בעומק של 503 מטרים, מערבית לחופי ישראל, אותר כלי שיט שלפי הודעת השרים איתמר בן גביר ועמיחי אליהו הוא האונייה "אָלְטָלֶנָה", יותר מ-78 שנים לאחר הפרשה שהסתיימה בקרבות בין צה"ל לאצ"ל. ■ כלי השיט נמצא "בשלמותו" ובכך נחתם פרק נוסף בדברי הימים של מדינת ישראל.
בשעה 00:30 בלילה, ב-24 באוגוסט 2026, יותר מ-78 שנים לאחר שאוניית הנשק "אָלְטָלֶנָה" בערה מול חופי תל אביב והפכה לאחד מסמליה הכואבים של ראשית המדינה, הגיעה הודעה על סגירת מעגל שנמשכה כמעט שמונה עשורים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גְּבִיר ושר המורשת עמיחי אליהו הודיעו כי האונייה אותרה מערבית לחופי ישראל, בעומק של 503 מטרים. לדבריהם, האיתור נעשה לאחר חודשים של תכנון והיערכות ובמסגרת מבצע חיפוש ימי שעלותו הגיעה למיליון ש״ח ובמהלכו הופעלה אונייה המצוידת בחיישנים ובמערכות סקר מתקדמות. בהודעת השרים אף נטען כי כלי השיט אותר "בשלמותו".
משלחת האיתור יצאה לדרך ביוזמת שר המורשת עמיחי אליהו ובניהולו של רוני שָׂדֶה, מנהל האגף למיפוי ימי במרכז למיפוי ישראל. בכך חזר לפתע אל מרכז השיח גוף מתכת שנשרף מול תל אביב ביוני 1948, נגרר משם כעבור יותר משנה והוטבע במים עמוקים ומאז חיפשו אחריו במשך שנים.
עמיחי אליהו הגדיר את האיתור כרגע מכונן עבור הזיכרון הלאומי והוסיף כי המבצע נעשה מתוך שליחות לחשוף את האמת ההיסטורית ולהנגיש לדורות הבאים את סיפורם של אנשי האונייה.
לדברי רוני שדה ההגעה אל האונייה בעומק של יותר מ-500 מטרים התאפשרה הודות לטכנולוגיות מתקדמות ולעבודה מאומצת של צוות מקצועי בשטח הים. חַגַּי רונן, מנכ"ל המרכז למיפוי ישראל, תיאר את האיתור כ"רגע היסטורי מרגש", שבו הידע, הטכנולוגיה ויכולות המיפוי מאפשרים לגעת בפרק משמעותי בתולדות המדינה, לתעד אותו ולשמרו לדורות הבאים.
כדי להבין מדוע חתיכת מתכת בעומק הים מסוגלת לעורר תגובות כאלה, צריך לחזור לקיץ 1947, אל אונייה אמריקנית ישנה ואל תוכנית שעד יוני 1948 כבר נקלעה לתוך אחת המחלוקות החריפות ביותר שידעה המדינה הצעירה.
מנחת טנקים אמריקנית שהפכה ל"אָלְטָלֶנָה"
הסיפור החל בקיץ 1947 בארצות הברית. "הוועד העברי לשחרור האומה", גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית, רכש אונייה ששירתה במקורה כמנחת טנקים של חיל הים האמריקני ונשאה את הסימון LST 138. לאחר הרכישה ניתן לה השם "אָלְטָלֶנָה", מילה שפירושה "נדנדה" באיטלקית וששימשה כשם העט של זאב זַ'בּוֹטִינְסְקִי. בתחילה נועדה האונייה להביא לארץ ישראל עולים חברי אצ"ל מאירופה, אולם בסוף 1947 הוחלט להשתמש בה גם כאוניית נשק.
על סיפונה הפליגו בסופו של דבר כ־930 עולים. חלקם נועדו להתגייס לשורות האצ"ל וחלקם היו ניצולי השואה. לצד האנשים הועמסו כמויות גדולות של נשק, תחמושת, ציוד רפואי ומדים. לפי עדותו של מפקד האונייה, אֵלִיָּהוּ לַנְקִין, המטען הצבאי כלל כ-5,000 רובים, 450 מקלעים, חמישה זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. על האונייה היה גם ציוד רפואי רב, לרבות חדר ניתוח, וכן כמות גדולה של מדים. רב החובל היה מוֹנְרוֹ (עִמָּנוּאֵל) פַּיְין, יהודי ששירת בצי האמריקני.
מרבית הנשק שעל האונייה, ששוויו הוערך בכ-153 מיליון פרנק צרפתי, נמסר לאצ"ל ללא תשלום בידי ממשלת צרפת במסגרת הסכם חשאי. ההסכם נחתם בין נציג האצ"ל בצרפת, ד"ר שְׁמוּאֵל אֲרִיאֵל, לבין ז'וֹרְז' בִּידוֹ, שר החוץ הצרפתי. לפי אחת הגרסאות המובאות במקור, אריאל שכנע את הצרפתים כי אם האצ"ל יגיע לשלטון בבחירות החוקיות הראשונות במדינת ישראל, הוא יסייע לצרפת במימוש שאיפתה לשוב ולהשפיע במזרח התיכון. צרפת נשאה עדיין את משקעי סילוקה ב-1946 מן השליטה המנדטורית בסוריה, בלבנון ובלבנט, והמקור מתאר גם רצון בנקמה. הסבר אפשרי אחר שניתן הוא חששה של צרפת מפני השתלטות צבא ירדן על ירושלים ורצונה לשמור על האינטרסים הצרפתיים בעיר באמצעות חימוש הכוח הישראלי, בשעה שהצרפתים עצמם העדיפו שירושלים תישאר מובלעת בחסות בין-לאומית בהתאם להחלטת החלוקה. פרטי ההסכם, מדגיש המקור, אינם ברורים.
חלק קטן יותר מן הנשק נרכש בידי נציגי האצ"ל מארגונים ספרדיים אנטי-פשיסטיים שפעלו בצרפת, מקומוניסטים צרפתים ומלוחמי מחתרות אנטי-נאציות. כך קיבל המטען שעל סיפונה של אלטלנה ממדים החורגים בהרבה מאוניית עולים רגילה: מאות אנשים, אלפי כלי נשק ומיליוני כדורים נעו לעבר מדינה שרק הוקמה ושכבר הייתה שקועה במלחמה.
מדינה בת שבועות ספורים וצבא שעדיין נבנה
פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, בין 11 ביוני ל-9 ביולי 1948, פחות מחודש לאחר הכרזת המדינה. פלישת צבאות ערב לשטח ארץ ישראל המנדטורית החלה ב-15 במאי והמדינה הצעירה הייתה נתונה במצב צבאי קשה ובמחסור חמור בציוד מכל הסוגים, ובייחוד בנשק כבד, בכלי רכב משוריינים, במטוסים ובארטילריה. ניסיונות לרכוש נשק מחוץ לישראל ולהביאו ארצה נתקלו בקשיים ניכרים בשל האמברגו שהטילה מועצת הביטחון של האו"ם על אספקת נשק לצדדים היריבים במלחמה.
במקביל התנהל תהליך אחר, פנימי ורגיש לא פחות: המעבר מארגוני המחתרת הנפרדים לצבא ממלכתי אחד. ההכנות לאלטלנה, לרבות מימון רכישתה, איושה וציודה, החלו לפני ההסכם לפירוק האצ"ל, אולם האונייה הפליגה והגיעה לחופי ישראל לאחר שההסכם נחתם ב-1 ביוני. בהתאם להסכם, יחידות האצ"ל שמחוץ לירושלים הוכפפו לצה"ל ושולבו כגדודים בחטיבות שונות, ואילו כוח האצ"ל בירושלים, שכונה "הגדוד הירושלמי", המשיך לשמור על עצמאותו.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביקש לאחד תחת צבא הגנה לישראל את הכוחות הצבאיים שפעלו עד אז ביישוב היהודי, ובהם ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, ולהכפיפם לממשלה הזמנית. לפי המקור, החלוקה בין ארגוני המחתרת הייתה קשורה גם להתפלגות פוליטית, תרבותית וערכית עמוקה, ותנועות שונות ביקשו לשמר את עצמאותן. המתח בין תפיסת הממשלה, שלפיה למדינה צריך להיות מונופול על הפעלת כוח צבאי, לבין נטייתם של חלק מן הארגונים להמשיך במידה מסוימת את המציאות שקדמה להקמת המדינה, יצר קרקע לעימות. פרשת אלטלנה הייתה שיאו.
