קוזלוב, אלכסנדר קוזלוב. המרגל הסובייטי שחדר לשורות המודיעין הנאצי

בשורות המודיעין הצבאי הנאצי הוא הגיע לדרגת קפטן; במודיעין הסובייטי הוגדר כ'אויב העם', אלא שרק זמן קצר לפני יום הולדתו ה־90 זכה להכרה הראויה בגבורתו

על גבורתו של איש המודיעין הסובייטי, אלכסנדר איוואנוביץ' קוזלוב, נכתבו רומנים ויצירות תיעודיות, וצולמו הסרטים "הדרך ל‘שבתאי’" ו"סופו של ‘שבתאי’", שבהם גילם את גיבור העלילה השחקן הסובייטי מיכאיל וולקוב. אך באופן פרדוקסלי, עבר זמן רב עד שהוסרה באופן רשמי עננת החשד בבגידה ששרתה עליו — חשד שנולד ברגע מר בימי המלחמה, במסדרונות הנ.ק.ו.ד., המשטרה החשאית הסובייטית.

את העננה הסיר שירות הביטחון הפדרלי הרוסי במכתב שנשלח לאלכסנדר ובו נכתב סוף־סוף פרק הסיום במאבקו על טיהור שמו. במכתב נאמר, בין היתר: "אלכסנדר איוואנוביץ' היקר! לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי המודיעין הסובייטים שנשלחו לפעול בעומק שטח האויב. אנו רוחשים כבוד לפועלך ומזדהים עם התחנות הדרמטיות שהיו בחייך. אנו שמחים על כך שהצדק סוף־סוף יצא לאור, והמולדת — גם אם באיחור — הצליחה להכיר בגבורתך. מעתה ואילך שמך ייזכר בכבוד בדפי ההיסטוריה של הביון הסובייטי."

אילו אפוא היו התחנות הדרמטיות בחייו של אלכסנדר קוזלוב?

פרטיזן לוחם

אלכסנדר קוזלוב נולד ב־26 ביולי 1920 בכפר אלכסנדרובסקויה שבמחוז המשנה אלכסנדרובסקי, בחבל סטברופול שברוסיה. שם גדל ולמד, וחלם – כמו כל הילדים – להיות חייל בשירות המולדת. בבית הספר קרא רבות על ההיסטוריה הרוסית והעריץ את גיבורי מלחמת 1812. באותם ימים חיבב מאוד את דניס דווידוב, שלחם באומץ בעורף הצבא הצרפתי כשפיקד על יחידת פרטיזנים.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר, עבד אלכסנדר בוועד הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) של מחוז המשנה אלכסנדרובסקי. ב־1939, יחד עם 18 צעירים נוספים, נשלח במסגרת משלחת קומסומול לבית הספר לחי"ר בקאלינובו, שבבלארוס.

בסתיו 1941 מונה הקצין הצעיר למפקד גדוד במסגרת המיליציה העממית של מוסקבה (בפועל גוף השיטור העירוני). בקרב עז ליד מוסקבה, כותרו כוחות המיליציה על ידי הנאצים. קוזלוב הצליח להוציא את הניצולים מתוך הכיתור לעומק עורף האויב ולהקים שם יחידת פרטיזנים גדולה, שהתמזגה בהמשך עם דיוויזיית פרטיזנים אחרת.

מתוך חוות דעת על פעילותו כפרטיזן נכתב על ידי מפקדו כי "החבר קוזלוב לקח חלק פעיל בתנועת הפרטיזנים במחוז סמולנסק מאז אוקטובר 1941. הוא היה יוזם ומארגן של יחידת פרטיזנים בכפרים סליאנקה, פנינו, גרומאני וקאליטה שבאזור דורוגובוז'. מונה למפקד הגדוד השלישי של גדוד הפרטיזנים הראשון. בשנת 1942 הומלץ פעמיים לקבלת עיטורים ממלכתיים.

הדרך ל״שבתאי״

ב־1942 נתקל קוזלוב עם יחידתו במארב ובעודו במצב הלם קרב נפל בשבי. הוא נמצא בוגד כשחשף בפני הגרמנים את זהותו כמפקד פרטיזנים והשירות החשאי הגרמני (האַבווהר) החל לעסוק בעניינו של אלכסנדר איוואנוביץ'. אז התגבשה אצלו ההחלטה לפתוח במשחק כפול.

זמן קצר לאחר מכן סיים קוזלוב את לימודיו בבית הספר לריגול של אבווהר בשם "שבתאי" (במרכז המודיעין "אוברקומנדר-103") והוצנח לפעול אל מעבר קווי העורף של הצבא הסובייטי. משימתו הייתה להעביר לקבוצת אלחוטאים שפעלה בהצלחה באזור מוסקבה ציוד חשמלי להפעלת תחנות שידור, כסף ומסמכים.

