״אלף מכות״: הסיפור האמיתי

הסדרה "אלף מכות" (A Thousand Blows), שיצר סטיבן נייט, היא דרמה היסטורית המתרחשת במעיים של הרובע המזרחי של לונדון במאה ה-19. הסדרה מציגה מציאות קשה וריאליסטית שבה פשע, אהבה, בגידה ושאפתנות מתקיימים יחד בשכונה מוכת עוני. רוב הסיפור מסופר מנקודת מבטם של שלושה דמויות מרכזיות – מרי קאר, חזקיה מוסקו והנרי גודסון – אך העלילה עוברת דרך רקעים שונים ובלתי נשכחים.

פאב ״הנער במעיל הכחול״

אחד המקומות המרכזיים בסדרה הוא הפאב "הנער במעיל הכחול" (The Blue Coat Boy), שבבעלותו של גודסון. הפאב מופיע שוב ושוב לאורך העלילה ומשמש כזירת האירועים של קרבות האגרוף המרכזיים שמגדירים את הסדרה. עם התקדמות הסיפור, המקום הופך לנושא שנוי במחלוקת כאשר מתפתח עימות בין אידיאולוגיות שונות.

למעשה הפאב בסדרה מבוסס על פאב אמיתי מהמאה ה-19. לפי הסדרה, המקום נמצא בבעלותו של הנרי גודסון, המכונה גם "שוגר". זהו גם המקום שבו מתקיימים קרבות אגרוף בידיים חשופות עם רדת החשכה. על פי מחקר שערכה שרה אליזבת קוקס, יועצת היסטורית לסדרה, היו שני פאבים בשם זה באזור איסט אנד בלונדון. אחד מהם היה ברחוב דורסט (שנקרא בעבר דובל סטריט) ונוהל על ידי פונץ' לואיס. הפאב נהרס בשנות ה-20 של המאה ה-20. כשלואיס היה דמות מרכזית שהשיקה את הקריירה של חזקיה מוסקו בעולם האגרוף. בסדרה מופיעה דמות המבוססת על לואיס, שמנחה את הקרבות בפאב "הנער במעיל הכחול". כך נוצר קשר ברור בין המציאות לגרסה הטלוויזיונית, גם אם הוכנסו שינויים מסוימים כדי להתאים לעלילה מקורית ולא תיעודית.

בשנת 1882 נערכה בפאב "הנער במעיל הכחול" תחרות אגרוף שבה הקהל עודד צעיר שחור בשם חזקיה מוסקו לעלות לזירה. למרות היסוסיו, הוא ניסה להסביר על הגעתו הטרייה למדינה. לבסוף, מאחר שסירב לחשוף את שמו, הקהל העניק לו את הכינוי "צ'ינג ג'וק" (Ching Ghook). לשם היו משמעויות גזעניות מובהקות, במיוחד מאחר שעיתונאי ספורט שנכח במקום תיאר את מראהו של חזקיה כסיני. הקהל אימץ את התיאור והכינוי דבק בו גם לאחר שהפך למתאגרף מצליח. בדומה לסדרה, גם במציאות לפאב היה תפקיד חשוב בדרכו של חזקיה לעולם האגרוף. ברם, הסדרה מוסיפה גם אלמנטים בדיוניים. לדוגמה, בסדרה מתקיים קרב ראשון בין חזקיה לשוגר, שהופך ליריבות ממושכת לאורך העלילה, בעוד שבמציאות אין עדות לקרב כזה. נראה שהפרט הזה נוסף כדי להגביר את המתח הדרמטי בין שתי הדמויות המרכזיות וליצור מנוע עלילתי. הרגשות המורכבים של שוגר נחשפים גם דרך בעלותו על הפאב: ככל שהזמן עובר, מתברר שהוא מאבד שליטה על האימפריה שבנה ושוקע לאט אל הנשייה. לכן, הפאב "הנער במעיל הכחול" משמש לא רק כרקע, אלא גם כסמל מרכזי לעימות בין הישן לחדש שמלווה את עונת הבכורה של הסדרה. למרות תוספות בדיוניות, יסודותיה של העלילה נובעים מהמציאות ההיסטורית.