ב-15 במאי הודיע מְנַחֵם בֶּגִין, שעמד קודם לכן בראש הנהגת האצ"ל, על פירוק הארגון ועל הקמת תנועת החירות. עם זאת, שאלת הנשק שעל האונייה הפכה במהירות לסלע מחלוקת. בגין דרש כי חמישית מן הנשק, 20 אחוזים, תועבר לאנשי האצ"ל בירושלים. המקור מציין כי ירושלים נועדה לפי התוכנית להיות שטח בין-לאומי, אולם הוא גם קובע כי בגין ידע שהטיעון שלפיו ירושלים אינה בתחום סמכות הממשלה הוא טיעון סרק, הן משום שהוא ותנועתו דחו עקרונית את בינאום ירושלים והן משום שהסכם פירוק האצ"ל השתמש במילים "בתחום ממשלת ישראל", באופן שהעניק לממשלה ריבונות בכל זירה רלוונטית.
מבחינת ממשלת ישראל, עצם הגעתו של נשק רב הייתה רצויה מאוד בתקופה של מחסור, אבל המטען הציב אותה בסיכון בין-לאומי בגלל תנאי ההפוגה והאמברגו. נוסף על כך, הממשלה התנגדה לכך שארגון שחתם זמן קצר קודם לכן על הסכם פירוק יכתיב תנאים בנוגע לחלוקת הנשק. המחלוקת, שהחלה בשאלה מעשית לכאורה של חלוקת ארגזי נשק, הפכה במהירות לשאלה עקרונית בהרבה: מי מוסמך להחזיק כוח צבאי במדינה שזה עתה נוסדה.
עיכוב בהפלגה וטעות גורלית
אלטלנה הייתה אמורה להגיע לישראל כבר ב-15 במאי 1948, אולם רכישת הנשק וארגון הלוחמים נמשכו זמן רב יותר מן המתוכנן. היא יצאה מצרפת רק ב-11 ביוני, בדיוק ביום שבו נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה. העיכוב שינה את כל הנסיבות. ב-1 ביוני, בזמן שהאונייה עדיין לא הפליגה, כבר נחתם ההסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, ובו התחייב הארגון להפסיק פעילות עצמאית לרכישת נשק. בגין חתם על ההסכם בשם האצ"ל. נציגי הארגון הודיעו לממשלה על קיומה של אוניית הנשק ועל תוכנית הפלגתה, אך לא ידעו את מועד יציאתה המדויק מצרפת.
את ההחלטה על מועד ההפלגה הסופי קיבל שְׁמוּאֵל כַּץ, מנהל מפקדת האצ"ל באירופה. הוא החליט שלא להודיע להנהגת האצ"ל בארץ על המועד משום שלדבריו "לא חשב שהדבר נחוץ". בדיעבד מתאר המקור את ההחלטה כטעות גורלית. האונייה יצאה בחשאי, אך סוורים בנמל גילו את דבר ההפלגה, פתחו בשביתה והדליפו את המידע לצהובון בריטי, כנראה בעקבות מסדר שנערך בנמל לפני העלייה לאונייה. הידיעה עברה משם לרויטרס, ל-AP ול-BBC. בגין שמע לראשונה על ההפלגה דרך ה-BBC וניסה לעכב את הגעתה, ללא הצלחה. לנקין טען שהסיבה לכך הייתה בעיות קשר, אם כי במקור מובאת גם טענה שלפיה העמיד פנים שמערכת הקשר אינה פועלת.
נציגי הממשלה הציעו לבגין שהמדינה תרכוש את כל הנשק שעל סיפון האונייה. מפקדי האצ"ל דנו בהצעה, אולם בגין התנגד לה בתוקף בנימוק שאנשי האצ"ל אינם סוחרי נשק. ב-15 ביוני נפגש עם נציגי הממשלה והודיע להם שהאונייה מפליגה לעבר ישראל בניגוד להוראתו. יִשְׂרָאֵל גָּלִילִי העביר לבגין את הנחיית בן-גוריון כי על האונייה להגיע במהירות, והמסר הצליח להגיע לספינה.
בליל 16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון. המחלוקת על חוף היעד עדיין לא נפתרה. באותו בוקר דיווחו לֵוִי אֶשְׁכּוֹל וגלילי לבן-גוריון על האונייה. ביומנו רשם בן-גוריון נתונים שונים מעט מאלה שמסר לימים לנקין: אונייה בת 4,500 טון, 800 עד 900 איש, 5,000 רובים, 250 מקלעי ברן, חמישה מיליון כדורים, 50 בזוקות ועשרה נושאי ברן. הוא כתב כי לדעתו אין לסכן את נמל תל אביב וכי יש להעלות את האנשים לחוף אחר.
בהתאם להנחייתו סוכם שאלטלנה תגיע לכפר ויתקין. שאלת היעד נפתרה, אך שאלת הנשק נשארה פתוחה. בגין דרש חמישית מן המטען לגדוד הירושלמי ואת השאר ליחידות צה"ל, תוך מתן קדימות ליחידות יוצאי האצ"ל. בן-גוריון הסכים שחלק מן הנשק יישלח לירושלים, אך דרש שהיתרה תועבר תחילה לצה"ל ללא תנאים, ורק לאחר מכן יוחלט כיצד תחולק.
ישיבת הממשלה והחשש מפני "שני צבאות"
ב-20 ביוני, בשעות הערב, התכנסה הממשלה לישיבה שעסקה בין היתר במצב הקשה בירושלים. לקראת סיומה נמסרה סקירה על פרשת אלטלנה, ונאמר כי בחוף ויתקין התכנסו כ-500 אנשי אצ"ל. בן-גוריון תיאר את מצבו כמי ש"ממש אובד עצות" והציג את שאלת האונייה כחלק מן המאבק על עצם קיומה של סמכות מדינתית אחת. הוא הזהיר כי אי אפשר לקיים "שני צבאות" ו"שתי מדינות", וטען שאם האצ"ל לא יחדל מפעילות נפרדת, המדינה תיאלץ להפעיל כוח.
בן-גוריון חשש גם מהשלכות בזירה הבין-לאומית. הוא העלה את האפשרות שהרוזן פוֹלְקֶה בֶּרְנָדוֹט, שליח האו"ם לארץ ישראל, יגיע למסקנה שהממשלה הזמנית אינה שולטת במתרחש. לפי מִיכָאֵל בַּר-זֹהַר, הוא חשש גם מאפשרות של התקוממות מצד האצ"ל.
לא כל השרים רצו להגיע לעימות. מָרְדְּכַי בֶּנְטוֹב, הרב יְהוּדָה לֵייב פִישְׁמַן מַיְמוֹן ויִצְחָק גְּרִינְבּוֹים סברו שיש להימנע מקרב ככל האפשר ולרכז כוח גדול מספיק כדי להרתיע את אנשי האצ"ל. גרינבוים הסביר כי כוח קטן עלול דווקא להזמין עימות, בעוד שכוח גדול עשוי למנוע אותו. הרב פישמן אמר שאם אפשר לרכז כוח שיספיק כדי לאיים, צריך לעשות זאת. בן-גוריון השיב שאיום הוא בעל משמעות רק אם קיימת נכונות לממשו, והזהיר כי אם אכן עומדים לרשות האצ"ל 5,000 רובים ו-250 מקלעים, המצב עלול להפוך חמור בהרבה.
