בחודש הרמדאן, כמיטב המסורת הערבית, שודרו לא מעט סדרות טלוויזיה שזכו לתקציבי עתק וכך נולדה לה גם סדרת הטלוויזיה המצרית אלחשאשיין (الحشاشين), "החשישיון", דרמה היסטורית שעוררה לא מעט סערה בעולם הערבי ואף נאסרה לשידור באיראן.

חשישיון, 2024

הסדרה מספרת על כת המתנקשים השיעית שפעלה במאה ה-11 ואנשיה הטילו מורא ברמת האכזריות ובפעולות הטרור שביצעו, שכללו התנקשויות פומביות בשליטים והעדיפו להקריב את חייהם מאשר ליפול בשבי האויב. הכת היתה יוצאת לפעולותיה מבסיסם שבהרי צפון איראן, שכונה מצודת המוות (قلعة الموت, בתעתיק מערבית קלעת אלמות). אנשי הכת היו נוהגים לעשן חשיש לפני יציאה למשימות ומכאן גם התגלגלה המילה האנגלית למתנקשים: assassin. האומנם?

הסדרה המצרית הוזמנה על ידי הרשויות בקהיר במטרה לעורר את הסכנות בארגונים איסלאמיסטיים כמו האחים המוסלמים (جماعة الاخوان المسلمين, ג'מאעת אלאח'ואן אלמסלמין), אלא שיש הטוענים שהסדרה דווקא קירבה את העם אל דמות מנהיג החשישיון, חסן א-צבאח (حسن الصباح), שמוצג כדמות כריזמטית וחיובית. הסדרה צברה פופולריות רבה ברחבי המזרח התיכון לאחר שידורה במהלך חודש הרמדאן ועורר ויכוחים ודיונים בנוגע לדיוק ההיסטורי ואופן הצגת הדמויות הפרסיות בתקשורת…

החשישיון היו לאייקון תרבות עוד מאז שנוצר משחק הווידאו Assassin's Creed, שבאחרונה הפך לזמין לגרסת מציאות מדומה של אוזניות Quest של Meta. הסדרה המצרית מביאה גרסה קצת יותר מציאותית של הסיפור לקהל רחב יותר, אם כי גם היא לא חפה מטעויות. כי לא סדרת הטלוויזיה ולא זיכיון משחקי הווידאו הוותיק עושים צדק עם הסיפור האמיתי של כת הניזארים האיסמעילים, שמוצאם מפרס וסוריה.

רבים מהמיתוסים והאגדות סביב בני הניזארים נטועים בבורות הדמיון של צלבנים וכתבים מערביים שהגיעו לארץ הקודש וכבשו את ירושלים בשנת 1099. עצם המילה האנגלית ל"מתנקש" (assassin), שנטבעה לראשונה על ידי הצלבנים שנתקלו בניזארים בסוריה, נובעת מאי הבנה אטימולוגית. הניזארים, שהיו שיעים, לחמו נגד המוסלמים הסונים, אשר כינו אותם חשישיון והתייחסו אליהם בזלזול ובאימה כאחד, הם היו אכזריים אך גם בעלי מוסר נמוך ללא מעמד חברתי.

רקע

בתחילת המאה השביעית הופיעה בחצי האי ערב דת חדשה: האסלאם. הנביא מוחמד הביא לעולם את הקוראן וסביבו התגבשה קהילה של המוסלמים הראשונים שהיו לוחמים שהעריכו אומץ וגבורה מעל הכל. מוחמד מת מבלי להשאיר יורש והמוסלמים התפצלו לשתי קבוצות במסגרת מלחמות הירושה. היו שסברו כי יש לבחור את ראש הקהילה, כלומר הח'ליף, מהשבט שאליו השתייך מוחמד עצמו, אחרים סברו שלבן דודו וחתנו של הנביא, עלי בן אבי טאליב, היתה זכות ראשונים להפוך למנהיג הרוחני של הקהילה, כלומר האימאם.
הקבוצה הראשונה נקראה סונים, השנייה — שיעים. השיעים מצאו את עצמם במיעוט וארבעת הח'ליפים הראשונים נבחרו לפי בקשת הסונים והשלטון הועבר בירושה. השיעים לא הסכימו לכך והמשיכו להוביל שורת אימאמים משלהם שבאו משושלת עלי. למרות שהכוח הפוליטי התרכז בידי הח'ליפים הסונים והאימאמים השיעים הוגבלו לתפקיד המדריכים הרוחניים, השיעים לא איבדו תקווה לשנות את המצב ופתחו בפעילות מחתרתית פעילה נגד מתנגדיהם.

במשך מאה שנות קיומה של הדת החדשה הצליחו חסידיה לכבוש שטחים עצומים כאשר הח'ליפות הערבית השתרעה מספרד המודרנית ועד לפקיסטן. אבל הצלחה כזו הציבה בעיה חדשה בפני הח'ליפים: היה צורך לשלוט בשטחים שנכבשו. עם הזמן החלו מושלים בפריפריה של הח'ליפות לנקוט יותר ויותר מדיניות עצמאית וייסדו שושלות משלהם. חלק מהשליטים המקומיים היו סונים, אחרים שיעים והמאבק היה לא רק על השטח, אלא גם על המוח והלב של נתיניהם. כך קמה השושלת הפאטימית במצרים (שיעים) והשושלת הסלג'וקית בפרס (סונים).

