תאמל״ק ליהשליט ה-34 לבית עות'מאן ניסה לאזן בין מודרניזציה לדיקטטורה בתקופה של דעיכה ומשברים עולמיים, אך כשל בכך כשלון חרוץ.
עבדול חמיד השני עלה לשלטון בשנת 1876, ברגע קריטי בהיסטוריה והפך לסולטאן האחרון שהצליח להפעיל שליטה יעילה על המדינה העות'מאנית השסועה לפני קריסתה הסופית.
הוא נולד ב-21 בספטמבר 1842, ככל הנראה בארמון צ'יראגן או בארמון טופקאפי שבקונסטנטינופול. הוא היה בנו של הסולטאן עבדול מג'יד הראשון ושל טירימוז'גן קאדין, ששמה המקורי היה וירג'יניה. לאחר מות אמו הביולוגית, הוא אומץ על ידי אשתו החוקית של אביו, רחימה פרסטו סולטאן, שגידלה אותו יחד עם אחותו למחצה, ג'מילה סולטאן. בניגוד לסולטאנים רבים אחרים, עבדול חמיד זכה לבקר במדינות רחוקות עוד לפני הכתרתו. בקיץ 1867 הוא התלווה לדודו, הסולטאן עבדול עזיז, למסע נרחב באירופה שכלל את פריז, לונדון, וינה וערים נוספות. הוא עלה לשלטון ב-31 באוגוסט 1876, לאחר שאחיו מוראד הודח מתפקידו. רבים ציפו כי הוא יתמוך בתנועות ליברליות, ובטקס הכתרתו הוא רכב כמעט ללא ליווי למסגד איופ סולטאן כדי לקבל את חרבו של עות'מאן. עם זאת, עלייתו התרחשה בצל סערה כלכלית ופוליטית, מלחמות בבלקן והחשש המתמיד מפני התפרקות האימפריה.
בתחילת דרכו עבד עבדול חמיד עם תנועת העות'מאנים הצעירים כדי לכונן הסדר חוקתי. התנועה האמינה כי מערכת פרלמנטרית מודרנית היא למעשה גלגול של עקרון השורא (התייעצות) המוסלמי. בדצמבר 1876, על רקע מרידות בבוסניה והרצגובינה והתגובות הקשות באירופה לדיכוי המרד הבולגרי, הוא הכריז על החוקה הראשונה ועל הקמת פרלמנט. מדחאת פאשה עמד בראש הוועדה שגיבשה את החוקה, אשר כללה רשות מחוקקת דו-בתית. עם זאת, החוקה העניקה לסולטאן את הזכות להגלות כל אדם שנחשב לאיום על המדינה.
התקוות לרפורמה נקטעו במהירות כאשר האימפריה הרוסית הכריזה מלחמה ב-24 באפריל 1877. ללא עזרה מבעלות ברית אירופיות, האימפריה העות'מאנית נחלה תבוסה קשה. המלחמה הסתיימה בחוזה סן סטפנו, שהטיל תנאים מחמירים: עצמאות לרומניה, סרביה ומונטנגרו, אוטונומיה לבולגריה ותשלום פיצויים עצומים. בעקבות המשבר, השעה עבדול חמיד את החוקה בשנת 1878 ופיזר את הפרלמנט. במשך שלושת העשורים הבאים הוא שלט כריבון אבסולוטי מארמון יילדיז.
תחת שלטונו האוטוקרטי, המכונה לעיתים תקופת ה"איסטיבדאד", ריכז עבדול חמיד את כל סמכויות הניהול בידיו והפך את שריו למזכירים בלבד. הוא סבל מפרנויה מתמדת מפני הדחה, מה שהוביל להקמת רשת מרגלים ענפה, משטרה חשאית וצנזורה קשיחה על העיתונות. למרות השמרנות המדינית, תקופתו התאפיינה במודרניזציה מואצת. הוא הקים רשת רחבה של בתי ספר מקצועיים, יסודיים ותיכוניים, ובשנת 1900 ייסד את האוניברסיטה המכונה כיום אוניברסיטת איסטנבול. בתחום התשתיות, הוא הרחיב את מערכת הטלגרף ופיתח את מסילות הברזל שחיברו את קונסטנטינופול לווינה ולפריז דרך ה"אוריינט אקספרס". בסיוע גרמני נבנו מסילות הברזל של אנטוליה, בגדאד והחג'אז. רפורמות אלו נועדו לחזק את שליטת המרכז במחוזות הרחוקים, תופעה המכונה לעיתים "קולוניאליזם שאול". הוא גם העביר חקיקה נגד סחר בעבדים בשנים 1880 ו-1889.