– "זו הייתה המשימה," סיפר לימים אלכסנדר בריאיון לתקשורת, – "הייתי צריך לאתר את הסוכן קונדראטייב, שהכרתי כי למדנו יחד בבית הספר לריגול. לו הייתי אמור להעביר את כל מה שהבאתי איתי ולאחר מכן לשוב לאזור ז'יזדרה–סוחיניצ'י, שם הוצבת דיוויזיה גרמנית. מפקדת הדיוויזיה הוזהרה שיגיע לאזור מרגל 'מהצד השני' עם סיסמה 'המטה – סמולנסק'. עליהם היה להעניק לי, המרגל, כל סיוע שיידרש."

כך אמור היה לנהוג המרגל הגרמני מנשיקוב (הכינוי המבצעי של קוזלוב). אך לקוזלוב הייתה מטרה אחרת: להתייצב בפני המודיעין הסובייטי ולספר את כל שידע על בית הספר הגרמני לריגול – מיקום, כוח האדם שפעל בו ומידע על מבצעים. בשדה התעופה בסמולנסק ליווה את מנשיקוב-קוזלוב מפקד בית הספר לריגול, גרליץ. המרגל הוטס במפציץ מדגם "דורנייה-217" לאזור טולה.

בסביבות השעה שלוש בלילה צנח אלכסנדר מהמטוס ונחת בקצה יער. הוא התבונן סביב, החביא את המצנח והחל בדרכו לעבר מַלָחובקה, שבפרברי מוסקבה, באזור לוברצי. עד מהרה נתקל באוהל עם חייל ששמר וניגש לדבר איתו.

– "אני מפקד יחידה," אמר (קוזלוב היה לבוש במדי קפטן של הצבא הסובייטי), "אנחנו נקים מחנה לידכם. היכן המפקד שלכם?"

השומר הוביל אותו לאוהל אחר, שבו ישן ראש מטה הגדוד. העירו אותו.

– "מי אתה?" שאל הקצין. מנשיקוב הראה לו תעודה עשויה בד משי שקיבל מהאבווהר (כזו שהונפקה גם למרגלים סובייטים שנשלחו לעורף האויב).

– "הבנתי," אמר הקצין כשראה את התעודה ושאל: – "איך אפשר לעזור?"

קוזלוב לא רצה לחשוף את עצמו ולכן שאל: "האם יש בקרבת מקום נציג של הפיקוד הבכיר?"

– "כן, יש נציג מהמטה הכללי."

– "קח אותי אליו."

זמן קצר לאחר מכן שוחח קוזלוב עם הקצין מהמטה הכללי, וזה, לאחר שהבין במה מדובר, הזעיק את מפקד המחלקה לסיכול ריגול של הדיוויזיה, מיחידת "סמרש". אותו מפקד העביר את "המרגל הגרמני" למוסקבה. המידע שסיפק קוזלוב על בית הספר לריגול של האבווהר זכה להערכה גבוהה מהפיקוד. כעבור זמן מה הוצנח שוב לעורף הגרמני, הפעם עם משימה חדשה: לשוב ל"שבתאי" ולהעביר לפיקוד במוסקבה מידע שוטף על הסוכנים הגרמנים ופעילותם.

מתוך דו"ח-איפיון של סוכן שפעל מעבר לקווים בשם "בייקל-60": "ביולי 1943 התייצב בשירותי סמרש סוכן המודיעין הגרמני 'ראייבסקי', הידוע גם כ'מנשיקוב' – אלכסנדר איוואנוביץ' קוזלוב. לאחר התייצבותו מרצון, גויס מחדש על ידי המינהל הראשי של סמרש, וב-17 ביולי 1943 הוצנח לעורף האויב בזהות של סוכן גרמני שחזר ממשימה…"

לדברי ראש היחידה הרביעית של המינהל הראשי של סמרש, גנרל-מאיור אוטחין, קוזלוב לא רק שהצליח לחזור, אלא אף קודם לתפקיד ראש תחום ההדרכה של מרכז ההכשרה למודיעין בדרגת קפטן האבווהר. הוא עוטר בחמישה עיטורים על "תרומתו לרייך". אך למעשה הוא שיבש את פעילותו של "שבתאי", גייס מחדש שישה סוכנים ודיווח בזמן למוסקבה על עשרות נוספים – מה שאפשר לפיקוד המוסקבאי להחדיר מידע כוזב אך אמין, שבו השתמשו ראשי האבווהר להזנת מפקדות הצבא עד סוף המלחמה, מבלי לחשוד בדבר.