בסופו של הדיון הצביעו שמונה שרים בעד מתן סמכות לצבא לפעול, והרב פישמן נמנע. ההחלטה קבעה שיש להשתדל למנוע את העימות ללא כוח, אך אם אנשי האצ"ל לא יקבלו את דין המפקד במקום, ניתן יהיה להשתמש בכוח.
כפר ויתקין: העולים יורדים והעימות מתקרב
בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני הגיעה אלטלנה אל חוף כפר ויתקין והחלה לפרוק אנשים וציוד. על החוף חיכו חברי אצ"ל ובהם בגין עצמו, וכן חיילי הפלי"ם, פלוגות הים של הפלמ"ח, שהתאמנו בפעולות הנחתה, וחברים ממושב הדייגים מכמורת. אנשי הפלי"ם סייעו בהורדת העולים. לאחר שהתפתח הוויכוח על הנשק שנותר באונייה, הם הוציאו את סירותיהם מכלל שימוש וטענו שאינם יכולים להמשיך בפריקה. חומר המקור מלווה את הקטע גם בתיעוד של מזח כפר ויתקין בחוף בית ינאי.
בשעה 23:00 שיגר יִגָּאֵל יָדִין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, מברק למפקדי חטיבות קרייתי וגבעתי שבו התריע מפני אפשרות להתקוממות של גדודי האצ"ל ששולבו בצה"ל והורה לנקוט אמצעי מניעה. חיילי חטיבת גבעתי סירבו לבצע את המשימה. בעקבות זאת הוטל על דָּן אֶבֶן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר את כפר ויתקין ולהחרים את ציוד האונייה. מלבד אלכסנדרוני הגיעו למקום כוחות מחטיבה 7, גדוד 89, שהיה כוח הקומנדו של חטיבה 8 בפיקודו של מֹשֶׁה דַּיָּן, וכן פלוגה מן הגדוד השישי שהובאה ממחנה פרדס חנה.
בבוקר 21 ביוני הושלם הכיתור. אנשי האצ"ל הבחינו בשתי אוניות מלחמה של צה"ל שסגרו על אלטלנה גם מכיוון הים. משאיות האצ"ל ניסו לצאת מן האזור, פירקו מחסום ראשון, ובמחסום השני נתקלו בחיילים שאיימו לפתוח באש אם ינסו לפרוץ אותו.
כעבור דקות שלח דן אבן לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון: למסור את האונייה ואת כל תכולתה לידי הצבא, ולתת תשובה בתוך עשר דקות. הממשלה נימקה את מסגרת הזמן הקצרה בחשש ששהות ממושכת בחוף תביא לנהירה של אנשי אצ"ל נוספים ולחרפת העימות. בגין ראה בכך עלבון. בנאום לעולים שעל האונייה אמר כי הנשק נועד ליחידות האצ"ל כדי להגן על ירושלים ולכן אין בכוונתו למסור אותו כולו לצה"ל, ואף התייחס בציניות למילים "ההגנה" בשם צבא ההגנה לישראל.
סגנו, יַעֲקֹב מְרִידוֹר, ביטא את הזעם במילים: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה? אנחנו פושעים? איזו גישה זאת? לא עשינו בשביל המולדת משהו, כדי שהם יוכלו לתת את הפקודות האלה? זה קומם אותנו". בגין עצמו טען שלא הייתה לו אפשרות מעשית להשיב בתוך עשר דקות וכי ביקש לדבר עם דן אבן. בפועל חלפו שעות נוספות, שבמהלכן המשיכו אנשי האצ"ל לפרוק ארגזי נשק מבלי שהאולטימטום ימומש מיד. יגאל ידין, שתפקד למעשה כרמטכ"ל באותה תקופה, הגיע בעצמו לכפר ויתקין וניהל שם את הפעולות.
האו"ם מגלה את האונייה
בבוקר 21 ביוני חג מטוס של האו"ם מעל אלטלנה. אנשי האצ"ל הבינו כי הסוד נחשף, אך המשיכו בפריקת הנשק. בהמשך שלח האו"ם שני פקחים לעבר האונייה, ואנשי האצ"ל מנעו מהם להתקרב.
שר החוץ מֹשֶׁה שָׁרֵת שמע על טיסת המטוס. לדבריו, אנשי האצ"ל עצמם כינסו באותו בוקר עיתונאים וסיפרו להם על האונייה, ומכאן הגיע המידע גם לאו"ם. שרת סבר שמשרד החוץ חייב לדווח מיוזמתו, כדי שישראל לא תואשם בהפרת אמברגו הנשק. כאשר נציגי האו"ם הגיעו אליו אחר הצהריים לקבלת הבהרות, הוא כבר עסק בניסוח מכתב שבו תוארה האונייה ונאמר כי מדובר במורדים נגד המדינה. תחילה סברו אנשי האו"ם שמדובר בשלוש אוניות נשק, עד שהוסבר להם ששתי האוניות האחרות הן ספינות משמר החופים.
הנקודה הזאת הגבירה עוד יותר את הלחץ על הממשלה. מרגע שהאונייה נחשפה, כבר לא היה מדובר רק במחלוקת בין שני מחנות יהודיים על נשק, אלא גם בסכנה שמדינת ישראל תיתפס כמי שמפרה את התחייבויותיה כלפי האו"ם בזמן הפוגה.
היריות הראשונות והקרב בכפר ויתקין
בערב 21 ביוני, לאחר שהאולטימטום נדחה ומשאיות הנשק ניסו לפרוץ את המצור, פתחו אנשי האצ"ל באש לעבר חיילי צה"ל. שני חיילים נהרגו. בחילופי האש נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל, ו-14 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נפצעו. מפקד האצ"ל ביקש הפוגה של 45 דקות לצורך פינוי הפצועים בכלי רכב של הארגון. מפקדי צה"ל הסכימו להפסקת האש, אך דרשו שהפינוי יתבצע בכלי רכב של צה"ל. בשעה 21:00 הודיע "קול ישראל" כי הוטל עוצר על נתניה.
רוב הנשק נותר על האונייה, אך חלק משמעותי כבר הגיע אל החוף. לפי הערכת תנועת החירות, נפרקו כ-2,000 רובים, כ-40 אחוזים מכלל הרובים שהיו באונייה, מאות מקלעים וכמיליון כדורים, כ-25 אחוזים מן התחמושת. הציוד הזה הגיע בסופו של דבר לצה"ל. גם הממשלה העריכה שחלק מן הנשק אכן נפרק בכפר ויתקין, אך שרובו נשאר על הספינה.
אלטלנה יצאה לים ועל סיפונה בגין וכ-100 אנשי אצ"ל, שרק מיעוטם היו מן העולים שהגיעו באונייה. מרידור טען שההפלגה נבעה מחשש לחייו של בגין, בעוד בגין הסביר כי ביקש להתייעץ עם חבריו ולמצוא הסדר שיאפשר את פריקת הנשק. האונייה הפליגה תחילה לכיוון חיפה, ולאחר מכן פנתה לתל אביב.
ב-22 ביוני הסכים מרידור, שנותר כמפקד האצ"ל בכפר ויתקין, להיכנע. אנשי הארגון מסרו לצה"ל את הנשק ואת כלי הרכב שנותרו במקום, וכל אחד מהם נדרש למסור מכתב אישי עם פרטיו והתחייבות להתייצב בפני השלטונות אם יידרש. שני הצדדים התחייבו לשחרר שבויים.