עבדול חמיד השני לא האמין שהעות'מאניזם יוכל לאחד את העמים השונים תחת זהות אחת, ולכן אימץ את הפאן-אסלאמיזם כעיקרון אידיאולוגי. הוא הדגיש את תוארו כח'ליף המוסלמים וניסה לאחד את המוסלמים בעולם תחת הנהגתו, דבר שהיווה איום על מעצמות כמו בריטניה, רוסיה וצרפת ששלטו באוכלוסיות מוסלמיות גדולות.
במסגרת מדיניות החוץ שלו, הוא דחה את הצעותיו של בנימין זאב הרצל לפרוע את חובות האימפריה בתמורה לצ'רטר להתיישבות יהודית בארץ ישראל. הוא צוטט באומרו כי לא יאפשר לחלק את גוף המדינה בעודו בחיים. עם זאת, הוא הסכים להגעת יהודים בתנאי שלא יתמקדו במקום אחד, והציע התיישבות מפוזרת במסופוטמיה, הצעה שהרצל לא קיבל.
החל משנת 1890 החלו הארמנים לדרוש את הרפורמות שהובטחו להם בקונגרס ברלין. עבדול חמיד הקים את "גדודי חמידיה" שהורכבו מכורדים וקבוצות אתניות אחרות כדי לדכא דרישות אלו. העימותים הובילו למעשי טבח נרחבים הידועים כ"מעשי הטבח החמידיים", בהם נרצחו כ-300,000 ארמנים. אירועים אלו העניקו לו את הכינוי "הסולטאן האדום" או "הסולטאן המדמם" במערב. בשנת 1905 ניסתה הפדרציה המהפכנית הארמנית להתנקש בחייו באמצעות מכונית תופת, אך הוא ניצל בנס לאחר שהתעכב לדקה. האופוזיציה לשלטונו התגבשה סביב תנועת "הטורקים הצעירים", שכללה קציני צבא ואינטלקטואלים שהתנגדו למדיניות הדיכוי. הם זעמו על הצנזורה ועל רשת המלשינים שהקיפה אותם. באופן אירוני, בתי הספר שהקים הסולטאן הם אלו שהפכו לחממה לצמיחת המתנגדים לו.
בקיץ 1908 פרצה מהפכת הטורקים הצעירים. הסולטאן נאלץ להיכנע לדרישותיהם והודיע על החזרת החוקה וביטול הצנזורה והריגול. עם זאת, המתח לא נעלם. באפריל 1909 התרחש אירוע המכונה "תקרית ה-31 במרץ", שבו כוחות שמרניים ניסו להחזיר את האבסולוטיזם. הטורקים הצעירים הגיבו במהירות, כבשו את איסטנבול והחליטו להדיח את עבדול חמיד.
עבדול חמיד השני הועבר לשבי בסלוניקי ובהמשך חזר לקונסטנטינופול לארמון ביילרביי. הוא בילה את ימיו האחרונים בלימודים, בנגרות ובכתיבת זיכרונותיו. הוא נפטר ב-10 בפברואר 1918, בגיל 75, ונקבר באחוזת הקבר של הסולטאן מחמוד השני.
עבדול חמיד השני היה השליט האחרון שהחזיק בכוח מוחלט באימפריה העות'מאנית. בעוד שבעבר נתפס כריאקציונר שעיכב את המדינה, הערכות מודרניות מדגישות את תרומתו לחינוך ולתשתיות הציבוריות. אך הוא נותר דמות שנויה במחלוקת, המשלבת נחישות פוליטית עם פחד מתמיד, מודרניזציה עם עריצות. מעוניינים לגלות עוד על המנהיגים שעיצבו את המזרח התיכון? הצטרפו לקהילת הקוראים של HistoryIsTold, הירשמו לניוזלטר שלנו ושתפו את הכתבה כדי שגם אחרים יוכלו להעמיק בפרקים המרתקים של ההיסטוריה שלנו.
