כיצד צולם הצילום המפורסם של פסל החירות ההרוס עבור הסרט "כוכב הקופים"? סרט המדע הבדיוני האגדי "כוכב הקופים" מאת פרנקלין ג'יי שפנר יצא ב־1968 וזכור בעיקר בסצנת הסיום המפורסמת שלו…

הסרט מבוסס אומנם על ספר באותו שם ומהווה התחלה לזיכיון סרטים מוצלח במיוחד, אבל הוא זכור בעיקר באופן הקודר שבו הסתיים, שנחשב לנדיר בהוליווד העליזה.

זהירות! ספוילרים!

על מה הסרט?

השנה היא 3978. האסטרונאוט והחוקר הציני ג'ורג' טיילור (בגילומו של צ'רלטון הסטון), שאיבד את האמון באנושות, עזב את כוכב הבית שלו לפני אלפי שנים במסגרת משלחת מיוחדת בחיפוש אחר כוכב לכת טוב יותר (הזמן זז אחרת בחלל). ולבסוף הצוות מחליט לחזור לכדור הארץ, אך בדרך ורחוק מהבית מתרסקת החללית.

טיילור מוצא את עצמו כאסיר על כוכב לכת זר ומוזר שבו קופי אדם אינטליגנטים/מטורפים שמפקדים על מצעד ומשתקים בעבדות בני אדם כבעלי חיים.

הוא מצליח לברוח מהקופים, אבל לא מעצמו ולא מהאנושות. הנוסע בשיטוט לאורך חוף הים מבחין בכתר דמוי המחט של פסל החירות ומבין לפתע שכל הזמן הזה הוא למעשה היה בכוכב הבית שלו. החוף היה פעם ניו יורק, אבל אלפיים שנים של מלחמות אובדניות ואי-הבנות שינו את הנוף הגיאולוגי והפסיכולוגי ללא הכר. "אלוהים אדירים! חזרתי! אני בבית… מטורפים! הרסת הכל! לעזאזל איתכם! מקוללים תהיו!" הוא זועק בגרון ניחר.

מאחורי הקלעים

השנה היא 1967. ההכנות לצילומי הסרט "כוכב הקופים", בבימויו של פרנקלין שפנר, המבוסס על הרומן באותו שם מאת פייר בול, בעיצומן. הרעיון לסוף אפל וחסר תקווה עלה בשלב מוקדם בפיתוח התסריט. עם זאת, אין תשובה מוחלטת לגבי מי בדיוק המציא את הסוף האייקוני ואת הדימוי הוויזואלי העוצמתי שלו.

לפי המפיק ארתור פ. ג'ייקובס: "רצינו לגרום לקהל להאמין שמדובר בכוכב אחר, שלא כמו הרומן של בול, כי זה היה כוכב אחר! בגרסה הראשונה של התסריט הכל היה די צפוי". ואכן, במקור, הדמות הראשית מוצאת את עצמה לראשונה על כוכב זר (כוכב הקופים) ורק לאחר מכן חוזרת לכדור הארץ, שם הוא מגלה שגם כדור הארץ הצליח ליפול תחת שלטון קופי האדם האכזריים. סופו של הסרט מרמז על משהו קטסטרופלי, שבסופו של דבר הוביל לחיסול האנושות על פני כדור הארץ במהלך אלפיים שנה.

"זה מצחיק", ממשיך ג'ייקובס, "אני זוכר אותי ואת בלייק אדוארדס, שעמד אז להשתלט על כיסא הבמאי, אכלנו ארוחת צהריים במסעדת יוּגוֹ קושרארנה ממול לאולפני וורנר בברבנק, קליפורניה. אז אמרתי לו: "זה לא עובד, זה צפוי מדי… מה אם זה היה בעצם כדור הארץ, אבל הגיבורים והקהל לא יידעו על זה?" בלייק הגיב: "נהדר, בוא ניצור קשר עם רוד! " (התסריטאי רוד סרלינג) לאחר ששילמנו עבור כריכי הבייקון, יצאנו החוצה, הרמנו את מבטנו וראינו את פסל החירות על כרזת הפרסום של המסעדה. ואז הסתכלנו אחד על השני ובו זמנית קראנו: "רוזבאד!" (מקגאפין מ"האזרח קיין") אני בספק שאלמלא הכרזה הזאת היה יוצא סרט כזה. פעם אחת שלחתי את התסריט המושלם לבול (כותב הספר), שענה שהסוף יותר פרוע משלו: "חבל, שלא הגעתי לזה".

ברם, מקורות אחרים טוענים שבול לא תמיד חשב כך — בהתחלה הוא לא אהב את הסוף שהשתנה והתבטא נגדו.

בלייק אדוארדס טוען שהוא הגה את הסוף עם מעצב דיסני לשעבר דון פיטרס והוסיף: "זה בעצם הכל דון". פיטרס, מצדו, בטוח שהוא יצר את הסצנה בעצמו, לבדו, כי הוא היה זה שהראה לראשונה סקיצות של הפסל ההרוס כשעשה סקיצות ראשוניות עבור ארתור ג'ייקובס, שפיתח את הפרויקט באולפני וורנר. יש גם דעה שהרעיון יכול היה להיות שייך לרוד סרלינג המוכשר, תסריטאי סדרת הקאלט "אזור הדמדומים". המפיק השותף מורט אברהמס אומר בתמציתיות, "זה הסוף של רוד". גרסאות רבות של התסריט, שנכתבו בשנים 1964–1965, מדגימות בבירור את התפתחות הרעיון: המיקום השתנה (תקופה מסוימת חשבו למקם את הסצנה זאת בג'ונגל) והמצב שבו נמצאה האנדרטה הרעועה. בסופו של דבר, סרלינג מציע שזה היה, אחרי הכל, רעיון שהוגה והוצא לפועל על ידי כמה תסריטאים, גם אם הם לא היו מודעים לתרומתם.