הקרב בבית דגן והניסיון האחרון לתווך
במקביל לאירועים בחוף עזבו אנשי אצ"ל לשעבר ששירתו בגדודי צה"ל בדרום את עמדותיהם כדי לסייע לאנשי הארגון. ב-21 ביוני נטש כוח של יוצאי אצ"ל מגדוד 57 של חטיבת גבעתי את עמדותיו בחזית ליד רמלה, שעדיין לא נכבשה, השתלט על נשק ועל כלי רכב צבאיים ויצא בשיירה לכיוון כפר ויתקין.
בבית דגן נתקלה השיירה במחסום של חטיבת קרייתי. אנשיה סירבו לפקודה לשוב לבסיס, ובקרב שהתפתח נהרגו שני אנשי אצ"ל, ובהם וִיקְטוֹר-אַרְיֵה פְּקוּלָה, ומספר חיילי צה"ל נפצעו. השיירה הצליחה לגבור על הכוח, לפרוץ את המחסום, לקחת את הציוד הצבאי שהיה במקום ולהמשיך במהירות לעבר החוף. בן-גוריון דיווח על התקרית בישיבת הממשלה למחרת.
במשך 21 ביוני ניסה שר הפנים יצחק גרינבוים, נציג הציונים הכלליים, לקדם הסדר. הוא הציע שהנשק יאוחסן במחסנים תחת שמירה משותפת של האצ"ל וצה"ל ויועד לציוד גדודי הצבא. לשיטתו, אין צורך להכניע את האצ"ל בכל מחיר אם אפשר לסיים את הפרשה באמצעות משא ומתן. על פי הצעתו, 20 אחוזים מן הנשק יופרשו לירושלים, אף שבמקור מצוין כי לא ברור בידי מי תיעשה החלוקה, והצבא יתחשב בכך שהאצ"ל הוא שהביא את הנשק, כך שציוד יוקצה תחילה להשלמת צורכיהם של שני גדודי יוצאי האצ"ל וגדודים נוספים במידת הצורך.
הרב פישמן, גרינבוים ומֹשֶׁה חַיִּים שַׁפִּירָא הציעו תיווך וכינוס נוסף של הממשלה. גרינבוים ניסה במשך שעות להגיע לבן-גוריון, ללא הצלחה, ולבסוף שלח מכתב שהגיע אליו בערב. תגובתו של בן-גוריון הייתה חריפה: מבחינתו כבר הוחלט שלא לקיים משא ומתן נוסף. כאן התחדדה שוב נקודת המחלוקת. בעיני האצ"ל השאלה העיקרית הייתה כיצד יחולק הנשק. בעיני הממשלה השאלה העיקרית כבר הייתה אם סמכות המדינה מחייבת גם את האצ"ל.
המרדף הימי לתל אביב
בשעה 21:15 פנתה אלטלנה לעבר תל אביב. שתי קורבטות של חיל הים, אח"י וג'ווד ואח"י אילת, נשלחו בעקבותיה בפיקודו של מפקד חיל הים פּוֹל שׁוּלְמַן. אלטלנה ניסתה להיצמד ככל האפשר לחוף כדי להקשות על הטבעתה. שתי הקורבטות ניסו ליצור עמה קשר ולהורות לה, באמתלות שונות, לפנות ללב ים, אולם לנקין העמיד פנים שאינו מבין והתעלם מן המסרים.
אח"י אילת פתחה באש מתותחי 20 מ"מ. אלטלנה, שהמשיכה לנוע דרומה בחשכה, השיבה באש מקלעים שלא פגעה ולא גרמה נזק. בהמשך נערך קרב ימי קצר גם עם אח"י וג'ווד, ובמהלכו נפצע חייל צה"ל, איש אצ"ל לשעבר ששירת על הקורבטה.
גם בתוך חיל הים התגלתה עוצמת הקרע. בשתי הקורבטות התרחשו מרידות זוטא, כאשר ישראלים ומתנדבים בצוותים סירבו למלא פקודת ירי. לפי שְׁלֹמֹה נַקְדִּימוֹן, לצוותים אף סופר סיפור כוזב שלפיו כלי השיט שאליו הם נדרשים לירות הוא אוניית אויב ערבית. אלטלנה, שהייתה בעלת כושר תמרון טוב יותר, הצליחה לחמוק ולהגיע לחוף תל אביב.
22 ביוני, 00:30: אלטלנה מול רחוב פרישמן
בשעה 00:30 בליל 22 ביוני הטילה אלטלנה עוגן מול מלון "קטה דן", סמוך למטה הפלמ"ח ולרחוב פרישמן. על פי הצעת לנקין העלה רב החובל מונרו פיין את האונייה על שרטון שהיה שריד מאוניית המעפילים "טייגר היל", שטבעה ב-1939. לנקין הסביר את ההיגיון במילים: "עכשיו יהיה ברור לכל אחד שאונייה על שרטון איננה עוסקת במרידות".
בתיעוד המלווה את המקור נראית אלטלנה עוגנת בחופי תל אביב בתצלום של בֶּנוֹ רוֹתֶנְבֶּרְג מאוסף מיתר של הספרייה הלאומית. בשעות הלילה ניסו אנשי הפלמ"ח והמטכ"ל כמה פעמים ליצור קשר עם אנשי האונייה ואף להתקרב אליה בשחייה ובסירות, אך ללא הצלחה. אנשי אלטלנה דרשו להיפגש עם חברי מפקדת האצ"ל בתל אביב ולהתייעץ עמם וסירבו לאפשר לנציגי צה"ל לעלות לסיפון לביקורת.
על החוף הוצבו כוחות חיל המשמר, חי"ם, שחלקם היו חיילים בעלי כושר לקוי או בגיל גבוה. האחריות להגנת תל אביב הייתה בידי חטיבת קרייתי. הרחובות הסמוכים נסגרו, בתי הקפה בטיילת התרוקנו, פטרולים יצאו לשטח וניתנו הוראות למנוע ירידה מן הספינה, גם באמצעות ירי.
מפקד קרייתי, האלוף מִיכָאֵל בֶּן-גַּל, פרסם פקודת מבצע שקבעה כי על אוניית הנשק השתלטו כוחות האצ"ל וכי הממשלה ציוותה על צה"ל לנקוט את כל האמצעים להעברת הנשק לרשותה. הוא הורה לגייס את כל הכוחות במרחב תל אביב, לחסום תנועה ולהגביר את ההגנה על מוסדות הממשלה ועל מפקדות צבאיות, שבמטכ"ל חששו כי יהפכו ליעדים של אנשי האצ"ל.
באמצע הלילה ניסו אנשי האונייה להוריד סירה וליצור קשר עם מפקדת האצ"ל, ששכנה בבניין בית החולים "פרויד" ברחוב לילינבלום. אש מעמדת שקי חול ליד מטה הפלמ"ח אילצה אותה לשוב.
אולי יעניין אותך
ליל המשא ומתן האחרון
פתקים הועברו בין בגין, שהיה על האונייה, לבין חַיִּים לַנְדָּאוּ, מבכירי מפקדת האצ"ל ומי שהיה מעורב במגעים על המיזוג בצה"ל. בשעה 03:40 יזם צְבִי אוֹרְבָּך, מפקד כוחות חיל המשמר בחטיבת קרייתי בגזרת החוף, שיחות בין גלילי וידין במטכ"ל לבין לנדאו, אֵיתָן לִבְנִי, מפקד גדוד האצ"ל בצה"ל, ובֶּן צִיּוֹן קַצְנֶלְבּוֹגֶן, מוותיקי הארגון.
בשעה 04:00 הגיעו גלילי וידין לביתו של בן-גוריון ודיווחו שהמגעים נכשלו. לדברי גלילי, בן-גוריון אמר שלא יהיה מנוס משימוש בכוח, לרבות תותחים, אולם הסמיך את השניים להמשיך במגעים והורה לנקוט "שפה איתנה". גם הסבב הנוסף הסתיים ללא הסכמה. בבוקר ניסה מפקד חיל המשמר להידבר עם האונייה וסולק ממנה.