הסלג'וקים היו ענף של שבט האוגוז הנוודים האסלאמיים, דוברי טורקית. בשיא כוחם הסלג'וקים שלטו על אדמות אפגניסטן המודרנית, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, איראן, טורקיה ועיראק. האימפריה שלהם התגבשה בתקופת שלטונם של אלפ ארסלאן (1063–1073) ומאליכּ שאה הראשון (1073–1092) והווזיר תחת שני השליטים היה ניזאם אל-מולק. ללא ספק היו לו יכולות ארגוניות וניהוליות יוצאות דופן. תחת הנהגתו, מדיניות הסלג'וקים הפכה גמישה יותר ומתחשבת ביחסיה עם תנועות אחרות של האיסלאם.

איך התחילו החשישיון?

מילון אוקספורד מציין שהמילה "מתנקש" (assassin) פירושה "אדם שהורג אדם חשוב או מפורסם בשל כסף או סיבות פוליטיות". באותו מילון, מצוין שמילה זו הגיעה לאנגלית באמצע המאה ה־16 והגיעה מה"hassasis" הצרפתית העתיקה, שהיא, בתורה, תרגום של המילה הערבית "חשישייה" ("המשתמשים בחשיש"), שהיה דווקא הכינוי הפוגעני שניתן לאיסמאעילים, קבוצה שנפרדה מהשיעים לאחר שנת 765 והגורם לאותו פיצול היה שוב בשאלת היורש.

במהלך חייו של האימאם ג'עפר אל-סדיק, מת בנו הבכור איסמאעיל, שהיה אמור לרשת אותו. כשגם האב מת, החלה תסיסה בקהילה: היו שסירבו להכיר במותו של איסמאעיל, אחרים ראו בבן אחר של האימאם שמת ליורש החוקי, היו שהכירו בזכויות על התואר של בנו של איסמאעיל ונכדו של האימאם שמת. האיסמאעילים היו הקבוצה שהמשיכה להתחקות אחר השושלת של מנהיגיהם דרך שושלת איסמאעיל.

בשנת 1094 התמודדו האיסמאעילים עם מכה חדשה: כתוצאה מהפיכה בארמון לאחר מותו של האימאם-ח'ליף אל-מוסטנסיר, נשלל בנו הבכור ניזאר מזכות הירושה והשלטון הועבר לבנו הצעיר עם התואר מוסטלי בילל'ה. אלה שתמכו בזכויותיו של ניזאר החלו להיקרא ניזארים ומתנגדיהם: מוסטליס. מטבע הדברים, שתי התנועות ניסו להוכיח שהן הצודקת, למשוך כמה שיותר תומכים לצדן ולהכפיש את יריביהם. בשנת 1123, בסוריה, הוקראה הודעת האימאם של האיסמעילים מוסטלי נגד הניזארים האיסמאעילים, שנקראה "ברק ההשפלה" והייתה אז הפעם הראשונה שהניזארים, ללא כל הסבר, נקראו חשישייה, כלומר משתמשי החשיש וזו הייתה במקור קבוצה מבני האיסמאעילים הניזארים.

אז, מי הם היו?

בקצרה, הם היו קבוצת כופרים של מוסלמים שיעים שהיו בעלי עוצמה בפרס ובסוריה מהמאה ה־11 לספירה ועד תבוסתם בידי המונגולים באמצע המאה ה־13 לספירה. נצורים בטירות המבוצרות שלהם בראש הגבעה, הם נודעו לשמצה באסטרטגיה שלהם לבחון את אנשי האופוזיציה ולרצוח אותם, בדרך כלל בצוותים עם סכינים. האיסמאעילים הניזאריים ממשיכים להתקיים כענף של האסלאם עד היום. נהוג לחשוב בטעות שהם היו כת קטנה, אך למעשה היו צבא גדול של לוחמים אידיאולוגיים…

כבר באמצע המאה ה־14, המילה "מתנקש" קיבלה משמעות חדשה באיטלקית, צרפתית ושפות אירופאיות אחרות: היא הפכה לשם עצם נפוץ, המציין רוצח מקצועי. בשפות האירופיות, המונח הפך להיות מזוהה עם הפרקטיקה של הרג בחוזה ולא עם המסירות ורוח ההקרבה העצמית שאפיינו את האיסמאעילים. כשהמשמעות הזו השתרשה במסורת המערבית, המשמעות האמיתית של המילה נשכחה בהדרגה ואגדות על המתנקשים זכו לפופולריות מיוחדת לאחר פרסום זיכרונותיו של מרקו פולו על מסעותיו.