הצילומים

מראה הפסל ההרוס לא היתה הפעם הראשונה שזה מופיע באמנות ב־1968. האמן והמאייר האמריקאי אלכס שומבורג צייר פעם עטיפות לשני מגזיני מדע בדיוני עם תמונה דומה, שאחד מהם נעשה 15 שנים לפני יציאתו של "כוכב הקופים".

הסרט עצמו מכיל רמזים מטרימים ונסתרים ומעניינים לתוצאה האפשרית — לא רק האזהרה המאיימת של הקוף הגדול, ד"ר זאוס ("אל תחפש את גורלך, טיילור, אולי לא תאהב את מה שאתה מוצא"), אלא גם את הערת הגיבורים מיד עם הגעתם לכוכב "הזר": "השאלה היא לא כל כך איפה אנחנו נמצאים, אלא מתי זה קורה?" וחלק מהצופים טוענים גם שהחלונות בחללית איקרוס, המוצגים בהתחלה מתוך התא, דומים לעיני פסל.

הסצנה צולמה ב־3 באוגוסט 1967, במהלך השבוע האחרון של הצילומים המפרכים, שבמהלכו הסטון, למשל, היה חולה כל הזמן ואף הגיע לסבך של כמה צמחים רעילים. מההתחלה, משהו היה בטוח ישתבש: העבודה התעכבה על בשל ערפל בוקר סמיך או הופסקה בשל ספינות משא שנכנסו ללא הרף לפריים.

לצילום הראשון מלמעלה, שבו רואים רק את שיני הכתר, בנה האמן וויליאם קרובר, באמצעות פיגום ענק, בנה דגם של הראש והלפיד (חצי מהגודל) ממניפה ומקרטון. הצלם ליאון שמרוי, שמלאו לא מכבר לגיל 66, סירב לטפס על מבנה בגובה של יותר מ־20 מטרים, ועוזר הבמאי וויליאם קיסל הודה כי יש לו פחד גבהים. אז, לפי קרובר, שצילם בסופו של דבר בעצמו, הבמאי שפנר, לבוש כתמיד בלבן חד, עם סיגר בפיו, פנה אליו ונבח, "אתה בנית את זה. נתראה למעלה".

התוכנית החלופית — הפסל עצמו ודמותו הקטנטנה של הסטון בסמוך – נוצרה בשיטת רישום. האמן אמיל קוזה עשה ציור על זכוכית, שפני השטח החלקים במיוחד אפשרו לו להגיע לפרטים גבוהים, והניח אותו על צילומי סלעים אמיתיים בעת הצילום. אגב, אם מישהו רוצה לראות את הסלעים ואת קו החוף במו עיניו (אבל בלי פסל החירות), אפשר לעשות זאת בקליפורניה. המפרץ המבודד נמצא בצד המזרחי הרחוק של חוף ווסטוורד, בין חופי זומה ופוינט דום. מומחים מייעצים שלא לשים לב לקו הים המעוקל שליד החנייה, אלא לטפס על ההרים, לכיוון מזרח עד שתגיעו לחוף קטן מוקף בסלעים.

השראה

רמיזות לסצנה הקאנונית עולות כל הזמן בכל מיני סרטי המשך, פריקוולים, ריבוטים ועוד.

בתסריטים הגנוזים של פייר בול ("כוכב האדם", 1968), אדם ריפקין ("בחזרה לכוכב הקופים", 1988) וטרי הייז ("שובם של הקופים", 1995), הדמויות מנסות או לשחזר את הפסל, או לבנות עותק קטן שלו, או שהם פשוט יושבים זה ליד זה.

הבמאי טים ברטון (שביים את גרסת 2001 של כוכב הקופים) נותן כבוד לסיום האייקוני על ידי הפיכת שברי הספינה לכתר משונן הקבור למחצה בחול. ב״כוכב הקופים: המרד״ (2011), סיזר השימפנזה מרכיב דגם צעצוע של פסל החירות ובפארודיה "Spaceballs" של מל ברוקס יש את הסצנה הזו:

הסוף יכול היה להיות שונה לא רק מבחינה ויזואלית. בתסריט, הגיבור רק קרא: "אוי אלוהים." את השאר אילתר הסטון.

היוצרים חששו שדברי הקללה לא יעברו את מגבלות הצנזורה שעדיין היו קיימות באותה תקופה. הצנזורה באמת התכוונה לחתוך את הסצנה בגלל ההתבטאויות והשפה הגסה. אבל הסטון ניסה להגן על עצמו: טיילור לא סתם נושא את שם האל לשווא, אלא בעצם קורא לאלוהים להעניש את מי שאחראי להרס הציוויליזציה. הוא (הסטון, לא טיילור) הצליח והסצנה נותרה ללא פגע.

תמונת פסל החירות ההרוס בולטת במיוחד בשנת 1968, כשצל האיום האטומי תלוי באוויר. עדיין הדהדו מלחמות העבר.

מאז, הריסות של אנדרטה גרנדיוזית, המסמלת את אובדן החופש, והידידות, הופיע בסרטים כמו "קלוברפילד" (2007), "אינטליגנציה מלאכותית" (2001), "פגיעה קטלנית" (1998), "היום השלישי" (1996), "היום שאחרי המחר" (2004) וגם על הכרזות של "הבריחה מניו יורק" (1981) ובסרט התיעודי "The Jupiter Menace" (1982). אין ספק שמה שהופך את אותה סצנה לאייקונית זה מספר המחוות הקולנועיות וכאלה כנראה גם יופיעו על המסכים יותר מפעם אחת.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.