כמנהיג כריזמטי וטקטיקן אגרסיבי, פילדמרשל אלכסנדר סובורוב היה מפקד צבאי שלא היה שני לו, כזה שמעולם לא הפסיד שום קרב בקריירה שלו.
עד ימינו, פילדמרשל אלכסנדר סובורוב נחשב בקרב הרוסים לגנרל הגדול ביותר בהיסטוריה הרוסית. הוא היה אדם אקסצנטרי שהשתתף במצוקותיהם של אנשיו במערכה, הוא נלחם בלמעלה מ-70 פעולות צבאיות בקריירה שלו ומעולם לא הובס אפילו פעם אחת. הוא אמנם בילה את רוב הקריירה שלו במלחמה בפולנים ובטורקים, אויביה המסורתיים של רוסיה, אבל הוא ידוע גם במערכה מבריקה באיטליה ובשוויץ לקראת סוף הקריירה שלו במהלך מלחמות העצמאות הצרפתיות ב-1799, למרות שהמערכה הסתיימה בתבוסה אסטרטגית.
במרץ 1794, בתגובה להתנגדות בצבא הפולני בעקבות חלוקת פולין השנייה, הרים הגנרל הפולני תדיאוש קושצ'יושקו, מוותיקי מלחמת העצמאות, את דגל המרד נגד כוחות הכיבוש הרוסיים והפרוסים. צבא רוסי שהתקדם לבסיסו של קושצ'יושקו בקרקוב הובס ברצלוביץ בתחילת אפריל, מה שעורר סדרה של התקוממויות ברחבי פולין, כולל טבח של 4,000 חיילים רוסים בוורשה.
עד הקיץ כבש הצבא הפרוסי את קרקוב ללא התנגדות וצבא רוסי-פרוסי משולב הטיל מצור על ורשה, אך מרד במערב פולין אילץ את הנצורים להסיר את המצור עד סוף אוגוסט. הקיסרית יקטרינה הגדולה החליטה לשלוח תגבורת תחת הגנרל אלכסנדר סובורוב בן ה-64, שהביס את צבאות פולין בבלארוס ובמזרח פולין בדרך לבירה הפולנית.
כשהגיע סובורוב לוורשה בתחילת נובמבר, קושצ'יושקו כבר הובס ונלכד על ידי הצבא הרוסי של איוואן פרסן בקרב מסייביץ' ב-10 באוקטובר. ב-4 בנובמבר, הכוח המשותף של סובורוב ופרסן כבש את הפרבר פראגה שעל הגדה המזרחית של נהר הוויסלה בהתקפה מהירה ומרוכזת. הצבא הרוסי המשיך לטבוח ביותר מ-10,000 אזרחים נגד הוראותיו של סובורוב.
ההפגנה האכזרית הזו החלישה את המורל של מגיני ורשה ואיפשרה לסוברוב לכבוש את ורשה במעט התנגדות. בדו"ח בן שלוש מילים לקיסרית, הכריז סובורוב, "הידד, ורשה שלנו!" יקטרינה קידמה את מפקדה בתשובתה הלקונית לא פחות, "הידד, פילדמרשל!"
הקצין הצעיר
אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב נולד למשפחת אצולה במוסקבה בנובמבר 1729 (או 1730). הוא היה ילד חולני ואביו, הגנרל וסילי סובורוב, הניח שהילד יהיה כשיר רק לקריירה בשירות המדינה.
סובורוב היה ילד אינטליגנטי ועד מהרה למד לקרוא צרפתית, גרמנית, איטלקית ופולנית. הוא התעניין בענייני צבא, למד את יצירותיהם של כמה מחברים צבאיים, ביניהם פלוטארכוס, יוליוס קיסר וקרל ה-12 וניסה לחזק את חוקתו באמצעות תרגיל. כשסובורוב היה בן 12, הוא נפגש עם הגנרל אברם פטרוביץ' גניבל, סבו רבו האפריקאי של המשורר אלכסנדר פושקין, שהתרשם מהילד ושיכנע את אביו לאפשר לאלכסנדר להמשיך בקריירה צבאית.