חזקיה ואלק

הסדרה מציגה את החברים חזקיה מוסקו ואלק מונרו שמגיעים ללונדון להוטים "להרוויח קצת כסף בזירה". למעשה, אלה דמויות אמיתיות: השניים היו שותפים לאיגרוף מאותה תקופה. לפי החוקרת שרה אליזבת קוקס, שייעצה לסדרה, מוסקו האמיתי נולדה באיים הקריביים בסביבות 1862 ונודע כאמור בשמות גנאי שמקורם בגידופים גזעניים נגד אנשים אסייתים והגיעו ככל הנראה מעיתונאי בפאב בלונדון שאמר שמוסקו נראה קצת סיני. למרות שיש רק שלושה תיעודים רשמיים של חזקיה מוסקו, הוא הופיע באופן קבוע במאמרים בעיתונים. רובם עסקו במעורבותו באיגרוף, אם כי דיווחים משנת 1884 מתארים אותו כעובד באקווריום של מזרח לונדון. ה"לידס טיימס" כינה אותו "מאלף אריות".

עד נובמבר 1882, מוסקו זכה בחצי תריסר תחרויות אגרוף. מאמנו ושותפו לאימונים היה אלק מונרו, שנולד בקינגסטון, ג'מייקה, בסביבות 1850 והגיע לאנגליה כ-20 שנה לאחר מכן. מונרו, דמות ידועה בסצנת האיגרוף הלונדונית בזכות השותפות שלהם, זכור בעיקר בזכות מותו שזכה לפרסום רב. מונרו מת לאחר עימות בבית הארחה בספטמבר 1885, כ-20,000 איש דווחו כי עמדו לאורך הדרך בת'נל גרין לתהלוכת הזיכרון שלו. לאחר שהמשטרה האשימה בטעות נער בהריגת מונרו, תומאס יוינגטון בן ה-26 הודה כי איבד את עשתונותיו בעקבות הערות שהשמיע המתאגרף השיכור כלפיו ואמר כי דקר את מונרו בטעות בסכין. יוינגטון זוכה מרצח אך לא בהריגה ושוחרר.

לאחר מות מאמנו, מוסקבו המשיך להתאגרף עד שנות ה-1890. במהלך תקופה זו, הוא התחתן עם אישה בשם מרי, ולזוג נולדה בת, אלייזה. ישנן עדויות לכך שהוא עבר לניו יורק בשלב מסוים, אם כי משפחתו ככל הנראה לא הצטרפה אליו. המתאגרף הידוע נפטר מתישהו בסביבות 1901, שכן מפקד אוכלוסין רשם את מרי כאלמנה באותה תקופה, אך אין תיעוד של מותו או מיקום קבר אפשרי.

הנרי גודסון

גודסון האמיתי נולד ליד בריק ליין באיסט אנד של לונדון ב-19 בפברואר 1856. כאחד מ-13 אחים ואחיות, הוא החל לעבוד בעסק ההובלה של משפחתו לאחר מות אביו בשנת 1877. הוא נישא לאשתו, אן, שנה קודם לכן, ולזוג נולדו לפחות ארבעה ילדים. גודסון, "בעל המבנה החזק", החל להופיע בדיווחי אגרוף בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, כשהתחרה בטברנת מייל אנד גייט ובפאבים אחרים. מפקד אוכלוסין משנת 1881 רשם את גודסון כמי שהתגורר בבית חולים לאבעבועות שחורות באזור ניו קרוס בעיר. זה יכול לעזור להסביר דו"ח כתוב שתיאר את אחת מעיניו של גודסון כעצומה "במשך עשר או תריסר שנים" עד 1882. למרות שזה מרמז שהראייה שלו היתה מוגבלת מאז שנות העשרה שלו, ייתכן שהמחבר התכוון למעשה לחודשים וייתכן שמחלת האבעבועות השחורות הייתה הסיבה. גודסון לא נתן ללקות שלו למנוע ממנו להיכנס לזירה, כשהוא התחרה נגד יריבים במשקל בינוני ובמשקל כבד כאחד. מיקומי הקרבות הללו נשמרו בסוד, מכיוון שקרבות כאלה היו בלתי חוקיים. הקרב הידוע לשמצה ביותר שלו היה בשנת 1882 נגד מתאגרף מבוגר בשם ג'ק היקס בתוך קפלה. במהלך הסיבוב השלישי, המשטרה עצרה את הקרב ועצרה 10 גברים, כולל את גודסון, אך לא את יריבו, מה שמרמז שהזירה נחשפה למשטרה. גודסון הואשם בהיותו מארגן הקרב העיקרי, אך בסופו של דבר הרשויות ויתרו לו והסתפקו באזהרה. מעט ידוע על חייו של גודסון לאחר מכן, אם כי הוא חזר להתאגרף בשנת 1911 בסביבות גיל 56. הוא מת שש שנים לאחר מכן.