הממשלה מכריעה: לא עוד משא ומתן
בישיבת הממשלה בבוקר 22 ביוני האשים בן-גוריון את פיקוד האצ"ל בהפרת ההסכמים. לדבריו, אלטלנה נכנעה בלילה לספינות חיל הים ולאחר מכן התעלמה מפקודה לשוב לקיסריה. הוא סיפר כי במהלך המשא ומתן דרשה הממשלה לאפשר לנציג מטעמה לעלות לסיפון כדי למסור את דרישותיה, ואילו אנשי האצ"ל התנו זאת באפשרות שמפקדי הארגון יעלו גם הם להתייעצות. התנאי נדחה. בן-גוריון סיכם: "מתברר שזו הייתה תרמית: הודיעו שנכנעים – ולא נכנעו".
השרים היו חלוקים. נציגי מפ"ם, אַהֲרֹן צִיזְלִינְג ומרדכי בנטוב, ונציגי מפא"י, בן-גוריון, משה שרת ואֱלִיעֶזֶר קַפְּלָן, יחד עם פֶלִיקְס רוֹזֶנְבְּלִיט ובְּכוֹר שִׁטְרִית, תמכו בגישה תקיפה. משה חיים שפירא, הרב פישמן, יצחק גרינבוים ופֶרֶץ בֶּרְנְשְׁטַיְן ביקשו להמשיך לחפש פשרה. החשש מפני מלחמת אחים ריחף מעל הדיון כולו, לצד הפחד שהעימות יפגע ביכולתה של ישראל להתמודד עם צבאות ערב.
גרינבוים הזהיר שהפעלת כוח עלולה לגרום לאצ"ל לסגת מן ההסכמה להשתלב בצה"ל ולשוב למחתרת. יחד עם פישמן ושפירא הציע להפסיק את העימות ולמנות ועדת שרים בת שלושה חברים שתנהל משא ומתן. שרת התנגד בתקיפות. לדבריו, אין מדובר בריב בין "שתי כנופיות", אלא בארגון שמפר הסכם עם הממשלה ואינו נשמע להוראותיה. בכך נוסח ההבדל בין תפיסות הצדדים כמעט במשפט אחד: מבחינת האצ"ל, "העיקר היה עניין חלוקת הנשק"; מבחינת בן-גוריון ושרת, "העיקר היה סמכות מדינת ישראל".
בן-גוריון אמר כי כולם רוצים להימנע משפיכת דמים, אך לא יהיה עוד משא ומתן על עצם הסמכות. דרישתו הייתה מסירת האונייה וקבלת פקודות הצבא.
המצב המדיני הוסיף לחץ. מרגע שמשקיפי האו"ם כבר ידעו על האונייה, לא היה אפשר לפרוק את הנשק בחשאי. הממשלה חששה מהפרת האמברגו ומכך שמועצת הביטחון תמנע בעתיד הגעת אוניות עולים מאירופה אם ברנדוט יאבד אמון בהתחייבויות ישראל. שרת העריך כי לאחר תום ההפוגה השנייה יוכל לשכנע את האו"ם להעביר את הנשק לצה"ל. השרים חששו גם שהאונייה תופצץ בידי הערבים לאחר ההפוגה. הוחלט כי אם תיכנע, תבקש ישראל מן האו"ם לפרוק את הנשק ולהעמידו בפיקוחו, או להשאירו על הספינה בפיקוח עד תום ההפוגה. אם אנשי האונייה יבקשו לצאת מן הארץ ולשוב רק באישור הממשלה, הבקשה תידון בנפרד.
הממשלה דחתה ברוב של שישה מול ארבעה את ההצעה להקים ועדת משא ומתן. ברוב של שבעה מול שניים החליטה לדרוש את מסירת כל הציוד הצבאי שעל האונייה לצה"ל ולרשויות המדינה. בן-גוריון הבהיר כי יש לעשות הכול כדי להשתלט על הספינה ללא שפיכות דמים, אך אם אין דרך אחרת, יש להפעיל כוח.
תל אביב הופכת לזירת קרב
בן-גוריון הורה ליגאל ידין לרכז כוח צבאי, תותחים, מקלעים ואף זורקי להבות כדי להביא את אלטלנה לכניעה ללא תנאי. כוחות מחטיבות יפתח, כרמלי והנגב הוזרמו לתל אביב, וסוללת תותחים הוצבה באזור מחנה יונה.
במקביל חדרו אנשי אצ"ל ואוהדי הארגון לאזור החוף שבין חוף גורדון לחוף ירושלים של ימינו. לפני הצהריים הם פרקו מנשקם את אנשי חיל המשמר ויצרו ראש גשר לאונייה. מפקדת חיל הים, ששכנה במלון "סן רמו" סמוך לאלנבי, נמצאה בשטח שנשלט בידי האצ"ל ונכנסה למעשה למצור.
האצ"ל שידר שכוחות גדולים של צה"ל מתכוונים לבצע התקפה רצחנית על יחידותיו ואיים שהסכסוך עלול להתפשט לכל הארץ. בשעה 09:45 החלה אלטלנה לכרוז אל החוף בדרישה שלא למנוע ממנה להוריד את הנשק.
משעה 10:00 לערך פיקד יִצְחָק רַבִּין על הכוחות שהגנו על מטה הפלמ"ח במלון "ריץ". לפי המקור, הוא נקלע למקום במקרה יחד עם זוגתו. בזיכרונותיו כתב כי בקרב הכוחות נפוצו שמועות שלפיהן "האצ"ל מתכוון להשתלט על תל אביב כולה". לדבריו, אנשי האצ"ל תפסו כמה עמדות סמוך לחוף וחיילי קרייתי עזבו עמדות כדי שלא להשתתף במלחמת אחים, בעוד מחלקה של גבעתי נשארה במקומה.
סמוך לצהריים הודיעה האונייה שתתחיל לפרוק נשק וכי אם ינסו למנוע זאת, אנשיה יפתחו באש. עיתונאים ששהו במועדון "סקופוס" נדרשו לעזוב בגלל סכנת הקרב.
הסירה, מטול הפיאט והירי מול מלון ריץ
משום שהמגעים לא התקדמו החליטו אנשי האצ"ל לשלוח סירה חמושה אל החוף כדי להפעיל לחץ על הממשלה לשוב למשא ומתן. המקור עצמו מגדיר את הצעד כפרובוקציה שנועדה, מבחינת יוזמיה, לקדם את המגעים. יוֹנָה פְּרַגֶּר מונה לפקד על הכוח.
הלוחמים התחלקו לשלוש קבוצות. חמישה מהם, חמושים במטול נגד טנקים מסוג פיאט ובנשק אישי, הוצבו במתחם קפה "פנורמה". חמישה נוספים פעלו מול מטה הפלמ"ח. פרגר וארבעה לוחמים אחרים, חמושים בשני מקלעי ברן ובמכשיר קשר, תפסו עמדה ברחוב הירקון. באמצעות הכוחות הללו ניסו אנשי האצ"ל להשתלט על מלון ריץ הסמוך לרחוב פרישמן. המלון נכנס למצור. הפיקוד בתוכו החליט שלא לפתוח באש אלא אם יותקף, והסירה הראשונה שהגיעה מאלטלנה הצליחה לפרוק את מטענה ללא ירי.
הסירה חזרה לאונייה, הועמסה שוב בנשק ויצאה למסע שני. בשעה 12:15 התקרבה לחוף. הפעם נפתחה לעברה אש מכיוון מרפסת ויצו ששימשה את מטה חיל המשמר. פִּנְחָס וַזָּה העיד כי מטרת הירי הייתה לחסום את הסירה ולמנוע התנגשות וקורבנות.
