תאמל״ק לי
אלברטו פוג'ימורי הותיר אחריו מורשת של ניצחונות דרמטיים על הטרור ואינפלציית-על, לצד הרשעות חמורות בשחיתות והפרת זכויות אדם. מי היה הנשיא הפרואני, שזכה לאהדה עממית חסרת תקדים ועיצב מחדש את פרו לטוב ולרע.
עלייתו של "אל צ'ינו"
פוג'ימורי, בנו של מהגר יפני שכיהן כנשיא פרו בין השנים 1990 ל-2000, היה פוליטיקאי מעורר מחלוקת באופן קיצוני: אהוד ונערץ על ידי רבים, שנוא ומגונה על ידי אחרים. העובדה שזכה לטקס לוויה ממלכתי, טקס שלא נראה כמותו מאז הלווייתו של המזכ"ל לשעבר של האו"ם, חאבייר פרס דה קוויאר ב-2020, הדגישה את מעמדו החריג בפנתיאון הפוליטי הפרואני.
פוג'ימורי, שהיה מהנדס חקלאי ומתמטיקאי שלמד בצרפת ובארצות הברית, נכנס לזירה הפוליטית ב-1990 כמעט ללא רקע ציבורי משמעותי. הוא המתודד מול הסופר הפרואני הידוע וחתן פרס נובל לעתיד, מריו ורגס יוסה. בתקופה זו, פרו סבלה משני מוקדי משבר קיומיים: טרור מאואיסטי מתמשך של ארגון "הנתיב הזוהר" (Sendero Luminoso) ואי-שקט כלכלי כבד שגרר איתו אינפלציה גבוהה. ורגס יוסה נתפס כנציג נוסף של האליטה הלבנה, המרוכזת בלימה. פוג'ימורי, שנודע בכינוי "אל צ'ינו" (הסיני) בשל מוצאו האסייתי, ניצל זאת. הוא פנה לפרואנים הפשוטים, כשהוא חורש את המדינה על גבי טרקטור ומבטיח "יושרה, טכנולוגיה, עבודה". הצעתו הפוליטית נחלה הצלחה אדירה. הוא זכה בתמיכת האליטה העסקית בזכות רפורמות השוק הדרסטיות והדגלתו הכלכלית, ובמקביל זכה לתמיכה עממית כבירה באמצעות תוכניות בנייה של בתי ספר, כבישים וגשרים בקהילות עניות וננטשות. כתוצאה מכך, "גם המגזרים העשירים וגם העניים ממשיכים להיות בסיסי התמיכה העיקריים שלו ושל התנועה הפוליטית שהוא ייסד", כפי שציין חוסה אלחנדרו גודוי, מחבר שני ספרים על פוג'ימורי.
המאבק חסר הפשרות בטרור
עם כניסתו לתפקיד, מצא פוג'ימורי את עצמו בלב סערה כלכלית וטרוריסטית. הוא בחר בממשל בסגנון אוטוריטרי גובר, תוך שיתוף פעולה עם ראש שירותי הביון שלו, ולדימירו מונטסינוס, עורך דין מושחת וחייל לשעבר, שהציע לו שליטה על מערכת המשפט ועל הכוחות המזוינים. בתמיכה ציבורית רחבה, פוג'ימורי יצא למלחמה בטרור, שבסופו של דבר ריסקה את התקוממות "הנתיב הזוהר" ולאחר מכן את תנועת "המהפכה טופאק אמארו" הקטנה יותר.
| ולדימירו לנין איליץ' מונטסינוס טורס היה קצין מודיעין ועורך דין פרואני לשעבר, הידוע לשמצה בעיקר בזכות תפקידו כראש שירות הביון הלאומי של פרו (SIN) בתקופת נשיאותו של אלברטו פוג'ימורי. מונטסינוס נחשב באופן נרחב לכוח שמאחורי השלטון, ולעתים קרובות נחשב לסמכות האמיתית בממשלה, שנתמך על ידי הכוחות המזוינים של פרו. הקריירה שו התאפיינה בקשריו העמוקים עם סוכנות הביון המרכזית (CIA), דרכה קיבל מימון משמעותי לכאורה למאמצי המלחמה בטרור. כהונתו התאפיינה בהפרות זכויות אדם רבות ושערוריות שחיתות. "סרטוני ולדי", קלטות שהוקלטו בסתר והראו את מונטסינוס משחד פקידים, הובילו לשערורייה לאומית בשנת 2000. בחשיפה שאילצה אותו לברוח מפרו והביאה להתפטרותו של פוג'ימורי. חקירות חשפו את מעורבותו של מונטסינוס במגוון רחב של פעילויות בלתי חוקיות, כולל מעילה, סחר בסמים וארגון רציחות ללא משפט. לאחר מכן הוא נלכד, נשפט והורשע במספר אישומים. למרות מאסרו, מונטסינוס המשיך להשפיע על הפוליטיקה הפרואנית וניסה להגן על בעלי ברית בתוך הפלג הפוג'ימוריסטי, כולל בתו של אלברטו, קייקו פוג'ימורי.