כנופיית ארבעים הגנבות

הכנופיה שנודעה בכינוי Forty Elephants היתה כנופיית פשע לונדונית שפעלה מהמאה ה־19 עד המאה ה־20, והורכבה כולה מנשים. הן התמחו בגניבה מחנויות והייתה ידועה במיומנותה בהימנעות מזיהוי על ידי המשטרה. כנופיית ארבעים הגנבות פעלה באזור Elephant and Castle בלונדון. הן היו בעלות ברית עם כנופיית Elephant and Castle, שהונהגה על ידי האחים מקדונלד. הן ביצעו שוד בחנויות איכותיות בווסט אנד של לונדון ופעלו גם ברחבי המדינה. הכנופיה הייתה ידועה גם בכך שהתחזתה למשרתות של משפחות עשירות לפני ששדדו את בתיהן, לעיתים תוך שימוש בהמלצות מזויפות. הכנופיה התקיימה משנת 1873 ועד שנות ה־50 של המאה ה־20, וישנן עדויות לכך שאולי היא התקיימה מאז סוף המאה ה־18.

ישנם אזכורים לנשים צעירות ולנערות שהיו קשורות או שימשו כשותפות לפעולות של כנופיה גברית בשם "ארבעת הגנבים" כבר בשנת 1828. גיליהן של חברות הכנופיה היה בין עשר לעשרים. חברי הכנופיה, גברים ונשים כאחד, נשאו סימני קעקוע על היד בצורת נקודות בעזרת "דיו הודי", באמצעותו הכירו בני הכנופיה זה את זה. לא ידוע בוודאות אם הייתה זו קודמת לכנופיה המאוחרת יותר. עלה ספק אם הכנופיה פעלה באופן רציף תחת השם "ארבעים הגנבות", והסבירות היא שמדובר הייתה בתת־קבוצה של כנופיות אחרות בראשות מנהיגים שונים, ורק בסוף המאה ה־19 הופיעה כארגון נפרד ומיוחד. השם שמתייחס לכנופיה הנשית מוזכר בוודאות בפרסומים ובמסמכים שונים, כשהאזכור המוקדם ביותר הוא משנת 1876.

המנהיגה הראשונה שלהן הייתה מרי קאר, שנולדה בהולבורן בשנת 1862. סבורים שקאר הצטרפה לכנופיה בשנות ה־70 של המאה ה־19, ועלתה בהדרגה בהיררכיה עד שהפכה לחברת מפתח ובסופו של דבר זכתה להנהגה ולקיבלה את הכינוי "מלכת ארבעים הגנבות". קאר נישאה לפושע אחר בשם תומאס קריין בשנת 1888. נטען שהכנופיה השתמשה בביתה של קאר ברחוב סטמפורד 118 כמטה שלה. הרחוב היה בעל מוניטין כה רע שכונה "אחד הרחובות המכוערים והמושחתים בלונדון". קאר השתמשה גם בכינויים כמו פולי קאר, אווה ג'קסון, אן לסלי וג'ני לסלי. היא הייתה מעורבת רומנטית עם מנהיג כנופיית Elephant and Castle, אלף גורמן ונודעה במיוחד כגנבת תכשיטים במלונות הווסט אנד לקראת סוף הקריירה שלה. סגנון הנהגתה הכריזמטי הפך אותה למפורסמת כל כך שנטען שהייתה מודל למספר ציורים מפורסמים כמו "המשרתת עם השיער הצהוב" (1895) מאת פרדריק לייטון ודורותי טננט. נטען גם שקאר הייתה השראה למחזה "האישה הגרועה ביותר בלונדון" מאת וולטר מלוויל.