אנשי אצ"ל חמושים המשיכו לזרום לאזור והקיפו את מקום עגינת האונייה. כאשר החלו לפרוק נשק וחיילי גדוד 44, שהיה מורכב מאנשי הפלמ"ח, ניסו לעצור אותם, פתחו אנשי האצ"ל בירי לעבר החיילים שבמלון ריץ. בצרור הראשון נהרג איש הפלמ"ח פֶּסַח ווֹלוֹדִינְגֶר. רק לאחר מכן, לפי התיאור במקור, השיבו חיילי צה"ל אש. הסירה הצליחה להוריד קבוצת אנשים כ-300 מטרים מצפון לאונייה, אך אש כבדה מנעה ממנה לשוב.
הקרב נמשך כחצי שעה. גם מן האונייה נורתה אש לעבר החוף. כמה מלוחמי האצ"ל העידו שבגין הורה לא להשיב אש מחשש למלחמת אחים, וזו גם הגרסה שמסר בספרו "המרד". בפועל לא כל האנשים צייתו. בגין פנה בכעס ללנקין, שַׁבְּתַאי נָדִיב וגֶ'ק בְּרוֹן ודרש לקחת את הנשק מן היורים. ברון ונדיב עשו זאת. לנקין הורה להפסיק את הירי, אך ייתכן שהפקודה לא נשמעה בגלל רעש הקרב. גֶ'רִי זַלְצְמַן רץ אל החרטום, חטף רובים מידי פקודיו והורה להם לרדת לבטן האונייה. אנשי האצ"ל שעל החוף ניסו לכבוש את מלון ריץ, אך נהדפו.
יצחק רבין תיאר ב"פנקס שירות" את המראה במילים קשות. הוא סיפר כיצד זרמו תגבורות אצ"ל מן הים ומתל אביב, כיצד נורתה אש על מטה הפלמ"ח וכיצד הוא ועמוס חורב השליכו רימונים מגג הבניין. כאשר אחד מאנשי האצ"ל צעק לעברו "למה אתם יורים ביהודים?", השיב: "כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים". בהמשך תמצת את האימה במשפטים: "יהודים יורים ביהודים. שעות ארוכות. יהודים נפגעים ונהרגים – מכדוריהם של יהודים אחרים".
על האונייה הצטברו פצועים, ובהם אַבְרָהָם סְטַבְסְקִי, שמת מאוחר יותר, ושְׁמוּאֵל מֶרְלִין. רב החובל ביקש בקשר הפסקת אש והחזרת הסירה שעוכבה בחוף לצורך פינוי פצועים קשים. התשובה הייתה שעל האצ"ל להפסיק קודם את פריקת הנשק. חילופי האש הראשונים הסתיימו בסביבות 12:45. לפי לנקין, מפקד צה"ל הודיע שהירי ייפסק אם פריקת הנשק תחדל, ואנשי האצ"ל הסכימו. אמבולנסים ומשאיות הגיעו דרך רחוב מאפו כדי לפנות נפגעים, ותושבים שהסתתרו בבתים החלו לצאת החוצה מתוך מחשבה שהקרב הסתיים.
האונייה הבוערת
בשעות הצהריים נקרא יגאל אלון למטכ"ל ומונה לפקד על מבצע שהוגדר כפעולה "להדברת התמרדות האצ"ל ומניעת השתלטות שלו על תל אביב". הוא נפגש עם בן-גוריון במשך 15 דקות. לא נכתב פרוטוקול של השיחה, וכל הידוע עליה במקור נמסר מפי אלון. דן קוּרְצְמַן, שכתב ספר מקיף על מלחמת העצמאות, סיפר כי אלון אמר לו שבן-גוריון הגדיר את המצב "מרד גלוי" וטען שלא רק תל אביב אלא עתיד המדינה מונח על כף המאזניים. מיכאל בר-זוהר הסתמך אף הוא על עדות אלון כאשר תיאר את בן-גוריון אומר לו: "תפוס את בגין! תפוס את בגין!"
אלון הקים את מטהו במחנה יונה, באזור שבו נמצא כיום גן מלון הילטון, ורבין מונה לסגנו ולקצין המבצעים שלו. מטה הפלמ"ח ומטה חיל הים היו עדיין תחת לחץ, ואנשי האצ"ל המשיכו לסרב להיכנע. אלון דיווח לידין: "אצ"ל השתלט על תל אביב… מפקדת המחוז (חטיבת קרייתי) לא שולטת בעיר". הוא דרש תגבורות, ושלוש פלוגות מחטיבות יפתח, הנגב וכרמלי הגיעו לעיר, פינו את הרחובות והסירו את המצור מעל שתי המפקדות. גדוד נוסף נשלח לעצור כוח של יוצאי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל והתקדם מסרפנד לעבר תל אביב.
אלון העריך כי לפניו שלוש אפשרויות: לפתוח באש כבדה על אלטלנה ולהסתכן במספר רב של נפגעים, לאפשר לאנשי האונייה לרדת עם נשק נוסף ובכך להסתכן בקרבות רחוב קשים, או לנסות פגזי אזהרה לפני דרישה סופית לכניעה. הוא ביקש מן המטכ"ל להפעיל את חיל התותחנים, שלא היה כפוף לפיקודו. מקור אחר המובא בחומר מציין כי בשעה 15:30 נמסר לסגן רב החובל אולטימטום לכניעה עד 16:00.
בשעה 16:00, לאחר חלוף המועד, הורה בן-גוריון להפגיז את האונייה. הפקודה הועברה מידין לשמואל אַדְמוֹן, מפקד חיל התותחנים. הפגז הראשון החטיא. השני פגע במחסן האונייה והצית אש. לפי אלון, הפגיעה הישירה הייתה שגיאה ולא כוונה.
האש התפשטה. מאמצי הכיבוי נכשלו, ורב החובל הורה לנטוש את האונייה מחשש שחומרי הנפץ יתפוצצו. האנשים קפצו למים וחבריהם מן החוף יצאו לעברם בסירות חסקה. אלון סיפר כי כאשר נודע לו שהאונייה נפגעה, הורה לחלק מאנשיו להניח את נשקם, להיכנס לים ולהציל את אנשי אלטלנה, וביקש מן המטכ"ל להפסיק את אש התותחים ולהזעיק את חיל הים לסיוע.
רבין כתב כי כאשר ראו אנשי האצ"ל על החוף את האונייה בוערת הם צעקו "בגין על האונייה! הצילו את בגין!". לדבריו, אנשי פלמ"ח הגבירו לרגע את האש, והוא ומפקדים אחרים ניסו לעצור אותה לאחר שהבינו שהקרב הוכרע.
בריאיון מאוחר יותר אמר רבין שהורה להפסיק את האש לאחר שראה שאלטלנה בוערת ושהירי מכיוונה פסק. אנשי האצ"ל על החוף הזהירו שהתחמושת וחומרי הנפץ עלולים להתפוצץ ולגרום הרס רב לאורך החוף. בסרטון המוזכר במקור מופיע גם לוחם הפלמ"ח אוּרִי יָרוֹם, שהודה כי נורתה אש גם לעבר אנשי אצ"ל פצועים שקפצו מן האונייה וניסו להגיע לחוף.
באותו זמן השתלטו כוחות צה"ל על אנשי אצ"ל במבואות העיר ובתוכה. יחידת פלמ"ח הגיעה למלון ריץ והסירה את המצור. לפנות ערב פוזרה ההתקהלות, והפלמ"ח שלט באזור החוף. בתיעוד המלווה את המקור נראים שלד האונייה השרוף על חופי תל אביב בתצלום של מֹשֶׁה מֶרְלִין לֵוִין מאוסף מיתר של הספרייה הלאומית, וכן התותח ששימש לירי על אלטלנה ושמוצג במחנה דיין.
החיילים שסירבו לירות
פרשת אלטלנה לא הייתה עימות פשוט בין שני גושים שכל אחד מהם פעל כמקשה אחת. בתוך צה"ל עצמו היו חיילים שסירבו להשתתף בפעולות נגד האונייה. שלמה נקדימון תיעד בספרו "אלטלנה" כמה ממקרי הסירוב.