באפריל 1945, כאשר מרכז המודיעין "שבתאי" הועבר לעיר ביסמארק, הוא נמצא כבר בתחומי ההתקדמות של כוחות בעלות הברית וקוזלוב, כקצין גרמני, נפל בשבי האמריקאים. מאותו רגע החלו תלאותיו שלאחר המלחמה, שנמשכו יותר מחצי מאה…

מן האש אל הגחלים

"היה לי חוסר מזל גדול," התאונן אלכסנדר איוואנוביץ' בריאיון לתקשורת, "שעבודתי כמרגל החלה בדיוק כאשר הוקם המינהל הראשי לסיכול־מודיעין – סמרש. וכפי שקורה לעיתים קרובות עם הקמת גוף חדש, בהתחלה גויסו לשם אנשים לא מהטובים ביותר. כאשר תוכננה הפעולה לשילוב שלי בבית הספר 'שבתאי, נעשו שגיאות רבות…"

לדבריו, בכל נוגע לפעילותו הרי שלא הוקמה מראש מערכת קשר. הוא צבר במהירות אמון אצל הנהלת בית הספר, והיה לו המון מידע חיוני להעביר למוסקבה – אך לא הייתה דרך להעבירה. הייתה הסכמה שישלחו מרגל נוסף – בוריס – שיאתר אותו, יתקרב ויאמר את הסיסמה. הכול היה מאוד לא מקצועי והרגיש חובבני.

כמובן, הקשר לא הופיע. אלכסנדר לגייס סוכנים מחדש, לסכן את חייו ולמסור באמצעותם מידע. מחדל חשוב נוסף היה העובדה שלא הייתה תוכנית למקרה שבו הוא ייפול בשבי בעלות הברית. וזה בדיוק מה שקרה. בית הספר המשיך לסגת מערבה, ובביסמארק הגרמנים הופתעו על ידי האמריקאים. בתחילה אלכסנדר התחפש לאזרח, אך ברחוב זיהה אותו פולני. הוא בקושי שכנע אותו שלא להסגיר אותו כמרגל גרמני. אחר כך שוב עטה מדים, השמיד את כל המסמכים, העיטורים והנשק, ונכנע לאמריקאים. אלה העבירו אותו למחנה שבויים גרמנים בבלגיה, ומשם לצרפת. המלחמה כבר התקרבה לסיומה והוא לא ידע מה עליו לעשות. הוא לא יכול לומר לאמריקאים שהוא מרגל סובייטי – ללא אישור לכך ממוסקבה. לו הייתה הפעולה מתוכננת היטב, הוא לא היה מגיע למצב הזה.

בסוף הוא המציא לעצמו סיפור כיסוי, וסיפר אותו למפקד המחנה. הסיפור היה שהוא מרגל סובייטי, שחודש קודם לכן נשלח עם קבוצה של שלושה אנשים, בלבוש גרמני ועם מסמכים גרמניים, לחוף המערבי של נהר האודר, כדי לשקם את מערך ההגנה. בעקבות נסיגת הגרמנים והתקדמות הכוחות, אבד הקשר והוא ביקש מהאמריקאים ליצור קשר עם מפקדו.

כעבור כשבוע העבירו אותו לפריז, לנציגות הצבאית הסובייטית. הוא ביקש מהגנרל-מאיור דרגון, ראש המשלחת, להודיע למוסקבה ש"בייקל-60" (שזה היה שם הצופן שלו) נמצא אצלו. זמן קצר לאחר מכן הגיע איש ממטה השירות החשאי בלוביאנקה ולקח אותו למוסקבה.

לאחר שכתב דו"ח מפורט על פועלו בגרמניה, עלתה השאלה – מה לעשות איתו כעת? בסופו של דבר, לא רק בשירותי הביטחון, אלא גם בצבא נאסר עליו להמשיך לשרת. כנראה התעורר חשד חסר בסיס שייתכן שגוייס מחדש על ידי הביון האמריקאי. שלוש שנים בעורף הגרמני הקנו לו ניסיון שאין שני לו. אבל במקום זה, נשלח לדרכו עם רישום בתיק האישי שהוא היה "שבוי מלחמה שלוש שנים".

לבסוף, ברוח החשדנות ששרתה בדרגים הבכירים, אלכסנדר זומן בסוף מאי 1949 למוסקבה. הוא נעצר ונחקר במשך כשנה וחצי. והוא נידון על ידי ועדה חשאית של שירותי הביון הסובייטיים לשלוש שנות מאסר בגין גילוי מידע חסוי – כלומר, על כך שסיפר על תפקידו כמרגל והוא נשלח לעבוד במאגר מים בקזחסטן.

