כשהיה על ערש דווי בבבל, הכריז אלכסנדר הגדול כי יותיר את האימפריה שלו "לחזקים ביותר". בסופו של דבר, האימפריה שלו התפרקה לסדרה של ממלכות הלניסטיות. לא היה איש אחד שהיה חזק דיו להנהיג לבדו את אחת מהאימפריות החזקות בתולדות העולם. אלכסנדר זכה לכינויו בזכות גאונות צבאית, כריזמה ויכולת התמדה יוצאת דופן, שסייעו לו לבנות את האימפריה שלו. ברם תכונותיו המעוררות ההערצה הגיעו גם בצד תכונות מזעזעות לא פחות. לצד עוצמתו האדירה וכישוריו הצבאיים, עמדה לו גם היכולת להשמיד אוכלוסיות שלמות. בשל כך, נלווה לו כינוי נוסף — כזה שפחות שומעים עליו: "המקולל".
אלכסנדר הכובש
העולם המערבי רווי בדימויים על אלכסנדר הגדול. הסרט של אוליבר סטון, ציורים ואפילו שיר של להקת Iron Maiden מעידים על האגדה שסביבו. הוא ידוע בעיקר בזכות האימפריה שהקים, שהתפרסה מיוון העתיקה ומקדוניה ועד לאפגניסטן של ימינו. המורשת של אימפריה זו הייתה תקופת ההלניזם. לאחר מותו של אלכסנדר, אף אדם לא הצליח לשלוט בשטח העצום שכבש. הגנרלים שלו, שנקראו גם הדיאדוכים, חילקו ביניהם את השטח לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם, מה שהוביל להקמת הממלכות ההלניסטיות של מצרים התלמאית, אסיה הסלאוקית (בעיקר סוריה) ויוון האנטיגונידית. ממלכות הלניסטיות קטנות נוספות קמו גם כן, בהן פרגמון. אזורים אלו היו מודעים לדרך בה נוצרו והפיצו את מורשתו של אלכסנדר באמצעות מטבעות, ספרות ותעמולה.
הסיפורים על גדולתו של אלכסנדר החלו כבר בחייו. ההיסטוריון הרשמי שלו, קליסתנס, כתב על כך שחבורתו של אלכסנדר הונחתה דרך מדבר מערב מצרים אל נווה המדבר סיווה על ידי עורבים. קליסתנס פירש את הופעת העורבים כהתערבות אלוהית ובכך הקדים בצורה סימבולית את התגלות האוראקל, שקבע שאלכסנדר הוא בנו של זאוס. אלכסנדר הרבה לעצב את דמותו בדמות אלים וגיבורים. אריאנוס מתאר כיצד, לאחר שחצה את מדבר גדרוסיה המסוכן, הוביל אלכסנדר מסע שיכורים כחיקוי לניצחונותיו של דיוניסוס — כאילו היה דיוניסוס עצמו. הוא וחבריו הקרובים חגגו באכילה ובשתייה בעוד הם רוכבים על מרכבה כפולת-גודל. הצבא צעד מאחוריהם, שותה בדרכו, מלווה בנגני חליל שמילאו את הנוף במוזיקה. הן אלכסנדר והן ההיסטוריון שלו עשו מאמצים רבים להציגו כאלוהי ולוודא שכולם ידעו עליו — ושכולם יזכרו אותו.
אלכסנדר הקפיד להזכיר לאחרים את אלוהיותו, וביצע מעשים שנראו בלתי אפשריים כדי לחזק תדמית זו — כמו כיבוש סלע אורנוס, הר עצום שעל פסגתו השטוחה שכן מבצר. היה כמעט בלתי אפשרי להטיל עליו מצור מוצלח בשל גובהו הרב. מאגרי המים והגנים שעל ההר מנעו אפשרות לרעוב את יושביו. גם הגיבור המיתולוגי הרקלס לא הצליח לכובשו, מה שהפך את הכיבוש הזה למשימה שאלכסנדר ראה כחובה אישית. בעוד שחוקרים מודרניים מסוימים, כולל פולר, טוענים שזה היה מהלך אסטרטגי שנועד לשמור על קווי האספקה פתוחים, ההיסטוריון אריאנוס סבר כי אלכסנדר ניסה להוכיח את עוצמתו על ידי התעלות על הרקלס. זה היה חלק מדפוס קבוע שבו אלכסנדר מציג את עצמו כגדול אף מהאלים. בעיניו, להיות אל לא היה רק לצעוד במסעות שיכורים בליווי חלילים — אלוהות סימלה עוצמה. פעולות מסוג זה הבטיחו שגם אויבים וגם בעלי ברית ידעו את עליונותו האלוהית.
