״נקודות המבורג״ וכללה ביטול דרגות וסימני זיהוי, איסור על נשיאת נשק מחוץ לשירות, בחירת קצינים על ידי החיילים ואחריות המועצות על המשמעת. הפיקוד הצבאי התנגד לכך נחרצות ולא נותר לכך זכר בחוקת ויימאר.
בעוד הרחובות בברלין ובערי הנמל בערו, הקיסר וילהלם השני שהה במטה הכללי בעיר ספא (Spa), בזמן שהאירועים בברלין התגלגלו במהירות. הוא לא מיהר לוותר על כסאו. למעשה, הקיסר השתעשע ברעיון לחזור לגרמניה בראש צבאו כדי להשיב את הסדר על כנו בכוח הזרוע. אולם, המציאות הצבאית הכתה בפניו כאשר גנרל וילהלם גרונר, יורשו של לודנדורף, הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: הצבא אינו תומך בו יותר. בסופו של דבר, הקנצלר מקס פון באדן, שהבין כי כל דקה של עיכוב דוחפת את ההמונים לעבר רדיקליזם ומהפכה חברתית אלימה, ניסה ליצור קשר טלפוני עם הקיסר בבוקר ה-9 בנובמבר. הוא ניסה לשכנע אותו להעביר את כס המלוכה לעוצר (Regent), שיוכל למנות את פרידריך אברט לקנצלר באופן חוקי. הקיסר היסס ופון באדן, שחשש שהמצב בברלין יצא משליטה, החליט לפעול באופן חד צדדי.
השלב השני: העימות עם השמאל הרדיקלי
השלב השני והאלים יותר של המהפכה החל בסוף 1918. המתח בין הסוציאליסטים המתונים לרדיקלים התפרץ סביב סכסוך על שכר המלחים ב"משבר חג המולד". פרידריך אברט הזמין את כוחות הצבא לתקוף את "דיוויזיית הצי העממית" בארמון ברלין, מה שהוביל להתפטרות נציגי USPD מהממשלה.
ב-1 בינואר 1919 הקימו הספרטקיסטים את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). ב-4 בינואר, אמיל אייכהורן ממפלגת USPD, ששימש כמפקד משטרת ברלין התפטר וימים ספורים לאחר מכן פרצה התקוממות הספרטקיסטים בברלין, בניסיון להקים דיקטטורה של הפרולטריון. שר ההגנה גוסטב נוסקה השתמש ביחידות ה"פרייקור" (Freikorps), כוחות צבאיים למחצה של חיילים משוחררים, כדי לדכא את המרד באכזריות רבה. במהלך הדיכוי, נרצחו מנהיגי השמאל רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט.
הסכם סטינס-לגיין והיבטים כלכליים
במקביל למהומות הפוליטיות, התרחשו תהליכים משמעותיים בתחום העבודה והכלכלה. ב-15 בנובמבר 1918 נחתם הסכם סטינס-לגיין בין נציגי התעשייה הכבדה בראשות הוגו סטינס לבין נציגי האיגודים המקצועיים בראשות קרל לגיין.
| סעיף בהסכם | תוכן הסעיף | השפעה היסטורית |
|---|---|---|
| הכרה באיגודים | המעסיקים הכירו באיגודים כמייצגים רשמיים | מיסוד המשא ומתן הקיבוצי בגרמניה |
| שעות עבודה | הנהגת יום עבודה בן 8 שעות | שיפור משמעותי בתנאי החיים של הפועלים |
| מועצות פועלים | הקמת מועצות בחברות מעל 50 עובדים | בסיס למודל השיתוף הגרמני המודרני |
| החזרת חיילים | התחייבות להחזיר חיילים למשרותיהם | הקלת המעבר מכלכלת מלחמה לשלום |
כינון החוקה וסיום המהפכה
ב-19 בינואר 1919 נערכו בחירות לאספה הלאומית, בהן זכתה SPD ב-38% מהקולות והקימה את "קואליציית ויימאר". האספה התכנסה בעיר ויימאר כדי להתרחק מהתוהו ובוהו בברלין. פרידריך אברט נבחר לנשיא זמני ופיליפ שיידמן לראש הממשלה. ב-11 באוגוסט 1919 אומצה חוקת ויימאר, תאריך הנחשב לסיומה הרשמי של המהפכה. החוקה כוננה רפובליקה פדרלית חילונית עם רשימת זכויות יסוד מקיפה. עם זאת, סעיף 48 המפורסם העניק לנשיא סמכויות חירום נרחבות, שמאוחר יותר שימשו את אדולף היטלר לעלייתו לשלטון.
המהפכה הגרמנית הסתיימה בניצחון תומכי הרפובליקה הפרלמנטרית על פני אלו שרצו ברפובליקת מועצות בסגנון סובייטי, אך היא נותרה מהפכה "לא שלמה". הפיצול בשמאל בין הסוציאל-דמוקרטים לקומוניסטים הפך לקבוע, מה שהחליש את ההתנגדות לעליית הנאציזם ב-1933. הכוחות האנטי-דמוקרטיים נותרו בעמדות כוח במנהל, בצבא ובמערכת המשפט, ורפובליקת ויימאר סבלה מראשיתה מחוסר לגיטימיות בעיני חלקים נרחבים מהציבור.
