תאמל״ק לי
שנותיו הראשונות והעלייה לכס הכתר
לידתו של אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ' (Александар I Карађорђевић) ב-16 בדצמבר 1888 בצטיניה, בירת נסיכות מונטנגרו, התרחשה בצל הגלות. הוריו, פטר קאראג'ורג'ביץ' וזורקה, נסיכת מונטנגרו, שהו מחוץ לגבולות סרביה בעת שהמשפחה המתינה לשעת הכושר הפוליטית לשוב למולדתם. שעת הכושר הזו הגיעה בעקבות אירוע אלים ומכונן: הפיכה צבאית שהתחוללה בסרביה, במהלכה נרצח המלך אלכסנדר אוברנוביץ' הראשון. עם נפילת שושלת אוברנוביץ', חזרה משפחת קאראג'ורג'ביץ' לממלכה, ופטר, אביו של אלכסנדר, הוכרז על ידי הפרלמנט הסרבי כמלך סרביה החדש, מה שסלל את דרכו של אלכסנדר הצעיר אל מרכז הבמה הפוליטית.
מסלול הכשרתו של אלכסנדר היה בינלאומי ואינטלקטואלי באופיו. את ראשית השכלתו רכש בז'נבה שבשווייץ, ולאחר מכן עבר ללמוד באקדמיה הצבאית המפוארת של האימפריה הרוסית בסנקט פטרבורג, שם נחשף לעוצמה האימפריאלית הרוסית. עם זאת, הוא לא השלים את לימודיו האקדמיים ונאלץ לשוב לבלגרד בשל נסיבות משפחתיות יוצאות דופן. אחיו הבכור, הנסיך ג'ורג', נושל מתוארו כנסיך הכתר לאחר שביצע מעשה רצח באחד ממשרתיו. אירוע טראגי ומביך זה העביר את נטל הירושה אל כתפיו של אלכסנדר, שב-1909 הפך באופן רשמי ליורש העצר הסרבי.
מנהיגות צבאית ועוצר המלוכה
שנותיו כיורש עצר לא היו שנות מנוחה, אלא רצף של טבילות אש בשדות הקרב הבוערים של הבלקן.
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, פיקד אלכסנדר על הארמייה הסרבית הראשונה, ותפקודו המבצעי והמנהיגותי זכה להערכה רבה בקרב ראשי הצבא הסרבי. ב-24 ביוני 1914, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועל רקע מצב בריאותי לקוי של אביו, ויתר המלך פטר הראשון על סמכויותיו בפועל. אלכסנדר הראשון מונה לעוצר המלוכה, תפקיד שהפך אותו למנהיג המדינה בפועל בשעה הקשה ביותר בתולדותיה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיהן אלכסנדר מכוח תפקידו גם כמפקד העליון של צבא סרביה, אם כי הניהול הטקטי נותר בידי הגנרל המנוסה ראדומיר פוטניק. בראשית המערכה, הצליחו הסרבים בהנהגתם לרשום הישגים מרשימים כאשר בלמו את הצבא האוסטרו-הונגרי ואף הדפו אותו אל מחוץ לגבולות הממלכה. אך הגלגל התהפך באוקטובר 1915, כאשר ממלכת בולגריה הצטרפה למעצמות המרכז ותקפה את סרביה ממזרח בשני אגפים, בזמן שצבאות הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית לחצו מצפון. הצבא הסרבי הקטן לא יכול היה לעמוד במתקפה המשולבת הזו.
אלכסנדר מצא את עצמו מוביל את הנהגת הממלכה ואת שרידי צבאה בנסיגה הירואית ומיוסרת. יחד עם אביו החולה, הוא צעד דרך הרי אלבניה הקפואים עד לנמל דורס, ומשם פונו הכוחות לאי קורפו. בגלות, הוא פעל ללא לאות לארגון מחדש של צבא הממלכה. בהמשך הועברה ההנהגה ויחידות הצבא לאזור סלוניקי, שם הצטרפו לכוחות מדינות ההסכמה בחזית המקדונית. הסרבים היוו תוספת כוח משמעותית שסייעה רבות להכרעת החזית. בתקופה זו, ביוני 1917, ניצל אלכסנדר מניסיון התנקשות בחייו שאורגן בסלוניקי על ידי חבר בארגון "היד השחורה".
הקמת ממלכת יוגוסלביה והמאבק לאחדות
סיום המלחמה הציב בפני אלכסנדר אתגר אדיר: שיקום ממלכת סרביה המדממת, שאיבדה למעלה מ-700,000 חיילים ואזרחים מתוך אוכלוסייה של 4.5 מיליון, ועריה היו חרבות. לאחר פירוקה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, פעל אלכסנדר במרץ למימוש חזון "סרביה הגדולה" – הקמת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. ב-1 בדצמבר הוכרז אביו, פטר הראשון, כמלכה של הממלכה החדשה, אך אלכסנדר המשיך לנהל את ענייניה בפועל כעוצר. רק ב-1921, עם מותו של פטר הראשון, הפך אלכסנדר רשמית למלך המדינה המאוחדת.
