בחילופי דברים בין שתי דמויות ברומן של ג'ק היגינס ממלחמת העולם השנייה, צרפתי אומר לאנגלי, "יש לך מזל שהמדינה שלך לא נכבשה. זו לא חוויה שאני ממליץ עליה” ואכן, בעוד שמיליוני קוריאנים נהרגו במהלך מלחמת קוריאה בשנים 1950—1953 בהשוואה לתקופת הכיבוש היפני בשנים 1910—1945, דווקא תקופת הכיבוש היפני נחשבת על ידי הקוריאנים לתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה המודרנית שלהם. שכן זו הייתה תקופה שבה לא הייתה, למעט הלהבה הקצרה של תנועת ה-1 במרץ 1919, התנגדות לאומנית אמיתית; תקופה שבה שיתוף הפעולה עם הכובש הזר היה נפוץ למדי. ובקיצור: השפלה לאומית.
השפלה כזו אינה, כמובן, ייחודית לקוריאה. צרפת, למשל, יצרה אגדה על ההתנגדות לנאציזם — אך גם סבלה ייסורים יוצאי דופן בשנים שחלפו מאז 1945 כשהיא התמודדה עם המציאות ששיתוף הפעולה היה נפוץ מתחת למגף. עם זאת, צרפת נכבשה על ידי גרמניה של היטלר במשך חמש שנים בלבד. קוריאה, לעומת זאת, סבלה 30 שנה תחת העול היפני — 35 אם סופרים את חמש השנים הראשונות של שליטה יפנית זוחלת לפני הסיפוח המוחלט.
התקופה הקולוניאלית וההקדמה הכואבת שלה היו תקופה שבה היה מחסור בגיבורים לאומיים, לפחות עבור הדרום קוריאנים שלאחר 1945. בעוד קים איל-סונג וחבורות גרילה קומוניסטיות, למעשה, נלחמו ביפנים בטבע הפראי של מנצ'וריה וצפון קוריאה, זה היה פחות נכון לגבי החלק הלא-קומוניסטי הדומם, הלאומני.
עם זאת, יש גיבור נוצץ אחד בפנתיאון הלאומי המודרני, אדם שמעשיו בעידן האפל של ההגמוניה היפנית העניקו לו מעמד כמעט קדוש בדרום קוריאה של ימינו והוא מונצח במבנה מרשים הממוקם מעל מרכז העיר סיאול במיקום של מקדש שינטו יפני לשעבר. הוא גם מהווה נושא לספרים וסרטים ואפילו מחזמר.
ושמו? אׇן ג׳וּנְג ג'וֹן.
לאומן, קתולי, מודרניסט
אׇן נולד ב־2 בספטמבר 1879, בהאייג'ו, מחוז הוואנגהה, ג'וסאון, צפון קוריאה של ימינו. אז זו היתה קוריאה המנומנמת, שהתאפיינה בהיותה ארץ מסוגרת במשך מאות שנים וכזו שהיוותה משחק לשלושת המעצמות הגדולות ששכנו לגבולותיה: סין, רוסיה ויפן. כשגדל אן עבד בעסקי הפחם, התחתן והתנצר. הוא התקבל לכנסייה הקתולית בגיל 16 וקיבל את שם הטבילה תומאס מכומר צרפתי. שם ילדותו היה אן איונגצ׳יל (안응칠; 安應七; [ɐn ɯŋtɕʰiɭ]). כנער למד ספרות סינית ומדעים מערביים, אך התעניין יותר באומנויות לחימה ובקליעה. קים קו, מנהיג עתידי של תנועת העצמאות הקוריאנית שמצא מקלט בביתו של אן טה-הון באותה תקופה, כתב שאן ג׳ונג-ג'ון הצעיר היה קלף מצוין, אהב לקרוא ספרים ובעל כריזמה חזקה.
למרות שהכנסייה הקתולית אולי לא נתפסת כיום ככוח מתקדם בחצי האי, הכנסייה הקתולית סיפקה גם מקלט וגם אפשרויות עבור הקוריאנים בעלי התפישה המודרנית: זה היה נתיב אחד ללמידה מערבית ואן היה פעיל מאוד בחינוך הן בקוריאה עצמה והן בקהילות הקוריאניות הגולים במזרח הרחוק הרוסי, כשהקים 2 בתי ספר. זה לא אומר שהוא התעלם מהתורות המסורתיות. כקליגרף מיומן, הוא נודע באמירה: "אם לא קוראים כל יום, צומחים קוצים בפה".