|
השיא במאבק בטרור הגיע ב-1992, עם לכידתו של מנהיג "הנתיב הזוהר", אבימאל גוסמן, שהוצג לראווה בכלוב ובהמשך מבצע דרמטי ב-1997 ששם קץ למצור החטופים במעונו של השגריר היפני. פרואנים רבים, שהיו נואשים לסוף שפיכות הדמים, תמכו בטקטיקות הבכל האמצעים הדרושים של פוג'ימורי. ועדת האמת והפיוס של המדינה קבעה מאוחר יותר כי בין 1980 ל-2000 נהרגו 69,280 בני אדם, כאשר 54% מהם נהרגו על ידי "הנתיב הזוהר".
אך מתחת לפני השטח, ה"מלחמה המלוכלכת" גבתה מחיר נורא. בתחילת שנות ה-90, פוג'ימורי ביים את המאמץ ממפקדת שירותי הביון, שם ניהל מלחמה מלוכלכת באמצעות "יחידת המוות גרופו קולינה" (Grupo Colina) שביצעה מעשי טבח. על פשעים אלה, שכללו רצח של ילד בן שמונה ושורה של הפרות זכויות אדם נוספות, הוא הורשע ונידון ל-25 שנות מאסר בשנת 2009 במשפט תקדימי נגד ראש מדינה לשעבר. פוג'ימורי זכה לחנינה ושוחרר מהכלא רק עשרה חודשים לפני מותו.
| שירות הביון הלאומי (Servicio de Inteligencia Nacional או SIN) היתה סוכנות הביון הממשלתית של פרו שפעלה מ-1961 עד 2001. הארגון הוקם ב-26 בינואר 1961, ביוזמת הנשיא מנואל פראדו אוגרטצ'ה. בתקופת ממשלתו של חואן ולאסקו אלווראדו, שירות הביון הלאומי ניהל קשרים הדוקים עם הק.ג.ב., סוכנות המודיעין הסובייטית.
ביולי 1992, ממשלת החירום והשיקום הלאומי של אלברטו פוג'ימורי פרסמה צו שקבע כי שירות הביון הלאומי (SINA) הוא הגוף המרכזי והמנהל של מערכת המודיעין הלאומית. במהלך כהונתו של פוג'ימורי, התרחב כוחה של הסוכנות, וראשה בפועל, ולדימירו מונטסינוס, השתמש בסוכנות למטרות פוליטיות. מימון הסוכנות לא היה בפיקוח הקונגרס והתקציב גדל פי חמישים בין השנים 1990 ו-2000, כאשר התקציב עמד על בין 96 מיליון דולר ל-108 מיליון דולר בשנת 2000. כ-2,300 איש היו בארגון ומונטסינוס השתמש בסוכנות כדי לאסוף ולשלוט בכל המידע בתוך פרו, כשהאזנות סתר היו נפוצות בקרב סוכני השירות תחת מונטסינוס. מצלמות מעקב הוצבו בארמון המחוקקים, בארמון המשפט, בארמון הממשלה, בנמל התעופה הבינלאומי חורחה צ'אבס, בבתי בושת שביקרו בהם פוליטיקאים ובמקומות אחרים ברחבי לימה, כאשר כולם נבדקו באופן אישי על ידי מונטסינוס, שבתקופתו הסוכנות נחשבה לאחראית העיקרית למקרי עינויים, רציחות, חטיפות ומעשי דיכוי נגד מתנגדי ממשלתו של פוג'ימורי. עובדים לשעבר במטה הצבא הפרואני, המכונה "הפנטגון הקטן", דיווחו כי קיים מרתף במבנה שבו נכלאו, עונו ונהרגו יריבים פוליטיים. לדבריהם, ההרוגים נשרפו במשרפה וריח של שיער שרוף ריחף במתקן.
השירות הושבת על ידי הנשיא אלברטו פוג'ימורי באוקטובר 2000, תחת לחץ מצד ארגון מדינות אמריקה. זאת לאחר שמונטסינוס התגלה משלם שוחד לדמויות חשובות בפוליטיקה, באמנויות ובצבא. פעילויות אלו מומנו במשאבים ציבוריים וככל הנראה ממקורות אחרים ממקור מפוקפק. מסיבה זו, ובשל אי סדרים תקציביים שערורייתיים, ביצע משרד מבקר המדינה פעולת בקרה, שתוצאתה שימשה את הרשות השופטת כמעט בכל התהליכים הקשורים לניהול תקציב השירות. לאחר השבתת השירות, הוא המשיך לפעול באופן מוגבל עד יוני 2001, כשהוקמה המועצה הלאומית למודיעין (Consejo Nacional de Inteligencia, CNI) והמינהל הלאומי למודיעין אסטרטגי (ספרדית: Dirección Nacional de Inteligencia Estratégica, DINIE), שהפכו לאחר מכן למערכת המודיעין הלאומית (בספרדית: Sistema de Intelligencia Nacional, SINA) ובה גוף מודיעין חדש בשם המינהל הלאומי למודיעין (בספרדית: Dirección Nacional de Intelligencia, DINI), שמהווה את סוכנות הביון הפרואנית. |
ההידרדרות האוטוריטרית
הפשעים החמורים והתגברות חשיפות השחיתות הפכו חלק נכבד מהדעת הציבורית נגד פוג'ימורי. אך ההידרדרות האוטוריטרית החלה מוקדם יותר: ב-1992, הוא פיזר את הקונגרס, כרת ברית עם הצבא והשתלט על מוסדות לאומיים כדי לשכתב את החוקה – צעד שאפשר לו להתמודד לבחירה מחודשת. למרות הצעדים הדרקוניים הללו, הוא עדיין נהנה מתמיכה רחבה.
