תאמל״ק לי
למעט מאתיים השנים האחרונות, האמצעים העיקריים לניהול קרב ימי היו הנגיחה וההשתלטות. ה"נחתים" של הקונסול גאיוס דואיליוס ופיראטים של הנרי מורגן נראים שונים רק במבט ראשון – בפועל, הם נלחמו באותה הצורה.
"לרגע הזה בדיוק חיכה מורגן.
"להסתער!" צעק. "השליכו את הווים!"
ובעוד המלחים משליכים לאורך הדפנות מגני חבלים קלועים כדי לרכך את חבטת ההתנגשות, אסף מורגן על סיפון החרטום כוח מחץ של קלעים וחלק מהתותחנים, מוכנים לעבור כהרף עין לסיפון הספרדי".
כך מתחיל תיאור של אחד הקרבות הרבים ברומן של אמיליו סלגארי, "מלכת הקריביים". המילה "אבורדאז'" (Abordage) מקורה בצרפתית, וניתן לתרגמה כ"התקרבות (או הצמדות) דופן אל דופן". המטרה העיקרית של ההשתלטות היא נטרול ספינת האויב באמצעות השמדה פיזית של הצוות שלה, או כפייתו להיכנע כדי לתפוס את הספינה כשלל (Prey). מימי קדם ועד המאה ה-16, קרבות ההשתלטות שלטו בטקטיקה של הציים הצבאיים במרחב העצום שבין מצרים העתיקה לסקנדינביה. ההשתלטות נותרה אחת הדרכים העיקריות לניהול קרב ימי עד אמצע המאה ה-19, אז איבדה מחשיבותה עם פיתוח ארטילריה ימית ארוכת טווח ומהירת ירי ותחילת עידן ספינות השריון.
ה"דולפין" נגד הנגיחה
בעידן ספינות המשוטים, הדרכים העיקריות לקרב היו נגיחה (Ramming) והשתלטות. הנגיחה בוצעה או חזיתית, במהירות מלאה, או לאחר תמרון לצד ספינת האויב כדי לשבור את משוטיה, מה שהותיר אותה חסרת ישע לפני מכת הנגיחה הסופית. נהוג לראות בפיניקים את הראשונים שהשתמשו באופן פעיל בחידוש המהפכני של איל הניגוח. איל הניגוח היה מבנה מורכב: בחרטום נבנה קיר אנכי חזק שירד מהחלק העליון ועד לשדרית, והחלק התחתון של השדרית עוצב כחוד בולט הרחק קדימה. חוד זה צופה בלוחות נחושת ובתוכו נוצק עופרת.
בהמשך, היוונים, שהיו הראשונים לבנות ספינות בעלות שלוש שורות משוטים (טריאריות), הציגו גם איל ניגוח מעל המים כקורת עץ אופקית מצופה נחושת שמטרתה הייתה לרסק את משוטי האויב ואת גוף הספינה העליון.
החל מאמצע האלף הראשון לספירה, ה"דרומונים" הביזנטיים צוידו באיי ניגוח "עבים" שהותקנו בקו המים. המשטח העליון שלהם שימש כגשר למעבר מלחים לספינת האויב בזמן ההשתלטות.
טקטיקת הנגיחה דרשה מיומנות אדירה מהקברניט ומהצוות. הצלחתה הייתה תלויה בתזמון, בכיוון התקיפה ובעבודה מתואמת של החותרים, שהפכו למקצוענים של ממש. במקביל, פותחו אמצעי הגנה, כמו ה"דולפין" – משקולת מתכת מסיבית שנתלתה על התורן. כשהאויב התקרב, היו משחררים את ה"דולפין" שהיה מרסק את סיפון ספינת האויב ואף את תחתיתה.
הפתעת הרומאים: ה"עורב" (Corvus)
האמצעי המעניין ביותר שהשפיע על ההיסטוריה היה ה"עורב" (Corvus), שהומצא על ידי הרומאים בשנת 260 לפנה"ס. לרומא היה צורך לנצח את קרתגו, אך הצי הקרתגי עלה על זה הרומי בכל פרמטר ימי. הפתרון של רומא היה להעביר את היתרון היבשתי שלהם – חיל הרגלים המצוין – אל הים. ה"עורב" היה גשר רחב (כ-1.2 מטר) עם מעקה נמוך. קצהו אחד היה מחובר לציר על הסיפון, והקצה השני, עם "מקור" מתכת כבד, הוחזק למעלה בעזרת חבלים. כשהתקרבו לספינת אויב, ה"עורב" הופל על סיפונה, ה"מקור" ננעץ בעץ והצמיד את הספינות, ואז פרצו הלגיונרים פנימה בקרב פנים אל פנים.
הקונסול גאיוס דואיליוס השתמש ב"עורב" לראשונה בקרב מילאי וזכה בניצחון מוחץ. למרות יעילותו בקרב, ל"עורב" היה חסרון גדול: משקלו פגע ביציבות הספינות. סערות עזות בשנת 255 ו-248 לפנה"ס השמידו ציים רומיים שלמים בגלל חוסר יציבות זה, מה שהוביל בסופו של דבר לנטישת הכלי לטובת שיטות מסורתיות יותר.
חידוש נוסף היה ה"הרפאג" (Harpax) של אגריפה (המאה הראשונה לפנה"ס) כקורת עץ באורך שלושה מטרים עם ווי מתכת, שנורתה ממכונת קלע ושימשה לגרירת ספינת האויב לצורך השתלטות.
באש ובחרב
הנשק העיקרי בעידן המשוטים כלל מכונות קלע שונות. היוונים והרומאים השתמשו בקטפולטות ובליסטראות כדי לירות חניתות כבדות, אבנים או כלי חרס מלאים ב**"אש יוונית"** – תערובת דליקה שלא ניתן לכבותה במים, אשר זרעה אימה בלב הימאים.
האש היוונית נשמרה בסוד מדינה ביזנטי. הקיסר קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס אף הורה לטעון כי הנשק הוענק על ידי מלאך לקונסטנטינוס הגדול, וכי חל איסור חמור להעבירו לעמים אחרים. ב-1139, בועידת לטראנו השנייה, נאסר השימוש באש יוונית כ"נשק לא אנושי".
בקרבות ההשתלטות היו הכרחיים כלי נשק קצרים: פגיונות (קורטיק), חרבות אבורדאז' קצרות וגרזנים. הפיראטים שכללו את הציוד שלהם עם ווים ותוספות שונות. הסגנון היה של דקירות וחתכים אופקיים בגלל המרחב המצומצם והחבלים הרבים על הסיפון.
עם הופעת אבק השריפה, החלו להשתמש ברימונים. המלחים לעיתים קלעו פתילים בוערים לצמותיהם כדי להצית את הרימונים במהירות. להגנה, היו פורשים רשתות לאורך הדפנות שגרמו לרימונים לקפץ חזרה לים.
