למה אכפת לנו מרומנים רק אחרי שהם עוברים עיבוד קולנועי או טלוויזיוני ולמה קריאה מרגישה כמו משחק מקדים?
כמה מהספרים שאתם מכירים עובדו לסרטים או לסדרות טלוויזיה? כמעט כל ספר פופולרי שתעלו על הדעת: "דמדומים", ״שר הטבעות״, ״הארי פוטר״, ״נוכריה״, ״תיבת פנדורין״, ״אנשים נורמלים״., ״המכשף״, ״מאה שנים של בדידות״ ואפילו ״אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו״, הארון כבר פחות מדף ספרים ויותר דומה לדף הבית של נטפליקס בתחפושת. מוזר לחשוב על זה, כאילו ארון הספרים שלנו הוא יותר כמו שובר קופות נשכח, מאשר ספרייה אישית. ארון הספרים הזה מייצג את הרגלי הקריאה הנוכחיים. הספרים אינם רק רומנים, אלא חומר המקור לעיבודים שהם הופכים להיות.
אז האם אנחנו באמת קוראים, או שאנחנו פשוט אוצרים מדפים כדי להתאים למדיה שאנחנו נהנים ממנה? האם אנחנו עדים לירידה בערך הספרותי או פשוט לשינוי באופן שבו הספרות חיה לצד המסך? כל זה נשמע קצת מבלבל, נכון? אז בואו נבחן איך זה קורה (ומדוע, במובנים מסוימים, זה יכול להיות דבר טוב?)
ספרים כמעט ולא פורצים לתודעה כמו פעם. במקום שרומנים יצברו תאוצה מפה לאוזן או המלצות אישיות, הרלוונטיות התרבותית שלהם תלויה לעתים קרובות בעיבוד שלהם לקולנוע או לטלוויזיה. שלא כמו הרגלי קריאה מסורתיים, הספרים שמוצאים את דרכם למדפים שלנו נוטים לעשות זאת בגלל המדיה שהם מעוררים. בעבר, כל ספר חדש של סופר אהוב היה מגיע לכותרות, היום? כמה מכם מודעים לזה שדן בראון הוציא עכשו ספר חדש בסדרה על חוקר הסמלים, רוברט לנגדון? כמה מכם הכירו את הספרים אחרי שהסרטים בכיכובו של טום הנקס יצאו?
לעיבודים יש את הכוח להחליף את הספר, לא מבחינה רעיונית, אלא בהיקף. אנחנו יכולים לצרף זיכרונות ורגשות חדשים לסיפורים שנדבקים אלינו. התכונות של סיפור קולנועי מתאימות לנרטיבים שאכפת לנו מהם.
לכאורה, אנו אוהבים להאמין שספרים מעוררים השראה בתוכן שאנו צופים בו, וכאשר הכתיבה באמת מהדהדת, היא ראויה למקומה בספירה התרבותית שלנו. אבל אם נסתכל מקרוב, נוכל לראות שהעיבוד הופך להיות המחבר של האופן שבו אנו זוכרים את הספר.
קחו לדוגמה מקרה קלאסי שבו הסרט האפיל לחלוטין על הספר:
פארק היורה (Jurassic Park) מאת מייקל קרייטון היה ספר רב־מכר, אבל רק אחרי הסרט של סטיבן ספילברג ב-1993 הוא הפך לאייקוני. כיום כמעט אף אחד לא מדבר על הספר עצמו, אלא על הסרט ועל הזיכיון הקולנועי שנולד ממנו.
או ״פורסט גאמפ״ – רבים כלל לא יודעים שזה מבוסס על ספר של וינסטון גרום. הסרט זכה באוסקר והפך לקלאסיקה, אבל הספר נותר בצל.
אבל רוב הזמן, זה לא המקרה, לפעמים הספר והסרט חיים בהרמוניה וכמעט אי אפשר להפריד ביניהם. למשל: הארי פוטר. הסדרה הספרותית כבר הייתה תופעה עולמית עוד לפני הסרטים, אבל הסרטים נתנו לדמויות פנים, קולות ודימויים שהפכו אותם לקאנוניים. כיום קשה לדמיין את הארי בלי לחשוב על דניאל רדקליף.