סובורוב התגייס כטוראי לגדוד המצילים סמיונובסקי בשנת 1742 והחל את שירותו הפעיל בשנת 1748. הוא קיבל את טבילת האש בשנת 1756 במהלך מלחמת שבע השנים (1756–63), כשנלחם נגד הפרוסים בפיקודו של פרידריך הגדול והשתתף בקרבות קונרסדורף, ברלין וקולברג.
לאחר הניצחון בקונרסדורף ב-1759 סירב פילדמרשל פיוטר סלטיקוב לרדוף אחרי האויב הנמלט או להמשיך לכיוון ברלין. סובורוב העיר למפקדו שהוא יצעד לברלין אם הוא יהיה המפקד העליון וכישלונו של סלטיקוב לעשות זאת איפשר לפרידריך לארגן מחדש את צבאו כדי להילחם ביום אחר.
כוכב עולה
בשנת 1762 הועלה סובורוב לדרגת קולונל כהכרה בהתנהלותו במהלך מלחמת שבע השנים. מותה של הקיסרית יליזבתה בסוף השנה הוביל להצטרפותו של הצאר פיוטר השלישי, מעריצו של פרידריך הגדול, שהוציא את צבאות רוסיה מהקואליציה נגד פרוסיה.
למרות שאישתו של פיוטר, יקטרינה הפילה אותו בקיץ 1763 כדי להפוך לקיסרית יקטרינה השנייה, רוסיה נשארה ביחסים טובים עם פרוסיה. ב־1764 חתמו שתי האומות על הסכם חדש שיהפוך את אהובה לשעבר של יקטרינה השנייה, סטניסלב פוניאטובסקי, למלך פולין. המהלך הוביל להקמת קונפדרציה, מעין אגודה של אצילים פולנים-ליטאים שהתנגדו להשפעה הפוליטית הרוסית בחבר העמים הפולני־ליטאי.
הקונפדרציה הכריזה מלחמה על רוסיה בשנת 1768. כעת חייל מנוסה, סובורוב שירת כמפקד חטיבה בסכסוך עם פולין. הוא פיזר את הכוחות הפולניים בראשות קזימיר פולאסקי באורחובו בשנת 1768 לפני שהביס צבא פולני בפיקודו של הקצין הצרפתי שארל-פרנסואה דומוריז בלנקורונה ב־1771.
באפריל 1772 כבשו כוחות רוסים את טירת קרקוב, מה שהוביל לחלוקה הראשונה של פולין בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. סובורוב הועלה לדרגת אלוף וצבר מוניטין של טקטיקן לא שגרתי שלא תמיד מילא אחר הוראות מפקדיו הבכירים.
בשנת 1768, כאשר כוחות רוסים כבשו את מבצר בר, נמלטה קבוצה של חברי קונפדרציה פולנים מעבר לגבול אל האימפריה העות'מאנית הטורקית. בין החיילים שרדפו אחר הקונפדרציה היו הקוזקים מז׳פורוז'יה, שהתעמתו עם העות'מאנים והובילו את מלחמת רוסיה-טורקיה בשנים 1768–1774.
כשהפילדמרשל הרוסי פיוטר רומיאנצב זכה בניצחון מכריע על העות'מאנים בקגול (כיום קאהול, מולדובה) באוגוסט 1770, התחנן סובורוב שיעבירו אותו לחזית הטורקית, אך רצונו לא התקבל עד סוף מלחמת פולין. סובורוב הצטרף למערכה נגד הטורקים ב־1773 והתבלט בקרב קוזלודז'ה ב-20 ביוני 1774, שם הוביל 8,000 איש לניצחון מול כוח אויב של 40,000.
הקרב ביסס עוד יותר את המוניטין של סובורוב כמפקד מוכשר המסוגל לגלות יוזמה בשטח והוא הועלה לדרגת סגן אלוף. זמן קצר לאחר ניצחונו של סובורוב, העות'מאנים תבעו שלום וכך הסכם מיולי 1774 נחתם לטובת רוסיה.
הקיסרית יקטרינה הגדולה העריכה את כישרונותיו של סובורוב ולאחר תום מלחמת טורקיה, היא שלחה את סובורוב כדי להצטרף למאמצים לדכא את מרד הקוזקים בראשות ימיליאן פוגצ'וב. פוגצ'וב היה מוותיקי הצבא הרוסי שהוביל את הקוזקים במרד ב-1773, בטענה שהוא הקיסר שנרצח פיוטר השלישי.