בזמן שאן גדל ואופיו עוצב על ידי סביבתו, הן סין והן רוסיה שנכנעו למעצמה אסייתית חדשה ונמרצת, כזו שעברה, באחת התמורות המדהימות בהיסטוריה, מהיותה חברה פיאודלית לתחנת כוח מודרנית. מרחב של דור: יפן של תקופת רסטורציית מייג'י.
זו אולי האירוניה הגדולה ביותר בחייו של אן, שהוא ימצא הרבה מה לשבח ביפן המודרנית ואפילו בקיסר שלה, אבל ייאבק נגד האומה עצמה כשהיא סוגרת את ציפורניה סביב קוריאה, מכבה (במסווה של מודרניזציה) את המוסדות הקוריאנים ותגביל את החירויות בה. זו הייתה גם האש שבה נרקחה הלאומיות הקוריאנית המודרנית וגם השריפה שהציתה את דרכו של אן למעמד של גיבור לאומי.
הוא לא ייאבק לבדו. בני משפחתו שונים — אח, בני דודים ואחיינים — היו מבצעים מעשים אנטי-יפניים. הוא גם נפגש עם דמויות אנטי-יפניות שזכו לאחר מכן למעמד גבוה, בעיקר קים קו, שלימים ייזכר בכריזמה האישית של אן.
ביום שבו מצלמות היו נדירות, אן צולם לא אחת. הוא נראה צעיר ונראה טוב, לבוש בסגנון מערבי מודרני ומשופם. אבל חלק מהקמיצה שלו היתה חסרה, לאחר שהוא השחית אותה כהתחייבות להילחם ביפן והיו לו את העיניים החולמות שרואים בדרך כלל אצל מהפכנים.
ראוי לציין שבעוד שאן מתואר לרוב כ"לוחם לעצמאות", קוריאה הייתה — במהלך חייו הקצרים — עצמאית דה יורה. אין ספק, יפן נקטה ביד חזקה מאוד (ולעתים קרובות אלימה) בענייני חצי האי, לאחר שהפכה את קוריאה למדינת חסות ב־1905, אבל היא לא עשתה זאת. למעשה יפן סיפחה את קוריאה עד ל־22 באוגוסט 1910 — הרבה לאחר מותו של אן ב־26 במרץ.
ומותו של אן היה ארוע מכונן, שכן המעשה שבגינו זכה לתהילה (וגם לגינוי יפני) יהיה המעשה האחרון שלו.
התנקשות והוצאה להורג
ב־26 באוקטובר 1909, המדינאי הבולטי ביותר של יפן, מאקי איטוֹ הִירוֹבּוּמִי, הגיעו לתחנת הרכבת בעיר חרבין, מנצ'וריה לפגישות עם פקידי האימפריה הרוסית ובראשם שר החוץ הרוסי ולדימיר קוקובצוב. כאחד היפנים הראשונים שלמדו במערב, איטו היה רפורמטור מבריק וראש ממשלת יפן לשעבר. הוא היה אחד התומכים הראשונים בהשפעה היפנית על קוריאה, ומושל קוריאה לאחר הקמת מדינת החסות ב־1905. אולם עד 1909, איטו, שהתנגד לסיפוח המוחלט של חצי האי, היה מתון ביחס לפלגים תוקפניים יותר בצבא היפני, שביקשו לדרוס של סממן לריבונות קוריאנית.
עבור אן, לעומת זאת, איטו היה סמל לשליטה הזוחלת של יפן בחצי האי הקוריאני. בזמן שהמשלחת היפנית בחנה משמר כבוד רוסי על רציף תחנת הרכב בעיר חרבין, אן, לבוש בבגדים אזרחיים, הוציא אקדח אוטומטי ופתח באש. ארבעה מחברי המשלחת היפנית נפגעו בעת הירי המהיר של אן. איטו נפגע משלושה כדורים בפלג גופו העליון. אן לא עשה ניסיון ברור להימלט. הוא נתפס על ידי חיילים רוסים בזמן שיעדו שכב מתבוסס בדמו על הרציף.