חייו האישיים של המלך קיבלו תפנית ממלכתית ב-8 ביוני 1922, כאשר נישא למריה, נסיכת רומניה, בתו של המלך פרדיננד הראשון. לזוג נולדו שלושה ילדים: פטר, טימוסלאב ואנדריי. אולם, האידיליה המשפחתית עמדה בניגוד מוחלט למתיחות הפנימית בממלכה. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 החריפו היחסים בין הסרבים לקרואטים. השיא הגיע באוגוסט 1928, כאשר הפוליטיקאי הקרואטי סטייפן ראדיץ' מת מפצעיו לאחר שנורה חודשיים קודם לכן בתוך בניין הפרלמנט על ידי חבר פרלמנט ממונטנגרו. הרצח ערער את יסודות המדינה הצעירה.
בתגובה לסכנה לשלמות הממלכה, נקט אלכסנדר בצעד דרסטי ב-6 בינואר 1929: הוא הודיע על ביטול החוקה, פיזור הפרלמנט וכינונה של דיקטטורה בראשותו. במהלך זה הוא ביקש לכפות אחדות מלמעלה, ואף שינה את שם המדינה לממלכת יוגוסלביה. במקביל, פעל לחיזוק בריתות בינלאומיות, בייחוד "ההסכמה הקטנה" עם צ'כוסלובקיה ורומניה, וב-29 במאי נחתם ביניהן הסכם "לפיוס, בוררות והסדר משפטי". הוא המשיך ברפורמות פנימיות קשוחות, שינה את החלוקה המינהלית מ-33 אובלסטים ל-9 באנאטים, ואף אסר על השימוש בכתב הסרבי הקירילי לטובת האלפבית הלטיני.
ב-1931 מיסד אלכסנדר חוקה חדשה שהעניקה לו סמכויות שלטון מוחלטות, כולל מינוי שרים וחברי פרלמנט. הוא שאף למצב את יוגוסלביה כגורם מתון בבלקן, וב-9 בפברואר 1934 הביא לחתימת "ההסכמה הבלקנית" בין יוון, טורקיה, רומניה ויוגוסלביה. מטרת ההסכם הייתה לשמר את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע לאחר ועידת השלום בפריז. עם זאת, בולגריה, איטליה, הונגריה, ברית המועצות ואלבניה סירבו לחתום על ההסכם, מה שהותיר את הממלכה חשופה לאיומים חיצוניים ובדלניים.
ההתנקשות במרסיי וסוף הדרך
הסוף הגיע ב-9 באוקטובר 1934. אלכסנדר הגיע לביקור ממלכתי בצרפת במטרה להדק את הקשרים, לחזק את "ההסכמה הקטנה" ולנרמל את היחסים עם איטליה אל מול עליית גרמניה הנאצית. הוא התקבל במרסיי על ידי שר החוץ הצרפתי לואי בארטו. בעודם נוסעים יחדיו במכונית פתוחה ברחובות העיר, תחת תשואות הקהל, פרץ מההמון ולאדו צ'רנוזמסקי (וליצ'קו דימיטרוב קרין), מתנקש בולגרי מחבר הארגון המהפכני המקדוני (IMRO), וירה באקדח מאוזר C96 לעבר המכונית.
המלך אלכסנדר נפצע אנושות ומת תוך דקות ספורות. שר החוץ בארטו נפצע קשה ומת מאובדן דם בשל טיפול רפואי מאוחר, כאשר קיימת גרסה הטוענת כי נפגע בשוגג מירי שוטר צרפתי. הקהל הזועם ביצע לינץ' בצ'רנוזמסקי והרגו. חקירות העלו כי המתנקש פעל ככל הנראה מטעם תנועת ה"אוסטאשה" הקרואטית הבדלנית, שנתמכה על ידי איטליה הפשיסטית והונגריה. הרצח, שתועד במצלמות אולפני יוניברסל, הוליד תאוריות קשר רבות, כולל מעורבות של גרמניה הנאצית או גורמים בשלטון הצרפתי. בעקבות המקרה, ניסתה צרפת ללא הצלחה להקים בית משפט בינלאומי לטרור במסגרת חבר הלאומים.
מותו של אלכסנדר הראשון סימן את תחילת הקץ של הניסיון היוגוסלבי המלוכני. הוא נקבר בכנסיית גאורגיוס הקדוש בטופולה, מותיר אחריו יורש בן 11 בלבד, פטר קאראג'ורג'ביץ'. בשל גילו הצעיר של היורש, מונה פאבלה קאראג'ורג'ביץ', בן דודו של אלכסנדר, לעוצר המלוכה. אלכסנדר נותר בהיסטוריה כדמות מורכבת – מחד, מצביא ומאחד שהקריב רבות למען חזון הבלקן, ומאידך, שליט ריכוזי שדיכא חירויות בשם היציבות. סיפורו הוא תזכורת כואבת למחיר הדמים שגובה הניסיון לגשר על פערים לאומיים עמוקים באזור רווי קונפליקטים.