הגנרל מיהר לעיר צאריצין ורדף אחרי פוגצ'וב. כשהגיע, מנהיג המורדים כבר הובס במספר הזדמנויות על ידי צבאו של הגנרל איוואן מיכלסון ופקודיו של פוגצ'וב איבדו אמון במנהיגם והסגירו אותו לרשויות. סובורוב הכניס אותו לכלוב ברזל ונשלח למוסקבה להורג.
לאחר מכן שירת סובורוב בחצי האי קרים ובקובאן מ-1777 עד 1783. לאחר תום המלחמה הרוסית-טורקית הפכה החאנות הטטרית של קרים למדינת חסות רוסית. בעוד שהחאן האחרון של קרים, שאהין ג'יראי, היה ידידותי לממשלת רוסיה, הטטרים של קובאן נוגאיי נותרו עוינים. לאחר מרד הנוגאיים ב-1783, התערבה יקטרינה בסכסוך, וסוברוב כבש את קרים ואת חבל קובאן, שסופחו לאימפריה הרוסית.
בשנת 1786 מונה סובורוב לגנרל חיל הרגלים בגיל 56. למרות כישרונותיו כמנהיג צבאי, התקדמותו של סובורוב במעלה סולם הדרגות הייתה איטית והוא האמין שהדבר נובע מהאקסצנטריות שלו וחוסר יכולתו להתחבב על האימפריה.
הבסת הטורקים
הסיפוח הרוסי של קרים הפר את תנאי אמנת קוּצ׳וּק. עד 1787, הרוסים והעות'מאנים שוב היו במלחמה, כאשר אוסטריה הצטרפה לרוסיה בשנה שלאחר מכן. סובורוב שירת בפיקודו של הנסיך גריגורי פוטיומקין, והוא מצא את עצמו בקרב קינבורן באוקטובר, שם נפצע פעמיים.
הכוחות הרוסיים בפיקודו של פוטיומקין וסוברוב ימשיכו למצור על אוצ'קוב במאי 1788. פוטימקין הַזָהיר התעלם מעצתו של סובורוב לפתוח במתקפה מיידית, אך לאחר שפעולות המצור נמשכו עד דצמבר, הרוסים סוף סוף כבשו את העיר בסערה.
באוגוסט 1789 הביס סובורוב את העות'מאנים בקרב פוקשאני במולדביה לצד בעל בריתו האוסטרי הנסיך יוסיאס מקובורג. אולם עד ספטמבר ארגנו העות'מאנים כוח של 100,000 לתקוף את האוסטרים ליד נהר רימניק בוולאכיה (דרום רומניה). סובורוב צעד במהירות לרימניק וקיבל את הפיקוד על הכוחות המשולבים. עם רק 25,000 איש לרשותו, הוא הוביל את צבא הקואליציה לניצחון וקיבל את התואר "רוזן רימניק" מידי יקטרינה הגדולה.
ב־22 בדצמבר 1790, הכתיר סובורוב את המערכה שלו נגד העות'מאנים בהסתערות על איזמאיל, מבצר שלדעתו היה בלתי ניתן לחדירה עם חיל מצב של 40,000 חיילים עות'מאנים. סובורוב חילק את כוחו לחמישה טורים, אחד מהם הונהג על ידי בן חסותו מיכאיל קוטוזוב. למרות האבדות הכבדות, הרוסים כבשו את העיר והובילו את העות'מאנים לפתוח במשא ומתן לשלום. הסכם יאסי (יאשי, רומניה) מינואר 1792 הכיר בסיפוח הרוסי של קרים.
נסיך איטליה
לאחר שדיכא את מרד קושצ'יושקו בפולין, חזר סובורוב לרוסיה בשנת 1795. בשנה שלאחר מכן נפטרה יקטרינה הגדולה ובנה פאבל הראשון ירש אותה. סובורוב התנגד למאמציו של פאבל להכניס מחדש מדים ותרגילים בסגנון פרוסי לצבא הרוסי ובשל כך פוטר משירות.