כותרות העיתונים דיווחו כי לאחר משפטה ועונש המאסר שהוטל עליה על חטיפת ילדים, חברת הכנופיה מיני דוגאן ירשה אותה. אולם מאחר שקאר שוחררה שלוש שנים מאוחר יותר, ייתכן מאוד שדוגאן מילאה את תפקיד ההנהגה זמנית בלבד. קאר ודוגאן נכלאו ב־1905. הלן שין, שכונתה "הלן היפה", החזיקה בהנהגה לזמן קצר בשנים 1905-1906, עד שנעצרה ונידונה לשנתיים לאחר שהרעילה וגנבה מגבר. לאחר ששוחררה ממשפטה האחרון, עברה קאר למנצ'סטר, שם מתה ב־1924.

מ־1915 עברה הנהגת הכנופיה לידי אליס דיימונד, שנודעה בכינויים שונים כמו "מלכת ארבעים הגנבות", "דיימונד אני", וחברה של מגי היל ודולי מייז, אחיותיו של הגנגסטר בילי היל. שיא פעילותן היה בתקופה שבין מלחמות העולם, כאשר הכנופיה פשטה במסגרת מעשי שוד בהיקף גדול לא רק בווסט אנד של לונדון, אלא גם במרכזי קניות גדולים ברחבי המדינה. הן גם כפו על כנופיות קטנות יותר לשלם להן חלק ממה שגנבו והטילו עונש על עבריינים שסירבו לציית לכללים שלהן. לכנופיה היו כללים משלה והן דרשו נאמנות מחבריה ומאנשים ברשת האספקה וההפצה שלהן. אליס דיימונד שלטה בשיתוף פעולה עם מגי היל, גרטראוד סקאלי, אחיות פרטרידג' ועוד רבות אחרות. זוהו מעל 70 חברות בכנופיה שפעלו בשנות ה־20 וה־30. הכנופיה עדיין פעלה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר דורות חדשות של חברות החליפו את הוותיקות. הן יכלו להתמודד עם מספר גברים בקרבות רחוב, אך העדיפו להישאר במומחיותן גניבה חשאית, וזכו להערכה מעמיתיהן הגברים בכנופיית Elephant על ארגון ומיומנות. חברה אחת בכנופיה, ליליאן גולדסטין (שם נעורים קנדל), הייתה מוכרת למשטרה כ"בנדיטית עם שיער קצר", אהובתו של שותף לכנופיית Elephant בשם רובי ספרקס ושימשה נהגת הימלטות במבצעי שוד. הכנופיה הייתה קשורה גם לפרנקי פרייזר, שאחותו אווה פרייזר הייתה חברהת כנופיה. דיימונד פרשה מהנהגת הכנופיה בשנות ה־30 והיא הוחלפה על ידי מגי היל, שנעצרה ב־1939 לאחר שעיוורה שוטר בעזרת סיכת כובע ונידונה לארבע שנים בכלא הולווי. לאחר שחרורה היא פרשה מגניבת חנויות. מגי היל הוחלפה על ידי שירלי פיטס, שלמדה גניבה תחת הדרכתה של דיימונד ושאר חברות הכנופיה בשנות ה־40. העיתונות כינתה אותה "מלכת גניבות החנויות". היא הכירה את רוני נייט, האחים קריי וצ'ארלי וילסון. פיטס הובילה את הכנופיה עד למותה ב־1992.