אלכסנדר הבין לראשונה את אלוהיותו בנווה המדבר סיווה. שם הוכרז כבנו של זאוס-אמון. בתקופת אלכסנדר, היוונים והמקדונים ראו בהכרזה על עצמך כאל חילול קודש וגילוי של חוסר ענווה. אפילו מלכים, כמו אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, הוכרזו כגיבורים רק לאחר מותם. המקדונים ייחסו חשיבות רבה לצניעותם של מלכיהם. כשאלכסנדר הכריז על עצמו כאל, הוא יצר קרע בינו לבין חייליו.
המטרה ה"רשמית" המקורית של מסע הכיבוש של אלכסנדר נקבעה על ידי ברית קורינתוס. המסע נועד לשחרר ערים יווניות באסיה הקטנה ולחלוש על האימפריה הפרסית כנקמה על ההרס שנגרם ליוון במהלך המלחמות הפרסיות. לאחר שדרייווש השלישי – מלך פרס – נהרג, צבאו הובס והאימפריה קרסה, היה ברור שמסעו באסיה הסתיים.
אבל לא כך בעיני אלכסנדר. הוא החליט לרדוף אחרי בסוס, גנרל פרסי שטען לכתר ואז המשיך אל הפרובינציות המזרחיות של האימפריה – סוגדיאנה ובקטריה. גם שם לא עצר וניסה להרחיב את גבולות האימפריה אל תוך הודו. בשלב הזה כבר היה ברור שזה לא קשור למטרות הברית, ואולי עבור אלכסנדר – מעולם זה לא היה כך.
היסטוריון בשם קורטיוס תיאר את אלכסנדר כמי שהתמודד "טוב יותר עם מלחמה מאשר עם שלום ופנאי". נראה שה"פּוֹתוֹס" שלו – כמיהה או תשוקה עזה – לכיבוש גברה על כל רצון אחר. במהלך שלטונו של אלכסנדר, לא הוטבעו כלל מטבעות בדמותו במקדוניה. הוא בילה את רוב תקופת שלטונו במסעות כיבוש והמקדונים הרגישו מוזנחים בשל חוסר עניינו בהם.
לעיתים, הפוֹתוֹס של אלכסנדר היה חזק אף מתחושת שימור העצמי שלו. הדבר התברר במיוחד בעיר מלי שבפונג'אב, שם קפץ אלכסנדר לבדו אל תוך מבצר האויב – למרות שידע שלא היתה לו תגבורת. תשוקתו גברה על תבונתו כשבחר להמשיך לתוך הודו לאחר עשר שנות מסע עם חיילים עייפים מקרבות וכמהים לשוב הביתה. עבור אלכסנדר, הכיבוש היה התשוקה שהניעה אותו. להפסיק את המסע היה מבחינתו כמו להתכחש לייעודו.
אגדת בשר ודם
באופיס, לאחר שני מרידות, הכריז אלכסנדר הגדול על תוכניותיו לצאת למסע כיבוש חדש – הפעם לחצי האי ערב. אריאנוס תיאר כיצד חיילים צעקו בזעם שאם ברצונו ללכת לחצי האי הערבי, הוא מוזמן לעשות זאת יחד עם אביו האלוהי. היה זה רגע שבו הפכה התמונה ברורה יותר בעיני אנשיו: אלכסנדר כבר לא חי במציאות, אלא בתוך חזון עליונותו האלוהית והצבאית.
בסימפוזיון במרקנדה, החלו חייליו לשבח את הישגיו של אלכסנדר – כמו תפקידו בקרב כירונאה – תוך שהם ממעיטים בתרומת אביו, פיליפוס השני. קלייטוס השחור, שהיה אחד מהגנרלים הבכירים של פיליפוס, התנגד לכך וטען שאלכסנדר מגזים בתיאור חלקו בקרב. הוא גם תקף את יומרותיו האלוהיות של אלכסנדר, את יחסו האוהד לפרסים ואת ההתקרבות שלו לתרבות המזרח. קלייטוס סיים את נאומו בהספד לכבוד פיליפוס.
בזעם, אלכסנדר הרג את קלייטוס בעזרת חנית של שומר. מיד לאחר מכן הצטער על מעשיו והסתגר בחדרו לכמה ימים. רגע זה, שבו הרג מתוך סערת רגשות, עירער את הדימוי של אלכסנדר כגאון אלוהי. כאן התגלה מניע עמוק יותר, אולי תת-מודע, לגדולתו של אלכסנדר: הוא רצה להוכיח לעצמו שהוא גדול יותר מאביו פיליפוס – האיש שהפך את מקדוניה למעצמה צבאית וכלכלית.