חיל האוויר קיבל הוראה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גּוֹרְדוֹן לֵוִיט, שהיה אז טייס מח"ל לא-יהודי, כתב בספרו "גוי של שבת" כי הַיְימַן שָׁמִיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה לאתר טייס שאינו יהודי שיהיה מוכן לבצע את התקיפה. שלושה טייסים נשאלו ושלושתם סירבו, בטענה שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. האפשרות לתקוף מן האוויר ירדה מהפרק.
גם בקרב התותחנים הייתה התנגדות. יוסף אַקְסֵן, התותחן הראשון שנדרש לירות, סירב והצהיר שהוא מוכן לעמוד לדין ואף להיות מוצא להורג, משום שלדבריו יהיה זה הדבר הטוב ביותר שיעשה בחייו. התותחן השני, הלל דַּלְסְקִי מדרום אפריקה, ניסה אף הוא למחות אך לבסוף שוכנע וביצע את הירי.
בסרט "אלטלנה" של אִילָנָה צוּר מוצגים מסמכים שלפיהם עוד שמונה חיילים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו להשתתף בכיתור האונייה. ב"פנקס שירות" מופיע סיפור דומה, אך שם הם מתוארים כחיילי חטיבת קרייתי. זוהי אחת הסתירות שמותיר חומר המקור פתוחות.
19 הרוגים ועשרות פצועים
בסך הכול נהרגו בחילופי האש 19 בני אדם: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. עשרות נוספים נפצעו. שלושה מבין אנשי האצ"ל שנהרגו היו עולים חדשים שהגיעו באלטלנה, והשאר היו תושבים ותיקים יחסית. אחד ההרוגים הבולטים היה אברהם סטבסקי, איש אצ"ל ותיק שהיה מעורב בארגון אוניית הנשק ושזוכה בעבר במשפט רצח ארלוזורוב. אחד מחללי צה"ל, פסח וולודינגר, היה ניצול השואה ונצר אחרון למשפחתו.
שלושת חללי צה"ל היו חיים-משה כץ, שהשתתף ב-11 קרבות ונהרג בכפר ויתקין ונקבר שם; יַעֲקֹב "יוֹנְצִי" פְרִיד, איש גדוד 89 של חטיבה 8 שהשתתף בכמה קרבות, נהרג בכפר ויתקין ונקבר בו; ופסח וולודינגר, שלחם בקרבות על הדרך לירושלים, נפצע בעבר והוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב, נהרג בקרב בתל אביב ונקבר בפתח תקווה.
16 חללי האצ"ל היו מישל ויקטור אַסוּאִיד, עולה חדש שהפליג באלטלנה ונהרג בתל אביב; אליעזר וַיְץ, שהשתתף במערכה על יפו ובקרבות רמלה ונהרג בחוף תל אביב; יצחק כהן, שלחם ביפו; דניאל לֵוִי, עולה חדש מקובה שהפליג באלטלנה ונהרג על האונייה בתל אביב; דוד מַטְרָנִי, עולה חדש שהפליג באלטלנה; עודד זְאֵב (אַבְרָהָם), שהגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל ונהרג שם; מנדל קָאוּפְמַן, שלחם בפלוגת בית"ר בשוני שליד בנימינה ונהרג בכפר ויתקין; שלמה קוּטְנוֹבְסְקִי, שהגיע לכפר ויתקין לסייע ונהרג שם; אריה ויקטור פקולה, שהתגייס לצה"ל ויצא עם חבריו לסייע לאנשי האצ"ל ונהרג בבית דגן; אברהם כהן, שהשתתף בכיבוש יפו ובפעולה לכיבוש יהודיה ונהרג בתל אביב בעת ששחה לעבר האונייה; אהרן כַּרְסַנְטִי, שלחם ברמלה, לוד, יהודיה ויפו והגיע לאונייה בתל אביב; איתמר לִיפְשִׁיץ, שהיה בחזית תל אביב והגיע לסייע לאנשי האצ"ל; אברהם סטבסקי, שנהרג על האונייה בתל אביב; דָּן גְלִיקְמַן, שעלה על אלטלנה בכפר ויתקין ונהרג על סיפונה בתל אביב; דֹּב קַלְנֶר, שהגיע לכפר ויתקין לסייע לאנשי האצ"ל ונהרג שם; וצְבִי "הֶרְשְׁלֶה" רַיְיפֶר, שהתגייס לצה"ל, יצא עם חבריו לסייע לאצ"ל ונהרג בבית דגן. כל 16 אנשי האצ"ל נקברו בבית הקברות נחלת יצחק.
"דמע או דם": בגין לאחר השריפה
הקרב נגמר, אבל הפרשה לא הסתיימה. בליל 22 ביוני נשא מנחם בגין נאום שנמשך שעתיים בתחנת הרדיו החשאית של האצ"ל. במהלך השידור הוא פרץ בבכי, כינה את בן-גוריון "כסיל" ו"טיפש" וטען כי ראש הממשלה זמם להרוג אותו. ובכל זאת הורה לאנשיו שלא לפתוח באש: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
באותו לילה פרסם האצ"ל גילוי דעת חריף במיוחד, שבו כונה בן-גוריון "דיקטטור מטורף" העומד בראש "ממשלת רודנים פושעים", "בוגדים" ו"מרצחי אחיהם", ומעשיו הוגדרו "פשעים נגד העם ונגד האנושות". למחרת, 23 ביוני, הודיעה מפקדת האצ"ל שהיא מבטלת את ההסכם עם הממשלה, שאנשיה לא יתגייסו לצה"ל, שאינה מכירה בממשלה הזמנית ושהיא דורשת את התפטרותה. לצד הצהרות אלה ניתנה הוראה מפורשת שלא לפתוח באש בשום מקום בארץ, בשל החשש ממלחמת אחים ובשל האויב החיצוני שעדיין עמד בשער. בתל אביב התרחשו בכל זאת עימותים נוספים, ובהם כחצי שעה של ירי באוויר בין משוריין צה"לי למשוריין של האצ"ל.
הרב פישמן ומשה חיים שפירא התפטרו מן הממשלה הזמנית ב-23 ביוני. למחרת חזרו בהם, לאחר שהוועדה שנועדה להבטיח צבא אחיד ומרות אחידה הורחבה, ולאחר שניתנו הבטחות בדבר שוויון בזכויות ובחובות של החיילים, סליחה על עבירות קודמות הנוגעות לפרשה, שחרור עצורים והימנעות ממאסרים נוספים ללא כתבי אישום.
מעצרים והשלמת פירוק המחתרות
כ-200 אנשי אצ"ל נעצרו לאחר הפרשה ורובם שוחררו בתוך כמה שבועות. כמה מבכירי הארגון, ובהם מֹשֶׁה חַסּוֹן, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בְּצַלְאֵל עֲמִיצוּר והִלֵּל קוּק, נותרו במעצר עד 27 באוגוסט ושוחררו רק לאחר שביתת רעב ולחץ ציבורי.
גדוד 57 של יוצאי האצ"ל בחטיבת גבעתי פורק. בגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני, הגדוד השני שבו שירתו יוצאי הארגון, הוחלף הפיקוד. חיילי האצ"ל פוזרו בין יחידות צה"ל, וחלקם עברו לגדוד הירושלמי.
ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט בירושלים בידי הלח"י. בעקבות הרצח נחקקה פקודת מניעת טרור והלח"י פורק. הממשלה הציבה אולטימטום גם לגדוד האצ"ל בירושלים להתפרק, והוא חדל להתקיים ב-21 בספטמבר. בכך הושלם למעשה התהליך שבמרכזו עמדה דרישתה של הממשלה לקיים במדינה צבא אחד בלבד.