נטען שהכנופיה נקראה "ארבעת הגנבות"בשל 40 חברותיה, אך סביר להניח שלא כך הדבר. בתקופתן של קאר ודיימונד היו בגרעין הכנופיה כ־15 חברות בלבד. הדיווחים על מספר גבוה יותר כללו לעיתים קרובות גם בני משפחה ואנשים קשורים נוספים. השם כנראה נגזר מסיפור "עלי באבא וארבעים השודדים", והשתנה לאחר מכן עקב הקשר לכנופיית Elephant and Castle והכינוי "Elephant Boys". לפי סיפור אחד, השם הופיע בשנות ה־50, לאחר שמגי היל חזרה מגניבה והתרשמה כל כך שזה הזכיר להן את "מלכת ארבעים הפילים".

משך פעילות הכנופיה אינו ברור לחלוטין. האזכור המוקדם ביותר בעיתונות הוא משנת 1873, אך רשומות משטרת לונדון מעידות על גניבות חנויות על ידי נשים מאז סוף המאה ה־18. חברות הכנופיה לבשו בגדי נשים שהותאמו לכלול כיסים סודיים, שבהם הסתירו את השלל שלהן: במעילים, גלימות, חגורות, כפפות, חצאיות וכובעים. פעולה זו נקראה "clout" או "clouting". הן פשטו על חנויות גדולות בווסט אנד. הגישה הצנועה של נשים באותה תקופה אפשרה להן פרטיות מהעובדים, וכך הייתה להן הזדמנות להימנע מזיהוי. גניבת חנויות על ידי נשים מכל המעמדות לעיתים קרובות לא נתקלה בגילוי, ואף כשהן נתפסו, נשים מהמעמד הבינוני לעיתים קרובות לא הועמדו לדין רשמי. הססנות עובדות החנות להאשים לקוח עשיר ומכובד היה לטובת הגנבות.

שיטה נוספת הייתה לגשת לגברים שנראו עשירים ברחוב ולבקש מהם הוראות הגעה, בעוד חברות כנופיה נוספות מופיעות ומאשימות את הגבר בהתקפה. במקום ליצור מהומה, הגבר נאלץ לתת להן כסף או חפצים יקרים. אם האיומים היו להודיע למשטרה, הן היו גונבות את שעון הכיס או פריט יקר אחר שהיה ברשותו. הכנופיה גנבה סחורה בשווי אלפי פאונד. חברות הכנופיה הרוויחו מספיק כסף כדי לתמוך כלכלית בבעליהן, שהיו עצלנים או אסירים במערכת הכלא הבריטית. במהלך הזמן, הכנופיה הפכה למוכרת באזור ובחנויות היוקרתיות שהיוו יעד לשוד. עצם נוכחותן יכלה לעורר דאגה, ולכן הרחיבו את פעולותיהן לערים קטנות ואזורים כפריים בהם היו פחות מוכרות.

במהלך המאה ה־20, הכנופיה השקיעה ברכבים מהירים כדי להבריח את השלל ולהימלט מהמשטרה, והעבירה שלל גם דרך רשת הרכבות הבריטית. חברות הכנופיה היו משתמשות ברכבות כדי להגיע לעיר, משאירות מזוודות ריקות בתחנות, ובשובן ממלאות אותן בסחורה גנובה. בנוסף לגניבת חנויות, הכנופיה עסקה בשוד בתים וסחיטה. חברות הכנופיה השתמשו במכתבי המלצה מזויפים כדי להתקבל לעבודה כמשרתות ואז שדדו את בתיהם. הן גם סחטו גברים לאחר שהצליחו לפתותם ליחסים קצרים. בשנות ה־20, חברות הכנופיה התחילו לחקות את קבוצת "הצעירים הבוהקים", שהופיעה בעיתונות הפופולרית. הן חיו באורח חיים מפואר ודקדנטי, חיקו את כוכבי הקולנוע של התקופה. חלק מההכנסות שימש למימון מסיבות והוצאות מופרזות במועדונים, פאבים ומסעדות. הכנופיה הייתה טריטוריאלית למדי. גנבות חנויות אחרות שניסו לפעול בשטחים בהן פעלה נאלצו לשלם אחוז מהשלל. סירוב הוביל למכות או חטיפות עד שהכסף שולם. למרות שהן נעצרו מדי פעם, עונשי המאסרים שלהן היו לרוב קצרים: שנתיים מאסר או 12 חודשים בעבודת פרך. עם שחרורן הן חזרו לפעילות בכנופיה. חלק מהחברות נשארו זמן רב, כמו אדה וולמן שנעצרה לראשונה ב־1921 ונשארה בכנופיה גם בעת מעצר נוסף ב־1939.