עם אחיזה חזקה בכוח, פוג'ימורי רוקן והשחית גופים ציבוריים. באמצעות מונטסינוס, הוא שלט בחלק ניכר מהעיתונות שהשמיצה את יריביו באמצעות טבלואידים שנודעו בשם "פרנסה צ'יצ'ה" (prensa chicha). פרופסור ג'ו-מארי ברט, מומחית למדע המדינה, טענה כי "הוא שכלל את השימוש ב״פייק ניוז״ כדי לשלוט ולהכניע את האוכלוסייה".
הקריסה החלה לקראת סוף כהונתו השנייה, כאשר ניסה לדחוף למנדט שלישי. המחאות נגד משטרו גברו והפכו להיות יומיומיות בלימה. לאחר בחירות 2000, שהיו נגועות בטענות על זיוף קלפיות – ובעקבות פרסום סרטונים שחשפו את מונטסינוס משחד מחוקקים בעזרת ערימות מזומנים, הציבור הפרואני התעייף מממשלת פוג'ימורי והשחיתות שלה. זמן קצר לאחר מכן, פוג'ימורי נמלט ליפן, מולדתו הוריו, במהלך ביקור רשמי באסיה והתפטר מתפקידו באמצעות פקס. הקונגרס הפרואני דחה את התפטרותו והדיח אותו במקום זאת, בטענה שאינו "כשיר מבחינה מוסרית" לעמוד בראש המדינה.
מורשת
כיום, מורשתו של פוג'ימורי ממשיכה להתקיים דרך בתו, קייקו פוג'ימורי, ששימשה כגברת הראשונה שלו מ-1994, וכיום היא מנהיגת הכוח הפוליטי הידוע כ"פוג'ימוריזם", תנועה מפצלת ומעוררת מחלוקת שמעוותת את הפוליטיקה הפרואנית מאז ניצחונה. קייקו סיימה במקום השני בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות.
הצל של פוג'ימורי ממשיך לרחף מעל פרו. מאות אלפי נשים וגברים – רבים מהם עניים וילידים – עדיין מחפשים צדק לאחר שעוקרו בכפייה במהלך נשיאותו. פוג'ימורי תואר כ״נשיא מעצב, לטוב ולרע״. בעוד שרבים מקשרים אותו להפרות זכויות אדם והרס הדמוקרטיה, רוב הפרואנים העניים רואים בפוג'ימורי כמישהו שהציל את המדינה וששיפר את חייהם ואת הכלכלה במהלך תקופת משבר.
עם זאת, פוג'ימורי הכניס את השחיתות ככלי שלטון וזה היה הרסני מאוד. מעל לכל, מורשתו, היא של פיצול הפרואנים מכיוון שהוא שלט כאוטוקרט מ-1992 עד 2000. הוא השפיל את הפוליטיקה הפרואנית לקיצוניות שרק לעתים רחוקות נראתה בהיסטוריה הלאומית.
במקרה גורלי יוצא דופן, פוג'ימורי מת בדיוק שלוש שנים מיום מותו של אויבו, גוסמן, גם הוא בגיל 86. יש התולים תקווה בצירוף המקרים הזה, אולי זהו סימן לעתיד טוב יותר עבור פרו, מדינה שזקוקה נואשות להתנתקות מעברה הקרוב. כפי שכתב הסופר הפרואני סנטיאגו רונקגליולו: "שנקווה שזהו אות לבוא עידן ללא טרוריסטים או דיקטטורים. שנקווה שהיקום אומר שפרו יכולה להיות דמוקרטיה."
האמת היא שמורשתו של פוג'ימורי היא הוכחה לכך שההיסטוריה אינה רק שחור ולבן. הצלחתו הכלכלית והביטחונית הדרמטית באו במחיר של שחיתות נרחבת, שלטון אוטוריטרי ופגיעה בלתי נסלחת בזכויות אדם. עשרות שנים לאחר עלייתו, פרו עדיין מתמודדת עם הצל המורכב שהותיר אחריו המנהיג שהיה נערץ ומושמץ כאחד.