במסגרת משלחת מחקר, הוא עזב את ונציה בקיץ 1271 וחזר ב־1295 לאחר היעדרות של כמעט 25 שנים. בעיר הולדתו הפך מרקו פולו לסוחר מכובד אבל ב־1298 הוא השתתף בקרב בין ציי ונציה וגנואה ונפל בשבי יחד עם עוד 7,000 ונציאנים. בזמן שהיה עצור בגנואה, הוא העלה זיכרונות מול חברו לתא רוסטיצ'לו, סופר מוכשר  מפיזה, שהעריך את היקף הסיפורים של מרקו והציע לרשום את סיפורו. עד לשחרורו ב־1299 הייתה מוכנה הגרסה הראשונה של הספר על מסעותיו של מרקו פולו. הטקסט, שנכתב בתערובת של צרפתית עתיקה ואיטלקית, לא שרד, אך עד מהרה הופיעו תרגומים במספר דיאלקטים איטלקיים, כמו גם בלטינית. בל נשכח שחוק זכויות היוצרים התפתח בצורה גרועה במאה ה־14, כך שמגרסה לגרסה של הסיפור יכלו להישמט או להתווסף פרטים חדשים.

מרקו פולו מזכיר אגדה על גן עדן עלי אדמות בארמונו של זקן ההר, מנהיג האיסמאעילים. הזקן ציווה על הצעירים לשתות, ואז לקח אותם לגינתו, שם חיכו להם כל מיני תענוגות ואז הוא שוב סימם אותם והחזיר אותם ישנוניים לארמונו. הצעירים, כמובן, היו מוכנים לעשות הכל כדי לחוות שוב אושר שמיימי בגן ההוא. כך הופיעה האגדה של לוחמים צעירים וחזקים, שמוכנים לא רק להרוג, אלא גם למות בפקודת מנהיגם.

למעשה זקן ההר (שייח׳‑אל‑ג׳בּאל), היה הכינוי מעתה ואילך למנהיג מסדר המתנקשים.

ולפני שלוקחים את הסיפור של גני עדן עם חשיש ואמונה מוסלמית אדוקה, זכרו את ארגוני טרור מודרניים שדי מצליחים לגייס שאהידים חדשים אפילו מבלי לחקות את גני העדן, תוך שהם מגבילים את עצמם להבטחות. סביר להניח, שלזקן ההר היו אותן שיטות לפני מאות שנים.

מאבקי הכוח בקהיר

מדינה אל-קאהירה (העיר המנצחת, או קהיר) נוסדה לכבוד כיבוש מצרים על ידי האיסמאעילים בשנת 969. הבירה החדשה גדלה במהירות, המדינה הפאטימית התחזקה, וסוחרים, משוררים ופילוסופים נהרו אליה מכל מקום. המחצית הראשונה של המאה ה־11 נחשבת לתור הזהב של הח'ליפות, עידן של שגשוג ויציבות. בשנת 1036 הפך אל-מוסטנסיר ביל׳לה לאימאם-הח'ליף, ששלטונו נמשך כמעט 60 שנה. נוסעים וזרים התפעלו מהשלום והשגשוג ששררו בקהיר באותם ימים. בשנת 1045 נולד לבנו של אל-מוסטנסיר, ניזאר.

לכבוד המאורע המשמח הזה, נערך חג שבו השתתף הנוסע הפרסי, הפילוסוף והמשורר נאסיר חוסרו וכך הוא תיאר: "… הסולטאן ציווה על כל האוכלוסייה להשתעשע והעיר והשווקים היו מקושטים בצורה כזו שאם אתאר את כל זה, אתם כנראה לא יאמינו לי ולא תחשבו שזה אפשרי שהכל נמצא בחנויות סדקית, חלפני כספים וסוחרים דומים עמוסים כל כך בזהב, אבנים יקרות, כסף, סחורות, כיסויי זהב וקישטים, עד שלא היה איפה לשבת. אף אחד מהם לא ירא מהסולטאן, לא חוששים ממרגלים וממלשינים ודי בטוח שהסולטאן לא ידכא אף אחד ולעולם לא יחמוד רכוש של מישהו אחר. ראיתי עושר כזה בקרב התושבים שם שאם אדבר על זה או אנסה לתאר זאת, תושבי פרס לא יאמינו לי. לא יכולתי לספור ולא לכמת את עושרם ומעולם לא ראיתי חיים שקטים כמו שהאנשים מנהלים שם."

נראה היה שהמדינה משגשגת, אבל למעשה התבשל בתוכה סכסוך ושקיעת הח'ליפות היתה ממש מעבר לפינה. המקור העיקרי לתסיסה במצרים היה הצבא הפאטימי: בשנת 1062 פרצו עימותים צבאיים ליד קהיר כשאחד ממנהיגי הצבא, נאסיר א-דאולה, מרד בח'ליף הפאטימי.