הכרה מאוחרת

לאחר שחרורו חזר קוזלוב לעיר הולדתו אלכסנדרובסק. הוא עבד כמעט בכל עבודה אפשרית: ככבאי, כפועל פשוט וכפועל בטון. בתקופת שלטונו של חרושצ'וב החלה הגל הראשון של הרהביליטציה. קוזלוב זוכה מכל אשמה בהיעדרו על ידי בית הדין של המחוז הצבאי המוסקבאי, אך המכתב שקיבל מהק.ג.ב תיאר כאילו ששלוש שנות שהותו בעורף הגרמני הושמטו מקורות חייו. למרות מאמצים רבים, לא הצליח אלכסנדר לקבל מידע ברור על עצמו.

כמעט כל חייו לא קיבל את ההטבות שהמדינה העניקה ללוחמי המלחמה ולנרדפים פוליטית. על קוזלוב נכתבו ספרים, הופקו סרטים, אך באופן רשמי הוגדר תמיד רק כ"שוטה מלחמה לשעבר". הקנאים אף הפיצו שמועות לפיהן קוזלוב שכר עיתונאים, תסריטאים וסופרים כדי שיפיצו לציבור את ה"אגדה" על הסוכן מ"שבתאי".

רק בשנת 1993 התחולל המפנה המיוחל בגורלו של קוזלוב לאחר המלחמה. עובדי מחלקת הרווחה הצליחו להשיג תעודה רשמית מבית הדין הצבאי של מוסקבה, ובה לראשונה ניתנה הבהרה רשמית באשר לשגיאה המשפטית שנעשתה בעניינו של אלכסנדר.

במסמכים הרשמיים של שירותי הביטחון הפדרליים הרוסיים נכתב "לשאלתך נענה כי קוזלוב אלכסנדר איוואנוביץ', יליד 1920, מהכפר אלכסנדרובסק, הורשע ב-25 באוקטובר 1950 על ידי ועדה מיוחדת של משרד ביטחון המדינה הסובייטי בגין גילוי מידע חסוי (סעיף 121), ונשלח למחנה עבודה למשך 3 שנים. ב-30 בדצמבר 1963 בוטלה החלטה זו על ידי בית הדין הצבאי של מחוז מוסקבה והתיק נסגר מחוסר ראיות לפלילים… במסגרת תיק זה זוכה קוזלוב לחלוטין. בית הדין הצבאי פנה ליושב ראש הוועדה לביטחון המדינה של ברית המועצות בבקשה לשקול להעניק לקוזלוב אות כבוד. בבקשה צוין כי קוזלוב, החל מיולי 1943 ועד אפריל 1945, פעל בשליחות שירותי הביטחון בבית הספר למודיעין גרמני, תחילה כמרצה ולאחר מכן כראש תחום ההדרכה… הוא השתמש במעמדו כדי לגייס מחדש 7 סוכנים גרמנים, שישה מהם הופיעו במשרדי ביטחון המדינה לפי מילת צופן שקיבל מהם. קוזלוב עסק גם בסינון סוכנים גרמנים שנחשדו בנאמנות מוחלטת למפקדה הגרמנית… לאחר שובו לברית המועצות ביוני 1945, הגיש קוזלוב דו"ח מפורט על פעילותו כמרגל. הוא מסר שמות של 57 סוכנים ו-29 אנשי צוות של בית הספר. בהמשך, כשהתגורר בחבל סטברופול, המשיך לסייע לשירותי ביטחון המדינה וזיהה בעצמו 12 סוכנים גרמנים נוספים."

תעודה זו שינתה במידה רבה את חייו של קוזלוב. הוא החל לקבל הטבות וזכה להכרה רשמית מממשלת רוסיה. לאחר המכתב משירות הביטחון הפדרלי הוסרו כל שאריות הספק, גם בעיני הקנאים והמתנגדים. אך הצדק הגיע מאוחר מדי. אשתו של אלכסנדר, מרתה ואסילייבנה, שהייתה שותפתו לאורך כל חייו, לא זכתה לראות את הרגע הזה.

קוזלוב הלך לעולמו בספטמבר 2008, דמותו כמרגל שימשה כהשראה לדמותו של קרילוב — קראמר, גיבור העלילה המרכזי בנובלה שכתב וסילי ארדמצקי "‘שבתאי’ כמעט שאינו נראה" (1963). כעבור כמה שנים עובדה העלילה לסדרת סרטים קולנועית בשלושה חלקים: "הדרך אל ‘שבתאי’", "סופו של ‘שבתאי’", ו"הקרב שלאחר הניצחון".

הדרך ל״שבתאי״

סופו של ‘שבתאי’

הקרב שלאחר הניצחון