אמן הקולנוע היפני אקירה קורוסאווה הטביע את חותמו במהלך שנות ה-40 והשפעתו מורגשת עד היום בעבודתם של יוצרי קולנוע בינלאומיים.
היום, העולם מכיר את הקולנוע היפני. בין אם מדובר באנימה, סרטי גודזילה משנות החמישים או סרטי סמוּראים, הסרטים היפניים ללא ספק גרמו לתזוזות בתחום הבינלאומי של הסרט המודרני והעכשווי. והבמאי אקירה קורוסאווה, חרט את חותמו עמוק בארץ הולדתו, יפן, בסוף שנות ה-40. כשזכה לתהילה עולמית רק זמן קצר לאחר מכן.
יליד 1910, אקירה קורוסאווה היה אחד משמונה ילדים צאצאי משפחת סמוראים. תשוקתו ליצור התחילה עם מורה יסודי ששיבח את יצירותיו. לאחר מכן, הוא הפך לצייר, אך לא לזמן רב. המנטור הראשון של קורוסאווה היה אחיו הבכור, הייגו. קורוסאווה נסע לטוקיו בזמן שהם חיו יחד. עבודתו הראשונה של הייגו הייתה תרגום סרטי מערבונים לבתי הקולנוע בטוקיו. הוא חשף את קורוסאווה לסופרים מערביים כמו מקסים גורקי ולסרטי מערבונים.
למרות הדרכתו והרחבת הטווח של אחיו הצעיר, הייגו התאבד בשנת 1933. מזועזע, קורוסאווה בכל זאת התקדם לבדו, אם כי מותו של אחיו הגדול השפיע על יצירת הקולנוע המאוחרת שלו.
הלהיט הראשון של קורוסאווה הגיע באמצע מלחמת העולם השנייה ב-1943 עם ״סאגת ג׳ודו״ (Sanshiro Sugata). הסרט שזכה לשבחים רבים, הציג נושאים שהבמאי ימשיך בסרטים הבאים. תחילה הגיעו היחסים בין אב לבן, במיוחד כשהדמות הראשית מדגמנת את עצמה על אביו. גם הטבע מילא את תפקידו, בין אם כגשם שוטף או ערפל סמיך, לעתים קרובות כדי להראות את מצבי הרוח של הדמויות.
טיפוס אחד של דמות שקורוסאווה אהב היה הגנב. בדרך כלל בגילומו של טושירו מיפונה (Toshiro Mifune) המוכשר, הנבל יכול להיות מתבודד, כספית, ציני, מרושע או מעורפל. אולם אירוע או מצב ישנו את נקודת המבט שלהם. נוכלים כאלה בלטו בנוכחותם בסרטים כמו ״שבעת הסמוראים״, ״סנג'ורו״ ו״ראשומון״. תכונות אלו הוסיפו למורכבות הדמות.
עד 1950, אקירה קורוסאווה ביסס מוניטין יציב של יצירת סרטים ביפן. ההכרה הבינלאומית אכן ארבה מעבר לפינה. הפריצה הגדולה של קורוסאווה הגיעה בפסטיבל ונציה ב-1951 כש״ראשומון״ זכה בפרס אריה הזהב. בשנת 1952 זכה ראשומון בפרס כבוד של האקדמיה האמריקאית לסרט הזר הטוב ביותר. קורוסאווה הציג את "אפקט ראשומון", הכרוך בסיפור אותו סיפר מכמה נקודות מבט לא עקביות. פתאום, הסיפור צבר יותר עומק וגרם לקהל לתהות מהי באמת האמת.
הזכייה בפרסים זרים קידמו היטב סרטים יפניים, במיוחד של קורוסאווה והביאו אותם לקהל העולמי. שנתיים לאחר מכן, ב-1953, ביים קורוסאווה את "שבעת הסמוראים" האייקוני, שנחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. שבעת הסמוראים החזיקו בחיבתו של קורוסאווה לנושא הבחור הרע של המערבון האמריקאי. נשכרו על ידי כפריים נואשים להילחם בשודדים, כנופיית פורעי חוק לוקחת על עצמה משימה אצילית למרות מעשי הרשע בעברה. הסרט האמריקני "שבעת המפוארים" משנת 1960 לקח הרבה מסרטו של קורוסאווה והפך למפורסם כמעט באותה מידה. ערבוב של מערבונים וסמוראים התרחש לעתים קרובות עד שנות ה-70. השפעות כאלה נמשכו עד ימינו עם סרטו של אנטואן פוקואה, ״שבעת המופלאים״ משנת 206, שמושפע ישירות מקורסאווה ומסרטו האייקוני.
סרטי קורוסאווה הפכו למקור השראה עבור במאים אמריקאים ואירופים רבים בבוא העת. עם הטכניקות הניסיוניות שלו, כמו תאורה דרמטית, נושאים ייחודיים ומקוריים, פיתוח דמויות מורכב או שיטות סיפור לא שגרתיות (אפקט ראשומון), הבמאים הללו שאלו הרבה מספריית הרעיונות שלו.
במאים אלה השתמשו בסרטים כמו שבעת הסמוראים (1954) או יוג'ימבו (1964) כנקודת מוצא לעבודה שלהם. בשיתוף פעולה עם טושירו מיפונה המוכשר שוב, העלילה של יוג'ימבו מספרת על סמוראי נוכל שמעמיד שני צדדים זה מול זה. הנוכל שואף לחסל את שתי העובדות ולנקות את העיר. סרג'יו לאונה האיטלקי, אמן מערבוני הספגטי, טען שיוג'ימבו הוא המקור לסרטו ״בעבור חופן דולרים״ (Fistful of Dollars). מרטין סקורסזה עשה כבוד לשימוש של קורוסאווה בעמימות המוסרית וברוח האדם. ג'ורג' לוקאס הצהיר שאובי-וואן קנובי במלחמת הכוכבים שאב השראה ישירה מדמות בסרט "מבצר נסתר" (1958). אפילו קוונטין טרנטינו השתמש בטכניקת הסיפור הלא ליניארית של קורוסאווה ובדמויות מסובכות, בסרטיו.
למרות התהילה וההון, אף במאי לא יכול לרצות את כל הקהלים. ביקורות קשות התגלגלו מכל עבר. בבית, יפנים רבים הרגישו שדמויות הנוכלים נכלוליות מדי ואינן תואמות את הציות המסורתי המאפיין את היפנים באשר הם. מבקרים מהמערב חשו שסרטיו מעידים מעט על התרבות היפנית.
עד שנות ה-70, כוכבו של קורוסאווה דעך בהדרגה. סרט משנת 1970 ספג ביקורות רעות והוביל לבעיות מימון לפרויקטים עתידיים. נראה כי בעיות בריאות פגעו בו. כשהטלוויזיה אכלה את הקהל הקולנועי, תפקידו של קורוסאווה בתעשיית הקולנוע תפס מקום אחורי, מלבד חזרתו הקצרה לבימוי ב-1985, עם הסרט ״ראן״. הוא פתח את מסורת הסיפורים של יפן לעולם, שילב אותם עם טכניקות קולנוע מערביות. ככזה, השפעתו עדיין מורגשת ברחבי תעשיית הקולנוע, אפילו מאז מותו בשנת 1998. הוא נחשב לאחד הבמאים הגדולים של המאה ה-20, שתרומתו עיצבה חלק ניכר מהנוף הקולנועי שמובילים יוצרי קולנוע צעירים ומבוגרים גם כיום.