דיווחים יפניים תיארו את המתנקש כ"קנאי"ו״פזיז" ו"מתנקש מתועב צמא דם". למרות שאיטו תואר כדור חולף שלא נהנה מהשפעה כשכוחות ואישים חדשים ואגרסיביים יותר עברו לקדם ולקבוע את המדיניות, יפן הכירה בכך שאחד מאנשיה הגדולים הלך לעולמו.
בשיא העידן הקולוניאלי, רוב העיתונות הזרה צידדה בטוקיו. איטו צוטט כ"ידיד לקוריאה" והושווה למושלים הבריטיים של הודו הקולוניאלית. מעט דיו נשפך על האסטרטגיה היפנית התוקפנית כלפי קוריאה (וגם לא, לצורך העניין, על האופי הנצלני של המשימה הקולוניאלית של בריטניה בהודו). כזה היה אופי התקופה.
אן, בינתיים, הועבר ממשמורת רוסית ליפנית. בעוד שהמעשה המפורסם ביותר שלו היה הירי, בכלא הוא יטיל תביעה נוספת על הדורות הבאים, שכן, בין הופעות בבית המשפט, הוא כתב את רעיונותיו להתנגדות פאן-אסייתית לפלישה המערבית, "על שלום במזרח אסיה". המסמך הבלתי גמור הזה בולט (בהתחשב במעשהו האחרון של אן) בכך שהוא קרא לאיחוד בין סין, קוריאה ויפן כדי להתנגד למעצמות המערב הפולשות.
זה היה חזון אידיאליסטי צופה פני עתיד והיה מסונכרן עם זה של הוגים יפנים קודמים כמו אוֹקָאקוּרָה קָאקוּזוֹ, שקידם רעיונות דומים. אבל זה בקושי היה מציאותי, בהתחשב באי-ההתאמה של המדיניות ותחרות הכוח בין שלוש המדינות.
ואכן, אסיה תצלול, שני עשורים לאחר מותו של אן, למלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה הארוכה והעקובה מדם, כאשר הקיסרות היפנית (במה שרבים יפנים ממשיכים לטעון כיום כי הוא תגובה לגיטימית לתוקפנות המערב) ניסתה לאחד את אסיה תחת הדגל היפני, מה שנקרא "תחום השגשוג המשותף של מזרח אסיה".
כיום, בעוד שדרום מזרח אסיה הצליחה ליצור קהילה מאוחדת (ASEAN), המעצמות הגדולות והשחקנים התעשייתיים של צפון מזרח אסיה — יפן וסין, כשקוריאה באמצע — נהנות מהקשרים כלכליים הולכים וגדלים. האינטגרציה הפוליטית נראית רחוקה מתמיד.
אן גם פירט את 15 הסיבות שלו להתנקשות באיטו. הוא האשים את איטו בכך שהוא עמד מאחורי ההתנקשות במלכת קוריאה מיונגסונג באוקטובר 1895, ובהטעיית הקיסר מייג'י בענייני קוריאה. בכלא, אן חשב שרוב היפנים שותפים לשנאתו כלפי המדינאי, אבל נראה שהדבר היה מבוסס בעיקר על שיחות שניהל עם אסירים יפנים שהיה בקושי מדגם מייצג של האוכלוסייה היפנית. ובכל זאת, אם אפשר לבקר את הנאיביות של אן, הדיווחים על התנהגותו בכלא,, כולל אלה של לפחות סוהר יפני אחד — מרמזים שהוא היה אסיר כריזמטי שעורר כבוד יוצא דופן. אן הזדהה כגנרל בצבא הקוריאני וטען למעמד שבוי מלחמה. אך היפנים לא העניקו לו מעמד כזה.