חוסר המזל לא מסתפק במועט… משנת 1065 עד 1072 כמעט ולא עלו המים בנילוס, השדות לא הושקו והדבר הוביל לרעב. הכאוס במדינה, יחידות צבאיות שרמסו את היבול הדל והבצורת הביאו לכך שאנשים נאלצו לאכול כלבים וחתולים, הפשע והאלימות שגשגו ומחלות התפשטו למגפות. כדי להרגיע איכשהו את המצב, א-דאולה, האימאם-הח'ליף האיסמאעילי אל-מוסטנסיר נאלץ למכור את אוצרותיו, ובשנים 1068–1069 נבזזו הארמונות הפאטימים על ידי משמרות המורדים. בתקופתו של הווזיר באדר אל-ג'מאלי, הושב השקט. הוא הגיע לקהיר ב־1074 מלווה בכוחותיו והרג את כל מפקדי המורדים. די מהר, הסדר הושב על כנו בכל חלקי מצרים, אל-מוסטנסיר והח'ליפות הפאטימית ניצלו, ובאדר אל-ג'מאלי הפך לראשון שקיבל את התואר "ווזיר העט והחרב", כלומר ריכז בידיו תפקיד צבאי באופן רשמי וכוח פוליטי כאשר היה אחראי על הניהול האזרחי, השיפוטי והדתי. במשך כ־20 שנה היה באדר השליט בפועל של המדינה (הח'ליף היה כבובה בידיו), שמר על הסדר ואף השיג שגשוג בשנים האחרונות לחייו.

רק שאלה אחת נותרה לא פתורה: מי יהפוך לאימאם-ח'ליף הבא? אומנם התפקיד היה אמור לעבור בירושה לבן הבכור ניזאר, אך בתו של הווזיר החזק הייתה נשואה לבנו הצעיר של האימאם-הח'ליף ובאדר החליט להמליך את בנו. החותן עם התואר "אל-מוסטלי ביל׳לה". הצבא היה לצדו של הווזיר, ולמרות שהיורש הלגיטימי הבכור, ניזאר, מרד, הוא נתפס, נשלח לכלא בקהיר והוצא להורג. עם זאת, היו מי שלמרות הכל המשיכו לחכות לאימאם  הלגיטימי וכך הגיע חסן אל-צבאח, בראש קהילת מאמינים.

למעשה, מוסלמי התקופה קראו להם ״חַסָנוּיין״, דהיינו ״חסידי חסן״.

ולא הם לא חיו בגן עדן כפי שטען מרקו בספר ההרפתקאות שלו:

הוא בנה בעמק שבין שני הרים את הגן הגדול והיפה ביותר שנראה אי פעם, עיטר אותו באוצרות ודמויות של כל הדברים הטובים ביותר עלי אדמות. הוא גם בנה תעלות, בחלקן זרם יין, באחרות דבש, באחרות חלב, באחרות מים. היו שם הנשים והעלמות היפות ביותר, שאין להן מעלה בנגינה בכל מיני כלים, ובשירים ובריקודים. הגן הזה, הסביר הבכור לעמו, הוא גן עדן. <…> השיח' ניהל את חצרו בהדר ובפאר רב, חי יפה והבטיח למטפסי ההרים הפשוטים שהקיפוהו שהוא נביא; והם האמינו שזה נכון.

— מרקו פולו,Livres des merveilles du monde

רשת חשאית של מאמינים

האזורים שלא היו חלק מהח'ליפות הפאטימית, שבה הופצה תעמולת האיסמאעיליזם, נקראו ג'זאיר ("איים"). אזורי השליטה היו מחולק ל־12 איים כאלה, ובראש כל אחד מהם עמדו מטיפים – דאי – שניהלו הטפה חשאית מטעם האימאם-הח'ליף ועזרו לחבריהם לאמונה.

התעמולה הפאטימית הצליחה להשיג הצלחות מדהימות הודות לביזור המוחלט של נתיניה. מטיפים לעתיד נבחרו בקפידה ועברו הכשרה מורכבת כשהם נאלצו לשלב בעצמם את כל הטוב שיש באנשים בעלי ייעוד ותפקידים שונים. דאי היה צריך להיות עורך דין מוכשר, כי בית המשפט היה בסמכותו, היה חייב להיות לו בעל טקט, סבלני וזהיר, כי אנשים שונים פנו אליו לעצה, הדאי צריך להיות משכיל ובקיא במדעים כדי לקרב את הדת לחסידים, וגם היה עליו להיות ישרי, כי הוא הופקד על הצלת נפשם של אנשים רבים. לאחר שהגיע למקום שליחותו, הייתה למטיף כזה הזכות לפעול לפי שיקול דעתו.

חסן אל-צבאח האמיתי נולד בסביבות שנת 1050 בעיר קום הפרסית למשפחה שיעית. בגיל 17 התוודע חסן לתורה האיסמאעילית, האמין באמיתותה ונשבע אמונים לח'ליף האיסמאעילי והאימאם אל-מוסטנסיר. ורק לאחר מכן חסן אל-צבאח, בהיותו כבן 20–25, משך את תשומת ליבו של אבן אטאש, מטיף איסמאעילי באזור זה. אבן אטאש שלח את חסן צבאח לקהיר רק שנים ספורות לאחר פגישתם כדי להבין את חוכמת תורת האיסמאעילים; א-צבאח בילה כאן כשלוש שנים. שובו ממצרים לפרס, נסע חסן במשך תשע שנים כמטיף לאיסמאעיליזם ובמקביל ערך סיור של חיילי השושלת הסלג'וקית ששלטה בארצות פרס — הוא תכנן להעלות מרד. בשנת 1090 הוא כבש את מבצר אלאמות באזור הכספי, שהפך במשך שנים רבות למעוזם בפרס של הניזארים האיסמאעילים.