עם זאת, בשנת 1798, סובורוב הוחזר לשירות לאחר שרוסיה הצטרפה למלחמת הקואליציה השנייה נגד הרפובליקה הצרפתית ונזקקה למפקד מנוסה. כעת, שהיה בעל ברית עם העות'מאנים, חבר סובורוב לאדמירל פיודור אוּשָאקוֹב כדי לכבוש את האי היווני קורפו מידי הכוחות הרפובליקנים הצרפתיים במהלך חורף 1798–1799.
לאחר אבטחת קורפו, הפליג סובורוב לאיטליה וקיבל את הפיקוד על צבא אוסטרו-רוסי. חצי האי האיטלקי היה בשליטה צרפתית לאחר שנפוליאון בונפרטה הביס את האוסטרים בשנים 1796–1797. בשנת 1799, נפוליאון ערך מערכה במזרח התיכון וצבאות סובורוב שטפו את איטליה כדי להביס את הצרפתים באדה (26-28 באפריל), סן ג'וליאנו (16 במאי), טרביה (17-20 ביוני) ונובי ( 15 באוגוסט), שם נהרג הגנרל הצרפתי הצעיר והמוכשר ברת'למי קתרין ז'ובר. סובורוב זכה לכבוד ראוי כשהוענק לו בתואר נסיך איטליה.
לאחר שכבש את רוב איטליה, סובורוב היה להוט לצעוד לפריז, אך האוסטרים חששו מהרחבה נוספת של ההשפעה הרוסית והורו לסוברוב לתגבר את הצבא הרוסי של הגנרל אלכסנדר רימסקי-קורסקוב בשווייץ.
עם רק 25,000 רוסים בפיקודו, סובורוב התגבר על ההגנות הצרפתיות בהרי האלפים, אבל כשחצה לתוך שווייץ, רימסקי-קורסקוב כבר הובס על ידי הגנרל אנדרה מסנה בציריך. הקיסר פאבל הראשון זעם והאשים את האוסטרים באסון ופרש מהקואליציה האוסטרו־רוסית.
מורשת אלמותית
בעוד סובורוב חזר לרוסיה, הצאר פאבל קידם אותו לגנרליסימו. אולם, עד שהגיע לסנט פטרבורג בתחילת שנת 1800, סובורוב בן ה-70 חלה ומת ב-18 במאי 1800. הוא נקבר בכנסיית הבשורה בקתדרלת אלכסנדר נבסקי מתחת למצבה פשוטה שעליה כתובה הכתובת "כאן נח סובורוב".
פחות מחודש לאחר מותו של סובורוב, ב־14 ביוני, ניצח נפוליאון בונפרטה את האוסטרים במרנגו וכבש מחדש את איטליה. למרות שסובורוב מעולם לא נלחם נגד בונפרטה בקרב, הוא העניק השראה לדור של קצינים רוסים שבסופו של דבר יביסו את נפוליאון.
הנסיך פיוטר בגרציה, שפיקד על חיל החלוץ של סובורוב באיטליה, היה אחד הקצינים הרוסים הבודדים שהיו בעלי מוניטין רב יותר לאחר המערכה ב-1805, שהסתיימה עם התבוסה ההרסנית באוסטרליץ. במהלך פלישת נפוליאון ב-1812, הוא נלחם בסדרה של פעולות עורף חיוניות כדי לעכב את התקדמותו של נפוליאון עד שנפצע אנושות בקרב בורודינו ב-7 בספטמבר.
למרות שהגנרל קוטוזוב הובס באוסטרליץ, בספטמבר 1812, הוא לקח את הפיקוד העליון על הצבאות הרוסיים, והוביל נסיגה אסטרטגית שאִפשרה לנפוליאון לכבוש את מוסקבה, רק כדי שצבאו יוכרע במהלך נסיגת החורף הידועה לשמצה. כשהצרפתים נסוגו ממוסקבה בשל הטמפרטורות קפואות, הגנרל מאטווֶיי פלאטוב, שהוביל את אחד מעמדות התקיפה באיזמאיל, הטיל אימה על אנשיו של נפוליאון כמפקד פרשי הקוזקים של הדון, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