או ״משחקי הכס״. בתחילה, סדרת הספרים שיר של אש ושל קרח משכה קהל נישתי יחסית, אבל סדרת הטלוויזיה של HBO היא שהפכה את הסאגה לתופעת תרבות עולמית. אפילו מעריצים שלא קראו את הספרים מתווכחים על הסיום של הסדרה.
וישנם מקרים שבהם העיבוד שינה לחלוטין את הזיכרון הקולקטיבי. מעריצים ותיקים של ״שר הטבעות״ זכרו את הספרים של טולקין כסאגה עשירה בפרטים. סרטי פיטר ג’קסון לא רק החיו את העניין בסדרה, אלא גם עיצבו מחדש את הדרך שבה רבים תופסים את הסיפור.
או המכשף (The Witcher), רבים חשבו שהסדרה של נטפליקס מבוססת ישירות על משחקי המחשב, ורק מאוחר יותר גילו שהמקור הוא סדרת ספרים פולנית מאת אנדז’יי ספקובסקי.
זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים העיבוד יוצר באז סביב ספר נשכח כמו ״המדריך לטרמפיסט בגלקסיה״. הספר היה אהוב בקרב חובבי מדע בדיוני, אבל הסרט משנת 2005 וסדרות הרדיו החיו את הזיכיון והביאו אותו לקהל רחב יותר.
או ״נשים קטנות״. הספר קלאסי ונכתב במאה ה-19, אבל כל עיבוד חדש (כמו הסרט של גרטה גרוויג מ-2019) יוצר גל חדש של עניין.
והדוגמה העכשווית ביותר היא ברידג’רטון. רבים כלל לא הכירו את סדרת הספרים של ג’וליה קווין, אבל הסדרה של נטפליקס הפכה את הספרים לרבי מכר באמת.
כאשר העיבוד כותב מחדש את הזיכרון
לעתים נדמה שעיבודים מנחים את העדפות הקריאה שלנו. מדפי הספרים שאנו ממלאים, גדולים כקטנים, התפתחו לספריות קולנועיות מיניאטוריות. בבחינת עיבודים מודרניים אחרים, נוכל לראות כיצד סרטים מהווים את הייצוגים המובהקים במדיה. עיבודים נמצאים בכל מקום, גם אם לא תמיד שמים לב.
בלי להתכוון, לעתים קרובות אנו מתייחסים למסך כמקור. אבל עיבודים עדיין יכולים לעורר סקרנות. הם יכולים לדחוף אותנו לאתר דברים ולשאול מאיפה הגיע המחזה מלכתחילה. כן, עיבודים יכולים לפעמים להציף או אפילו להאפיל על הרעיונות המקוריים עליהם הם מבוססים. ובכל זאת זה גורם לתהייה: האם יש סימביוזה מוזרה בין המסך לדף? אם כן, האם זה חייב להיות דבר רע?
אז… מה נשאר על המדף? זה סוג של, סוג של, דבר טוב. עיבודים נותנים לנו יכולת חדשה לקרוא. יש כמעט חידוש בדרך זו של צריכת תוכן. כעת יש לנו דרכים רב-גוניות לעסוק בנרטיבים שמסקרנים אותנו.
עיבוד, במובן המילולי, הוא רגישות לשינוי. הרעיונות הנובעים מרומנים הם בבירור מבריקים מספיק כדי להיות ראויים ליותר. למרות שיש רוויה אפשרית של סיפורת, כל דוגמה נתנה השראה לרבים מאיתנו לקרוא את הסיפורים שאנחנו אוהבים באור חדש.
עיבודים יכולים להגדיר מחדש את האופן שבו אנו מנתחים ספרים. האם העיבוד היה טוב? האם הוא סיפק את מה שהספר לא סיפק? מגוון שאלות עולות אם ניקח בחשבון כיצד מושגת הצלחה מעיבוד כלשהו. זה גורם לנו להעריך יותר את המעבר מהמדף למסך.
עיבודים מציגים לנו רעיונות שאולי לא היינו רואים אחרת. אז מה המסר? היו סקרנים, והציצו שוב בארון הספרים… אם תרצו.