האסטרטגיה של הניזארים האיסמאעילים הייתה לכבוש מבצרים בודדים כמו אַלָמוּת ולחסל את אויביהם העיקריים. הלוחמים הצעירים, לאחר שביצעו רצח, היו מוכנים להקריב את עצמם למען תהילת האיסמאעיליזם, ממש כמו הקאמיקזה היפנית. אומץ לבם ומסירותם זכו להערכה רבה, ורשימות עם שמות גיבורים נשמרו במבצרי ניזארים רבים. האמת היא שלאיסמאעילים לא היה די כוח לנהל קרב פתוח עם יריביהם ולכן חיסול ממוקד הפך לשיטת המאבק שלהם על השלטון.

כך למשל, בשנת 1130, מת האימאם-הח'ליף הפאטימי אל-עמיר, בנו של אל-מוסטלי, שמת קודם לכן ואחיו הצעיר של היורש החוקי, צפוי היה לרשת אותו. עם זאת, אין לחשוב שכוחות פוליטיים אחרים לא השתמשו ברצח כשיטה למלחמה בדמויות לא רצויות, פשוט לאיסמאעילים-הניזארים יוחס כל רצח בעל משמעות כלשהי בעולם האסלאמי; כך נדבק בהם הכינוי "מתנקשים", שלמעשה היה פוגעני. חלק מהמקורות מדווחים כי במהלך 34 שנות שלטונו של חסן, בוצעו רק 50 רציחות. איננו יודעים בדיוק איזה תפקיד מילאו האיסמאעילים במותו של הווזיר החזק בחצר הסלג'וקי, ניזאם אל-מולק. האם הוא חוסל בגלל שהתערב בתוכניות שלהם, או שמא בוצעה הוראת הרצח שלו על ידי אשת הסולטן בהסכמת הסולטן מאליכּ שאה עצמו? גם מותו של מאליכּ שאה מעלה שאלות: אם הורעל, על ידי מי?

אבו עלי אל-חסן בן עלי בן אסאק אל-תוסי, שנודע בכינוי ניזאם אל מוּלכּ (نظام‌الملک, סדר הממלכה) היה מדינאי סלג'וקי, ואזיר האימפריה הסלג׳וקית  ואחת הדמויות הבולטות של המזרח המוסלמי של ימי הביניים.

אל-תוסי תמך במדיניות של מדינה ריכוזית איתנה. החיבור "ספר הממשלה" (שם סיאסת; שם אחר ל"חיי המלכים", שכתב סיאר אל-מוּלוּכּ, כתב היד העתיק ביותר של המאה ה־13) מיוחס לו. חיבור מפורסם זה מפרט את תורת השלטון המוסלמית, המבוססת על צדק אסלאמי וריכוזיות בירוקרטית. אל-תוסי עצמו נהנה מסמכות ועוצמה רבה, תרם לאחדות הסלג'וקים והח'ליפים הערבים של בגדד: העבאסים, הפאטימים והבדואים.

הוא הקים מספר בתי ספר גבוהים: מדרסות, שזכו לכינוי ניאזמייה. המפורסם שבהם היה זה שבבגדד, שם לימד אל-גזאלי. ניזאם אל-מולכּ ניהל מאבק בלתי נלאה נגד האיסמאעילים הפרסים, שבהם ראה בצדק איום על המדינה הסלג'וקית.

עוד בשנות 1080, הוא הורה לתפוס את המטיף האיסאמעילי (דאי) חסן צבאח. חסן התחמק ממעצר ולאחר מכן חיזק את מעמדו על ידי כיבוש מבצר אלמוּת ליד קאזווין. כמי שראה בניזאם אל-מולכּ כאויבו העיקרי, חסן אבן צבאח שלח מתנדב מחסידיו על מנת לחסל את הוואזיר.

ֶאל מולכּ שלט במשך 30 שנה, החזיר את הממשל המרכזי וקבע גביית מסים. הוא אף הפחית מסים, אף שבלחץ הנוודים, הוא נאלץ להכניס כמה חובות חדשות, כולל זכותם של חיילים לגור בבתי איכרים עם אספקת מזון ומספוא.

ב־14 באוקטובר 1092, ניזאם השתהה בדרכו מאיספאהן לבגדד בכפר סחנה הסמוך לניחאוונד שבפרס. ניגש אליו אדם בשם בּוּ טהיר עַראני, מחופש לסופי, שדקר אותו אנושות בסכין. האחריות להתנקשות זו הוטלה על האיסמאעילים, אך לא ניתן לשלול גם את מעורבות אנשי החצר בראשות רעייתו של הסולטן מאליכּ שאה הראשון, טורקן ח׳טוּן ויריבו הפוליטי טאג' אל-מולכּ.

מצודת אַלָמוּת

אלמות הייתה מבצר הררי שנמצא בגובה 2163 מטר, במפגש הרי הטאליש ומרכז אלבורז, באזור קאזווין באיראן, 100 קילומטרים מטהראן. כיום כל מה שנותר מאלמות הם הריסות. לאורך חייו שרד המבצר מספר מצורים ולאחר עזיבתם של האסמאעילים, הוא שימש כמקום גלות וכלא למתנגדים פוליטיים של השושלת השלטת; בשנת 2004 התרחשה רעידת אדמה, שלאחריה החלו שרידי הטירה להיראות אפילו יותר כמו חורבות. לפי חמדאללה מוסטופי, אלמות נבנה בשנת 840 (או ב־859). הוא ממוקם באמצע עמק הר רודבר, שנוצר מהנהרות שהרוד ואלאמות. המבצר ניצב על מצוק בגובה של כ־200 מטר, מה שמקל על הגנתו.