שוביו היפנים של אן גילו אהדה כלפיו. הוא רשם אוטוביוגרפיה שלו כי התובע הציבורי, מיזובוצ'י טקאו, קרא "לפי מה שסיפרת לי ברור שאתה צדיק ממזרח אסיה. אני לא מאמין שגזר דין מוות ייגזר על צדיק. בנאדם, אין מה לדאוג." הוא זכה גם למעדני השנה החדשה והקליגרפיה שלו זכתה להערצה ומאוחר יותר אוחסנה ביפן. לאחר שישה משפטים, אן נידון למוות על ידי בית המשפט הקולוניאלי היפני בריוג'ון (פורט ארתור). הוא כעס על גזר הדין, למרות שהוא ציפה לתוצאה כזו. הוא קיווה שיראו בו כשבוי מלחמה במקום מתנקש. באותו יום שבו ניתן גזר הדין בשעה שתיים אחר הצהריים, שני אחיו נפגשו איתו כדי להעביר את הודעת אמם, "מותך הוא למען ארצך, ואל תבקש על חייך בצורה פחדנית…"
השופט הירשי, שניהל את משפטו של אן, הבטיח לאן כי יינתן עיכוב ביצוע למשך מספר חודשים לפחות, אך טוקיו הורתה לפעול במהירות. לפני הוצאתו להורג הגיש אן בקשה אחרונה: שהסוהרים יעזרו לו לסיים את חיבורו, "על השלום במזרח אסיה". הוא גם קיבל מאמו בגדים לבנים קוריאניים כדי למות בהם במהלך הוצאתו להורג. הבקשה להוצאה להורג כשבוי מלחמה, על ידי כיתת יורים סורבה. במקום זאת, הרשויות ציוו לתלות אותו כפושע רגיל ואן הוצא להורג בריוג'ון, ב־26 במרץ 1910. קברו לא נמצא מעולם. אף שבצוואתו ביקש שגופתו תיקבר בפארק חרבין שבסין ולאחר מכן תועבר למולדתו אם קוריאה תשיג עצמאות, בקשתו לא תכובד ולפי הרישומים, הוא נקבר ליד הכלא; ממשלת קוריאה לא קיבלה כל סיוע מממשלת יפן שסירבה למסור מידע לגבי מיקום קבורתו. עם זאת פארק היוצ׳אנג בסיאול מכיל תל עשב המשמש כקבר כבוד לאן.
מורשת
ברור שפעולותיו של אן לא השפיעו על ההשתלטות היפנית על קוריאה: אם כבר, האומה סבלה מסיפוח אכזרי יותר ממה שהיה כנראה קורה אילו איטו היה נשאר בחיים מאחר שהוא היה גורם ממתן. במובן זה, בקושי ניתן לראות באן כמשפיע על אירועים.
בעשורים שחלפו מאז מותו, הוא הועלה על ידי שתי הקוריאות (הן הדרום והן הצפון) למעמד של דמות ענקית בעלת מידות טובות בוהקות, אומץ שאין שני לו ואינטלקט פורץ דרך. עם זאת, יש כמה בעיות בהפיכתו למעמד כגיבור לאומי של ממש. בכל הנוגע לפילוסופיות שלו, הוא זוכה לשבחים בו זמנית כפאן-אסייאתי ולאומני — שהן עמדות סותרות. מה גם שהוא ביצע רצח ומעולם לא חש חרטה. סופרים דרום קוריאנים מרבים לתאר אותו כמי ששאף לשלום אף שדווקא מעשהו המכונן היה רצח מדינאי שנחשב למתון.
כמובן, לגיבור חייב להיות מפלצת להילחם בה. איטו בקושי היה כזה — למרות שיפן שהוא שירת תגדל בקרוב למפלצת אימתנית שתטיל את אימתה על כל דרום מזרח אסיה, אבל בקוריאה המודרנית, קורבנו של אן מתואר כנבל בעל גוון כמעט שטני. זה נובע מכמה כתבים היסטוריים מלוכסנים מאוד, אפילו לא הגיוניים וגם, השפעת התרבות הפופולרית.
אחד החיבורים עטורי הפרסים על אן קובע, בין היתר, שהריגת איטו "שיחקה תפקיד חשוב בנפילתה של יפן" — כלומר התבוסה של יפן על ידי בעלות הברית באוגוסט 1945. המחזמר הדרום קוריאני "גיבור" אפילו הציג את איטו כמציע לערוך ניסויים אנושיים, התייחסות לפעילות הלוחמה הביולוגית הנוראית של יחידת 731 של הצבא היפני הקיסרי, יחידה שלא הייתה פעילה עד 30 שנה אחרי שאיטו נורה למוות בתחנת הרכבת של חרבין.