הזיכרון ההיסטורי של המהפכה מוכתם בתבוסה הצבאית ובמיתוסים שהפיצו אנשי הימין הרדיקלי. מנהיגים כמו פרידריך אברט, שניסו לתמרן בין דמוקרטיה לסדר, הוקעו כבוגדים על ידי שני הצדדים. למרות זאת, המהפכה הניחה את היסודות לזכויות אזרח ודמוקרטיה בגרמניה, גם אם אלו קרסו תחת כובד המשברים הבאים.
ב-11 באוגוסט 1919 אומצה חוקת ויימאר. היא הקימה רפובליקה פרלמנטרית פדרלית (שלעיתים הוגדרה כחצי-נשיאותית) עם נשיא שנבחר ל-7 שנים ובעל סמכויות חירום לפי סעיף 48.
| תאריך | אירוע מרכזי | תוצאה |
|---|---|---|
| 29 באוקטובר 1918 | תחילת מרד המלחים | התפשטות המהפכה ברחבי גרמניה |
| 9 בנובמבר 1918 | הכרזת הרפובליקה | סיום שלטון הקיסר וילהלם השני |
| 15 בינואר 1919 | רצח לוקסמבורג וליבקנכט | דיכוי האגף השמאלי הרדיקלי |
| 11 באוגוסט 1919 | אימוץ חוקת ויימאר | מיסוד רשמי של הרפובליקה החדשה |
המהפכה הגרמנית נותרה שנויה במחלוקת. הימין הקיצוני תייג את המהפכנים כ"פושעי נובמבר", בעוד השמאל הקומוניסטי ראה ב-SPD בוגדים שחברו לאליטות הישנות. היסטוריונים מודרניים, כמו אברארד קולב וריינהרד רונאפ, מצביעים על כך שלממשלת אברט היה מרחב פעולה גדול בהרבה ממה שחשבו כדי לבצע דמוקרטיזציה אמיתית בצבא ובמנהל, אך הם בחרו ביציבות על פני שינוי עומק.
הפילוג הקבוע בשמאל הגרמני, שנוצר בימי המהפכה, הקל בסופו של דבר על עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933. כפי שכתב קורט טוכולסקי ב-1928: "המהפכה הגרמנית עדיין צריכה להתרחש", אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…
מעוניינים להעמיק בפרטים הקטנים של ההיסטוריה הגרמנית? באתר HistoryIsTold אנחנו מביאים לכם את העובדות ללא כחל ושרק. הגיבו למטה ושתפו אותנו: האם אתם חושבים שרפובליקת ויימאר הייתה יכולה לשרוד לו המהפכה הייתה רדיקלית יותר? אל תשכחו להירשם לניוזלטר שלנו לסקירות היסטוריות בלעדיות.
חומר מעשיר לצפייה
למרבה הפלא, למרות שהמהפכה הגרמנית היא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה, אין המון הפקות עכשוויות שמתמקדות אך ורק בה. עם זאת, יש כמה יצירות מעולות שמתארות את התקופה הזו בדיוק ויזואלי והיסטורי מרשים:
בבילון ברלין (Babylon Berlin) היא סדרה שאומנם מתרחשת ברובה בסוף שנות ה-20 (כעשור לאחר המהפכה), אבל זו היצירה הטובה ביותר כיום להבנת השלכות המהפכה. היא מציגה את העימותים האלימים בין הקומוניסטים (שמרגישים נבגדים מ-1918) לבין המשטרה והלאומנים. העונה הרביעית במיוחד נוגעת בשורשים הפוליטיים של רפובליקת ויימאר.
״רוזה לוקסמבורג״ הוא סרט משנת 1985, בבבימויה של מרגרטה פון טרוטה. הוא עוקב אחר חייה של המהימנה המהפכנית, החל מפעילותה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ועד להקמת הליגה הספרטקיסטית ורציחתה ב-1919. הסרט נחשב לאמין מאוד מבחינה היסטורית וממחיש היטב את הפילוג בשמאל הגרמני.
ויימאר: הולדתה של דמוקרטיה (Weimar – Die Geburtsstunde einer Demokratie) היא הפקה גרמנית משנת 2018 (לציון מאה שנה למהפכה) שמשלבת קטעי ארכיון עם סצנות משוחזרות. ההפקה מתמקדת בדמויות כמו פרידריך אברט, פיליפ שיידמן והמאבקים בתוך מועצת צירי העם. זהו המקור הוויזואלי המדויק ביותר לאירועים שקרו בין נובמבר לינואר.
מרד המלחים (1918 Aufstand der Matrosen) הוא סרט דרמה משנת 2017, סרט דוקו-דרמה המתמקד בנקודת הפריצה של המהפכה בנמלי הים הצפוני.
תאמל״ק לי