בסוף המאה ה־11, רבים מתושבי עמק רודבר היו איסמאעילים. גם המושל הסלג'וקי של אלמות, עלאווי מהדו, נטה לאמונה זו. בסביבות שנת 1090, הוא מסר (למעשה מכר) את המצודה למנהיג המתנקשים הניזארי, חסן בן צבאח, תמורת סכום הגון של 3,000 דינרי זהב. כך נכבשה המצודה. במהלך השנים הבאות כבשו אנשיו של חסן אבן צבאח ערים רבות (למשל, קאיין, טון, טורשיז, זאווזאן, טבאס, ח'ור) ומבצרים (למאסאר, גירדקוה, טנבוראק) בקוהיסטאן, פארס, חוזיסטאן ומזנדראן. כך, הורחבה שטחה של המדינה החדשה.

קץ החשישיון?

במהלך מסע הצלב של סוף המאה ה־11 לא הייתה אחדות בשורות האבירים הצלבנים, שכן חלקם יצאו למלחמה למען האמונה, אחרים למען גביע זהב ועושר. זה העניק לחסן את ההזדמנות להשתמש בטקטיקת "הפרד וכבוש". כך, שירותי המתנקשים שימשו את הברונים האירופאים שהגיעו למזרח לצורך שוד. הם התקשרו בבריתות ובקואליציות זמניות, אבל בהזדמנות הראשונה הם היו מוכנים לשנות את בעל בריתם לבעל ברית רווחי יותר, או להתקומם עליו בגניבת הגביעים שלו. האבירים הצלבנים לא פיגרו אחריהם ופתרו בעיות פנימיות על ידי משיכת המתנקשים.

לאחר שכבשו את מצרים ב־1171, החליטו הממלוכים של צלאח א-דין, להחזיר את האמונה האמיתית ולאחד כוחות כדי להילחם בצלבנים. הם הביסו את האיסמאעילים במצרים ונאבקו בצלבנים. ממלכת ירושלים, לאחר שהדפה התקפות רבות מצד צלאח א-דין, נאלצה לכרות ברית עם מתנקשי כת החשישיון. זה לא שינה הרבה במי להילחם, מכיוון שהם ראו בשני הצדדים של הסכסוך את אויביהם. אפילו צלאח א-דין עצמו נשאר בחיים בנס, לאחר ששרד עד 8 ניסיונות התנקשות של החשישיים.

אבל "תאוות הבצע של האחים הרסה אותו" והברית עם הצלבנים והמתנקשים לא נמשכה זמן רב. מלך ירושלים, קונרד ממונפראט, שדד סוחרים איסאאעילים, ובכך חתם על צו המוות שלו. לאחר שחיסלו את המלך החמדן, החלו המתנקשים להרוג דמויות בולטות משני המחנות. למשל, שישה ווזירים, שלושה ח'ליפים, כמה עשרות שליטי ערים ואנשי דת שונים נפלו בידיהם. גם שליטי אירופה סבלו, למשל, ריימונד הראשון, קונרד ממונפראטו שחוסל בדקירות על ידי שניים מתנקשי החשישיון, דוכס בוואריה ואבּוּ אל-מחסין אבן טהירברדי, שבהיותו דמות ציבורית בולטת, העז לבקר את המתנקשים, נרצח אף הוא.

הישגיהם של המתנקשים לא היו לשווא ואומצו על ידי אגודות סודיות רבות מכל העולם, שהתאהבו במשמעת הקפדנית, שיטת הביזור, הסמלים ושיטות הפעולה. ימי הזוהר של המתנקשים החלו תחת חסן צבאח, ששלט יותר מ־30 שנה ומת ב־1124. יורשיו ניסו לבנות על הצלחתו, אך לא הצליחו להתעלות עליו.

בסוף המאה ה-11, המתנקשים ביססו את עצמם היטב בצפון מערב סוריה, ויצרו מדינה עצמאית למעשה. הבירה הייתה המבצר הבלתי חדיר של מסיאף, בדומה לאלמוט, השוכן באזור הררי.

בשנת 1164, חסן השני הפך לזקן ההר, הכריז על עצמו כאימאם והכריז על כניסתו של עידן רוחני חדש של "יום הדין". הוא גם מכריז על כל תקנות השריעה כאופציונליות. עם זאת, נכדו חסן השלישי מחזיר אותם ומשנה את הדוקטרינה, תוך הכרה במנהיגותו הרוחנית של הח'ליף העבאסי, בכך הם העבירו את משכנם מפרס אל מצודת מיסיאף (قلعة مصياف) בסוריה.

בסוריה הפך רשיד א-דין אל-סינן (שחי בשנים 1133—1192) לראש מסדר המתנקשים. הוא גם ירש את הכינוי של זקן ההר, והטיל אימה הן על שליטים מקומיים והן על צליינים צלבנים.