למרות שהן לעיתים גנבו פריטי לבוש, לרוב לא לבשו את הבגדים הגנובים. השלל היה מחולק לרשת של סוחרים, שווקי רחוב ומרבצים. חלק מהסוחרים נעצרו אך לא הורשעו. עדה מקדונלד נעצרה ב־1910 כחשודה והשתמשה ביומנים בעלי אמינות בעייתית כדי לשכנע את הרשויות שהסחורה שברשותה הייתה תוצאה של עסקאות לגיטימיות. ג'יין דורל ובעלה בגישור לא רשמי ג'ים בולוק, הועמדו לדין ב־1911. הרכב השופטים זיכה אותם מחוסר ראיות מספקות.

קרבות אגרוף במאה ה-19

קרבות איגרוף היתה צורה בלתי מוגבלת של תחרויות איגרוף, שהיו אטרקטיביות במיוחד עבור מהמרים והוכרז כענף בלתי חוקי באנגליה בשנת 1829, אם כי זה לא מנע מאנשים להמשיך את המסורת במחתרת למרות הסיכון לקנסות ומאסר. הקרבות נערכו בחדרים האחוריים המעושנים של הפאבים, בחצרות האחוריות,  במרתפים נסתרים ולפעמים – באזורים כפריים מרוחקים.

לדוגמה, רישומי פשיעה מראים שבאמצע 1856, קבוצת מקדמי איגרוף בלונדון שכרה רכבת והסיעה עד 500 איש לכפר בסאפוק כדי לארגן קרב בין שני גברים בשם ג'יימס מאסי וויליאם הייז. כאשר נתפסו, המתאגרפים וחמישה מחברי זירת האיגרוף הואשמו בהפרת סדר ותקיפה, ונכלאו. אי חוקיותו של הספורט גרמה לו להיות שזור בפעילות הכנופיות בלונדון באותה תקופה, כך שסביר להניח של"ארבעים הגנבות" הייתה מעורבות מסוימת בו.

הסדרה "אלף מכות" מציגה את הרובע המזרחי של לונדון במאה ה-19 בצורה ריאליסטית וסוחפת, תוך שילוב של פשע, קרבות אגרוף, אידיאולוגיות שונות ודרמות אישיות. הפאב "הנער במעיל הכחול" מהווה מוקד מרכזי לעלילה, בעוד שדמויות אמיתיות מהיסטוריה, כגון חזקיה מוסקו והנרי גודסון, מתערבבות עם אלמנטים בדיוניים ליצירת סיפור עשיר ומרתק. במקביל, הכנופיה הנשית "ארבעים הגנבות" מראה את הצדדים המורכבים של פשע, כוח והשפעה חברתית בתקופה ההיסטורית הזו.

חומר מעשיר לקריאה

• Gangs of London: 100 Years of Mob Warfare (2010), Brian McDonald
• Property Crime in London, 1850–Present (2011), W. Meier

חומר מעשיר לצפייה

הסדרה ״אלף מכות״ שכתב סטיבן גרהם וביים סטיבן נייט שוות צפייה. מארי קאר גולמה על ידי ארין דוהרטי בעוד סטיבן גרהם גילם את הנרי גודסון, מלאכי קירבי את חזקיה מוסקו ופרנסיס לאבהול את אלק מונרו.