בספרות הפרסית, אלכסנדר הגדול נושא את התואר "המקולל" – דמות הקשורה לשדים ולסוף העולם. אלכסנדר הורה על השמדת כלל אוכלוסיית עמק זרבשן (זראפשאן) לאחר שגילה כי העניקו מקלט למורד ספיטמנס ואנשיו. תגובה דומה ניכרה בהתנהלותו מול העיר צור. צור אמנם נכנעה בתחילה, אך לאחר שתושביה סירבו לאפשר לו להקריב קורבן להרקלס במקדשם לאל מֶלְקַרְת, צר על העיר והחריבה.
גדול או מקולל?
למעלה מ-8,000 מתושבי צור נהרגו, בהם 2,000 שנצלבו לאורך קו החוף. מנגד, אלכסנדר גילה נדיבות בלתי מוסברת כלפי אויבים מובסים אחרים, כמו המצביא ההודי פורוס. כאשר שאל אותו כיצד היה רוצה שיתייחסו אליו, ענה פורוס: "כמו מלך". אלכסנדר, שהתרשם מאוד מאומץ לבו וגדולתו של פורוס כיריב, איפשר לו להמשיך לשלוט על אדמותיו תחת חסות האימפריה המקדונית.
הדפוס הדו-ערכי הזה ביחסו של אלכסנדר לאויביו הכבושים ניתן לבחינה דרך ההערכה שלו כלפי מושג הגבורה ההלניסטי. גיבורים, בתפיסה זו, היו בעלי מוצא חצי-אלוהי, אמיצים, נלהבים ובעלי יכולת לבצע מעשים מופלאים – כמו אכילס מהאיליאדה. אלכסנדר היה ידוע בכך שישן עם עותק של האיליאדה מתחת לכרית, ודמותו עוצבה בהשראת גיבורים כדוגמת אכילס.
פורוס, שהיה מלך אמיץ אשר הוביל את חייליו בעצמו מהחזית, תאם את הדימוי של דמות גיבור בעיני אלכסנדר. לעומתו, פשוטי העם של זרבשן וצור לא נתפסו ככאלה. אלכסנדר בנה את השקפת עולמו סביב רעיון הגבורה, שכן על ידי הפיכתו לגיבור, הוא יכול היה להתעלות על אביו – ולהתעלות על כולם. גיבורים, כך נראה, הורשו להשמיד אוכלוסיות שלמות – רק לא גיבורים אחרים.
תפיסה זו צפה שוב בהתנהלותו של אלכסנדר מול נכסים תרבותיים פרסיים. בזמן שהותו בפרס, חצרו העלתה באש את פרספוליס – בירת האימפריה. בין אם ההרס נגרם בטעות ובין אם לאו, מדובר במעשה שהכה קשות את רוחם של הפרסים, כמו גם את שארית האימפריה שלהם. הוא גם גרם להשמדתם של מקדשים זורואסטריים רבים. מדיניותו הצבאית באסיה גרמה לאובדן תרבותי ודתִי עמוק, שהותיר חותם כואב בזיכרון ההיסטורי של העם הפרסי.
ובכל זאת, כאשר הגיע אלכסנדר אל קברו של כורש הגדול בפסארגאדה וראה שהוא חולל, הוא נחרד. הוא הורה לעצור ולעַנוֹת את המאגים שאמורים היו לשמור עליו, וציווה על שיקום הקבר. השמדת התרבות של רוב הפרסים לא עוררה בו רגשות – אך חילול קברו של כורש, גיבור בעיניו, כן.
אלכסנדר השלישי ממקדוניה לא היה רק "אלכסנדר הגדול". הוא היה גם "המקולל", "הכובש", "הרוצח", "האל", ו"הכופר". ההיסטוריה שמגיעה אלינו לעיתים נדירות שלמה או מדויקת ולעולם לא נראית זהה משתי נקודות מבט שונות. אמנם הדימוי של אלכסנדר שהמערב מקבל דרך המדיה הוא מרתק, מעורר השראה ולעיתים אף משעשע – אך אין זו האגדה היחידה על אותו לוחם הירואי. הבנת נקודות מבט מגוונות מאפשרת לראות את אלכסנדר כדמות מרובדת, מורכבת – ולא כסמל אחיד של תהילה בלבד.
חומר מעשיר לצפייה
אחת ההפקות הידועות היא סרטו של אוליבר סטון, ״אלכסנדר״, סרט אפי משנת 2004 בכיכובם של אנג׳לינה ג׳ולי וקולין פארל.