דעיכתו של מסדר המתנקשים החלה בשנת 1256, לאחר נפילת והרס מבצר אלמות על ידי נכדו של ג'ינגיס חאן, הולאגו חאן. בשנה הגורלית ההיא נהרג ראש המסדר, רוּקְן אד-דין והמנצחים תפסו את כל אוצרות המתנקשים והארכיונים. או אז מתחיל מצוד אמיתי אחר אנשי כת החשישיון. כוחו והמוניטין של המסדר התערערו ביסודיות, והמתנקשים ששרדו קיבלו פקודות להסתתר.

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1272, עצר בַּיְבַּרְס הראשון (הסולטן הממלוכי של מצרים וסוריה מהשושלת הבחריית) וגירש את המונגולים. רשמית, הוא היה זה שסיים את שלטון המתנקשים בסוריה ובלבנון ושנת 1272 נחשבת לתאריך החיסול הסופי של המסדר. שרידי המתנקשים התיישבו בהרים והתחבאו במשך שנים רבות.

למרות תבוסת מסדר המתנקשים, תנועת האיסמאעיליה המשיכה להתפתח. כך, במאה ה־18, השאה של איראן הכיר רשמית באיסמאעיליזם כתנועה שיעית. צאצאיו של זקן ההרים האחרון נותרו ניזארים וחיו בחשאי באיראן במשך תקופה ארוכה. לאחר ההכרה הרשמית באיסמאעיליזם, הם יצאו מהצללים, והובילו בגלוי את הניזארים אחריהם.

בשנת 1841, האימאם האיסמאעילי חסן עלי שאה קיבל את התואר אגא חאן ונאבק בשלטונות פרס. לאחר מכן הוא נמלט להודו ובומביי ועמד בראש קהילת האיסמאעילים המקומית. מאוחר יותר, רוב האיסמאעילים באו בעקבותיו. באותה תקופה, הודו הייתה מושבה בריטית והבריטים תמכו באופן פעיל באיסמאעילים. אפילו שורת האימאמים הופכת לשושלת של קצינים בריטים, המשתתפים במספר סכסוכים אפגנים.

בסוף המאה ה־19 הפך אגא סולטן מוחמד שאה לראש הקהילה. הוא מכפיף אליו את הניזארים של איראן וסוריה ומתאים בהצלחה את רעיונות האיסמאעיליזם לתנאים המודרניים. עד אמצע המאה ה־20 שוב הפכו הניזארים לארגון רב עוצמה, עם קהילות ב־20 מדינות ברחבי העולם, וקשרים נרחבים בחוגים פיננסיים והפוליטיים.

בשנת 1957, האימאם ה־49 של האיסמאעילים הוכר לצאצא ישיר של הזקן האחרון של ההר (סדרטדין אגא חאן הרביעי כּארים שאה). הוא ידוע בכל העולם כאיש סביבה פעיל, מיליארדר ופילנתרופ, כמו גם כאחד ממייסדי קרן חיות הבר העולמית. בשנים 1967–1977 כיהן כנציב העליון של האו"ם לפליטים והוא ידוע כמי שמשקיע את מירב זמנו וכספו בתחום מירוצי הסוסים ומנהיג את קהילת הניזאריים האיסמאעיליים ממקום מושבו בליסבון, פורטוגל…

בשנות ה-70 של המאה ה-20, האתנוגרף הצרפתי ז'אן מלייר ביקר את קהילת האיסמאעילים בצפון מערב פקיסטן. לאחר מכן כתב: "…אני יכול להעיד: המתנקשים קיימים, הם נשלטים על ידי אותו זקן ההר — האימאם אגא חאן. היכן שהם גרים, כולם משלמים לו ללא עוררין עשירית מהכנסתם. אבל הדבר המעניין ביותר הוא שפעם בשנה, אי שם בהרים, מתקיים קונגרס ישאי של כל שדירת ההיררכיה של הכת והם מציגים לפטרונם את זהבם וכמה הוא שוקל”…

דבר אחד בטוח, הם לא עישנו חשיש כדי להרגיש חסרי נורא בעת יציאתם לקרב כפי שטוען המיתוס אודותיהם והכינוי כלפיהם היה לעג למעמדם החברתי הנחות; יותר מזה הם עצמם קראו לעצמם ״פידאין״, שמשמעותו ״המקריבים עצמם בשם האמונה״ ואין לו שום קשר לפדאיון, אותן כנופיות הטרור שפעלו  בארץ.

מיתוסים

מיתוס נפוץ שגורם למתנקשים להידמות למעין לוחמי נינג׳ה מיומנים טוען שהיו להם כישורי לחימה מדהימים כביכול. למשל, בסדרת המשחקים Assassin's Creed, לוחמי האחווה מחסלים לבדם מאות שומרי אויב בלחימה יד ביד (לא פלא, מכיוון שהם תוקפים את הדמות הראשית אך ורק פעם אחת בכל פעם).