ובכל זאת, לא הכפשות קוריאניות נרחבות על איטו, ולא קידום ללא עוררין של אן כדמות בעלת סגולה כמעט בלתי מוגבלת, לא אמורים לגרוע מהתכונות האמיתיות והבלתי מגוונות של הצעיר הטרגי הזה. נראה שהרשויות היפניות חשו בהן. למרות משלחות שנשלחו על ידי ממשל לי מיונג-בק בשנים 2008—2013 לגלות ולאתר את שרידיו של אן מסין ביום השנה ה-100 למותו, הם מעולם לא נמצאו. לפי הרישומים היפניים, קברו לא פורסם בכוונה. זה עשוי בהחלט להעיד על כך שהשלטונות היפניים הבינו עד כמה אן יהפוך לדמות חשובה עבור הקוריאנים עד לכדי מעמד של גיבור לאומי.
מבחינה היסטורית, ממשלת יפן ראתה בדרך כלל באן ג׳ונג-ג'ון כטרוריסט ופושע. בינואר 2014, יושיהיד סוגה, אז דובר ממשלת יפן וראש ממשלת יפן לשעבר, תיאר את אולם הזיכרון בחרבין המכבד את אן בסין כ"אינו תורם לבניית שלום ויציבות" בין מדינות מזרח אסיה. סין, לעומת זאת, הכריזה כי אן היה "אדם מפורסם שהתנגד ליפן" בעוד שמשרד החוץ של דרום קוריאה הצהיר שאן הוא "דמות מכובדת ביותר".
בפברואר 2017, משטרת דרום קוריאה ספגה ביקורת על כך שהשתמשה בתמונה של אן בפוסטרים שהוצבו בעיר אינצ'און. הכרזה הזהירה מפני טרור, ואזרחים דרום קוריאנים רבים ברשת מתחו ביקורת על המשטרה, ושאלו "אם זה נועד לרמוז אם אן הוא טרוריסט". לבסוף רשויות המשטרה פרסמו בעיתון "קוריאה טיימס" התנצלות והבהירו כי לא הייתה כוונה לשייך את אן למעשי טרור וכל הכרזות הוסרו.
המורשת המוחשית המפורסמת ביותר של אן כיום היא הקליגרפיה הנערצת שלו. בהתחשב בכך שהיה סופר בעצמו, הגיוני לבחון את מעשיו של אן לאור המסורת הדתית שאליה המיר את דתו. אולי הטענה המצוטטת ביותר בשפה האנגלית לגבורה חסרת אנוכיות מקורה בבשורת יוחנן: "אין אהבה גדולה מזו, שהוא נותן את נפשו למען חבריו." אם נסיר את המילה "חברים" ונחליף אותה ב"אומה", אן ג׳ונג-ג'ון בהחלט יוגדר כגיבור. אך כמו היופי, גם פרשנות המעשה היא בעיני המתבונן…
חומר מעשיר לקריאה
לא רבות נכתב אודותיו, למעט האוטוביוגרפיה. אן עצמו הותיר אחריו מסה ״על השלום במזרח אסיה״ ובה פרש את משנתו. התרגום האנגלי זמין בקישור הבא.
חומר מעשיר לצפייה
סיפורו של אן עובד לקולנוע מספר פעמים (״המלך גוג׳ונג והקדוש אן ג׳ונג ג׳ון״ מ-1959, ״אן ג׳ונג ג׳ון יורה באיטו הירובומי״ מ-1979 והסרט ״תומאס אן ג׳ונגיד ג׳ון״ , 토마스 안중근, משנת 2004), אך אחת ההפקות הנועזות היא דווקא ההפקה הקוריאנית-סינית, ״עידן הגיבורים״. סדרת טלוויזיה בת 24 פרקים של רשת KBS 2TV. סרט נוסף הוא הסרט ״גיבור״, סרט דרמה מוזיקלית דרום קוריאני משנת 2022 הממחיז את התרחשויות ההתנקשות, בצורת מחזמר.
הסרט ״חרבין״, משנת 2024 הוא אחת מהפקות הקולנוע הגדולות בקוריאה הדרומית שמגוללת את סיפורו של אן עד לרגעי ההתנקשות והוצאתו להורג. הסרט צולם ברובו בלטביה ויצא לאקרנים במדינות המערב ב-3 בינואר 2025.
אם משתמשים בחומר כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