הכניסה לאחווה של לוחמי הצל הכל-יכולים הייתה לא קלה. הניאופיטים נאלצו לכרוע שעות ארוכות ואף ימים לפני שערי מבצר אלמות כדי להוכיח את כוחם בפני זקן ההר. רק מי שעמד במבחן השמש הקופחת, הרעב והצמא התקבל כתלמידו של ראש המתנקשים.

האגדות מספרות שהמתנקשים בילו שנים בלימוד אומנויות לחימה, רעלים, טכניקות משחק והתחפשות, דיברו שפות רבות, התערבבו בקהל כאילו היו מרגל על, ובאופן כללי הלכו על התקרה…

בפועל, המתנקשים לא יכלו להתפאר באימוני קרב יוצאי דופן. שיטות ההרג שלהם, כאמור לעיל, היו פשוטות והם לא השתמשו בשום פארקור, להבים נסתרים, חיצי רעל או הסוואה. כל מה שהפידאין יכול היה לעשות הוא לעקוף את הקורבן כשיש מינימום של אבטחה איתו, למהר להתקפת התאבדות ולהרוג אותו, תוך שהוא צועק ססמאות… ובדרך זו הם התנקשו ברבים מקורבנותיהם. הם אפילו פצעו את דוכס גסקון, לורד אדוורד, שנודע לימים כמלך אנגליה, אדוארד הראשון.

לא נשמר מידע על הכשרתם היסודית של המתנקשים. לצורך העניין, זה לא היה נחוץ. מי יעלה בדעתו להשקיע שנים רבות בהכנת מחבל מתאבד? אחרי הכל, רוב המתנקשים מתו או נלכדו לאחר השלמת המשימה. כך שכנראה לא הייתה להם הכשרה ומיון טובים יותר מאשר המחבלים המודרניים.

ראוי לציין שלחסן אבן צבאח הייתה ספריה נכבדה באלמות, ולכן אי אפשר לקרוא לו קנאי חסר מחשבה. אבל לא היו עקבות של מעבדות אלכימיות מדהימות עם רעלים וחומרי נפץ שיוחסו למתנקשים.

החשישיון לחמו במסדר הטמפלרים?

עוד מיתוס שהופץ בהרחבה על ידי משחקי הווידאו הידועים טוען שהחשישיון נאבקו במסדר הטמפלרים, אבל למעשה, המתנקשים לא נלחמו בצלבנים. יתרה מכך, לפעמים הם אפילו עזרו להם כדי להחליש את אויביהם המוסלמים כמו צלאח א-דין. או פשוט להרוויח קצת כסף מהצד. לדוגמה, מתנקש שנתפס שטיפל במרגרייב קונרד ממונפראטו הודה בעינויים שהוזמנו על ידי לא אחר מאשר ריצ'רד לב הארי המפורסם.

אגדות על מסדר מסתורי של רוצחים מוסלמים הובאו לאירופה על ידי הצלבנים וסיפוריהם תועדו בקפידה על ידי היסטוריונים כמו בורשאר משטרסבורג, ארנולד מלובק והבישוף ז'אק דה ויטרי. אבל לטמפלרים עצמם לא הייתה חפיפה רבה עם המתנקשים ומידע עליהם נאסף מהאויבים העיקריים של הניזארים, הסונים. מטבע הדברים, הם תיארו את יריביהם האידיאולוגיים ככופרים ומכורים לסמים.

כאמור, בסופו של דבר, המתנקשים הושמדו לא על ידי הצלבנים, אלא על ידי המונגולים בשנות ה־50 של המאה ה-13. נכדו של ג'ינגיס חאן, הולאגו, כיתר את טירות הניזארים ואילץ את זקן ההר, רוק-א-דין, להפסיק את פעולות האיבה בתמורה לחנינה לו ולמשפחתו.

לאחר שהמתנקשים נכנעו, חאן הולאגו הרס את מבצריהם עד היסוד. ואחיו, מונגקה, הרג את רוק-א-דין כי הוא לא אהב אנשים חסרי עמוד שדרה. ככל הנראה, לפני שנכנע, הוא לא לקח בחשבון שהמונגולים לא חתמו על אמנת האג…

Assassin's Creed

סדרת משחקי הווידאו מתבססת מאוד על סיפורה של כת החשישיון ויש האומרים שנטלה השראה מספרו של הסופר הסלובני ולדימיר ברטול, אלמות. המשחקים מתארים מאבק בן מאות שנים בין מסדר מתנקשים, שנלחם למען שלום ורצון חופשי למסדר הטמפלרים, שמוצג כארגון תאב בצע.

חומר מעשיר לצפייה

אמונת המתנקש: שושלת יוחסין הוא סרט קצר בן שלושה חלקים, שנחשב לפריקוול עבור המשחק השני בסדרה ( Assassin's Creed II) וכמו המשחק גם הוא מגולל את סיפורו של מתנקש מאחוות המתנקשים.

אמונת המתנקש הוא סרט קולנוע באורך מלא בכיכובם של מייקל פסבנדר ומריון קוטיאר, שמבוסס על סדרת משחקי הווידאו Assassin's Creed ומתמקד בחבר אחוות המתנקשים, ארגון בדיוני המבוסס על מסדר החשישיון ההיסטורי.

חומר מעשיר לקריאה