מי צדק? המחלוקת שלא נעלמה
פרשת אלטלנה נותרה נקודת מחלוקת עמוקה בהיסטוריה הישראלית. המצדדים בהחלטה לתקוף טוענים כי בגין ביקש לשמר את כוחו של האצ"ל ולחזק את התנועה הרוויזיוניסטית באמצעות מסגרת צבאית עצמאית או עצמאית למחצה. המתנגדים טוענים כי דרישתו לקבל חמישית מן הנשק נועדה לחזק את לוחמי האצ"ל בירושלים ולהעלות את מורל אנשיו, שנאלצו להיכפף לצה"ל.
הנימוק הרשמי של בן-גוריון היה הצורך להקים צבא ממלכתי ולמנוע קיומו של "צבא משנה" בתוך צה"ל. המקור מציין כי פעל לפי מדיניות דומה גם בפירוק הפלמ"ח. לצד זאת מובאות גם השערות שלפיהן היו לו מניעים פוליטיים, ובהם הרצון להחליש את יריביו הרוויזיוניסטים ולחזק את מפא"י ואת מעמדו, או חשש שבגין ישתמש בכוח צבאי ופוליטי כדי להשתלט על המדינה. אלה מוצגות במקור כאפשרויות וטענות, ולא כעובדות מוכחות.
בן-גוריון אמר ש"זהו ניסיון לדרוס את המדינה" וכינה את התותח שהעלה את אלטלנה באש "מבורך". הביטוי המפורסם "תותח קדוש" אינו מופיע בפרוטוקול הרשמי של הדיון, אף שהוא מופיע בדיווחים של עיתונאים שנכחו באולם.
ערב מלחמת ששת הימים הצטרף בגין לפגישה בשדה בוקר שנועדה לשכנע את בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה, שממנה פרש ארבע שנים קודם לכן. בעקבות הפגישה אמר בן-גוריון: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים". עם זאת, סמוך למותו אמר בריאיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג".
בראשית שנות ה-70 אמר שִׁמְעוֹן פֶּרֶס לבגין, שהיה אז שר בממשלת הליכוד הלאומי: "הגענו למסקנה כי בעניין 'אלטלנה' הטעו את בן-גוריון". כאשר בגין ביקש ממנו לפרט, פרס סירב. בגין פירש את המילים "הגענו למסקנה" כרמז לכך שנערכה בדיקה. בהזדמנות אחרת אמר פרס: "היה מי שהטעה את בן-גוריון, הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בן-גוריון עצמו סירב בריאיון פומבי להתייחס לאפשרות שקיבל מידע שגוי מישראל גלילי.
בגין קשר בספרו האוטוביוגרפי "המרד" בין אלטלנה לבין הסזון, בפרק שכותרתו "מלחמת אחים – לעולם לא". הוא כתב כי למרות מה שתיאר כתרמית, מזימה, פשע, מעשי זוועה ושפיכת דם, הורה שלא להפעיל נשק כדי למנוע מלחמה פנימית שתחריב את ישראל בטרם תקום. לפני מותו אמר שהיה רוצה להיזכר מעל הכול כאדם שמנע מלחמת אזרחים בעת הקמת המדינה, הישג שבעיניו היה חשוב אף מפעילותו כראש ממשלה.
אלטלנה לא נעלמה מיד לאחר הקרב. במשך כשנה עמד גוף האונייה המפוחם והחלוד מול חופי תל אביב. לאחר מכן הורה ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון למפקד חיל הים לפנות את הגוף השרוף מן החוף ולהטביעו בלב ים. המשימה הוטלה על צוערי מחזור ב' של קורס חובלים. ב-22 ביולי 1949 הודיע משרד הביטחון על הכוונה למשות מן המים את "האונייה אלטלנה המוחרמת", כלשון ההודעה, ולפרקה.
המבנה העליון וסיפון האונייה הוסרו ופונו לחוף, ומשקלה ירד מכ-1,800 טון לכמחצית. אמודאים ריתכו לוחות אטימה לתחתית הגוף ושאבו ממנו את המים עד שניתן היה להציפו. לאחר מכן נגררה האונייה בידי "הטג האפור" של חיל הים לנקודה במים עמוקים והוטבעה. במקום אחר בחומר המקור נאמר כי השרידים הוטבעו מול חוף נבי רובין. תיעוד נוסף במקור מציג קבוצת עובדים מחיל הים על חוף תל אביב בעת פינוי שברי אלטלנה ב-1949.
ומכאן החל שלב אחר של הסיפור: מקום טביעתה המדויק הלך ונעשה מעורפל.
החיפושים: מ-200 אלף שקלים ועד רובוט בעומק הים
ב-23 ביוני 2011 פורסם כי בעקבות יוזמה של מרכז מורשת מנחם בגין מתכוון משרד ראש הממשלה לממן משלחת חיפוש בעלות של 200 אלף שקלים כדי לאתר את מקום הטביעה. לאחר האיתור אמורים היו לשקול מה לעשות בשרידים, לרבות אפשרות להקים אנדרטה בלב ים או למשות חלקים מן האונייה ולהקים מהם אנדרטה בחוף.
בדצמבר 2023 סיפר רוני שדה, ראש האגף למיפוי ימי, כי על בסיס סימונים ביומני דייגים וסריקות סונאר של חברות שונות אותרו נקודות שבהן סביר שגוף האונייה נמצא. אלא שבשלב זה נדרשה אונייה ייעודית שתוכל להפעיל רובוט עם מצלמות בעומק של 300 עד 400 מטרים, והתקציב שהוקצה לא הספיק לכך.
קֹבִּי שַׁרְבִיט, מנהל היחידה לארכאולוגיה ימית ברשות העתיקות, הזהיר אז מפני חלוף הזמן: "יש תהליך של התפרקות הברזל, ושחלקים מתכלים. סביר להניח שחלק עדיין נותר, אבל הזמן עובד לרעתנו. מדובר בחלק מהמורשת של מדינת ישראל, לטוב ולרע".
שלוש שנים לאחר מכן הגיעה ההודעה על האיתור.
24 באוגוסט 2026: 503 מטרים מתחת לפני הים
לפי חומר המקור, בתום מבצע חיפוש ימי נמצאו ב-24 באוגוסט 2026 שרידי אלטלנה בעומק של 503 מטרים מתחת לפני הים, מערבית לחופי ישראל. הודעת השרים בן גביר ואליהו שנמסרה באותו יום הרחיקה לכת יותר והודיעה כי כלי השיט אותר "בשלמותו", לאחר חודשים של הכנות ובאמצעות חיישנים ומערכות סקר מתקדמות.
בצהרי יום ה־24 באוגוסט 2026, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר חשף ף פרטים ראשוניים על המבצע ההיסטורי לגילוי שרידי ספינת האלטלנה במצולות הים, במסיבת עיתונאים מיוחדת שנערכה במוזיאון האצ”ל, במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המורשת עמיחי אליהו. בן גביר, שהיה ממובילי היוזמה ודחף בשנים האחרונות יחד עם משרד המורשת לקידום המאמצים לאיתור שרידי הספינה, התייחס למשמעות ההיסטורית והלאומית של הגילוי ולסגירת המעגל עבור המחנה הלאומי.
“האלטלנה היא לא רק ספינה. היא סמל למחנה הלאומי שניסו במשך שנים להחרים, להשתיק ולהוציא מחוץ ללגיטימיות. מנחם בגין ידע מהי רדיפה בידי אחים, מהו חרם ומהי התחושה שמנסים לפסול אותך ואת המחנה שאתה מייצג. ובכל זאת, דווקא ברגע הקשה ביותר, הוא קבע עיקרון אחד מעל הכול: אחים אנחנו. לא תהיה מלחמת אחים. במשך עשרות שנים ניסו לקבור את סיפורה של האלטלנה, להעלים אותו מדפי ההיסטוריה ולמחוק את מורשתם של הגיבורים שנלחמו ונפלו. החיפוש אחר שרידי הספינה אינו רק מבצע לאיתור שרידים במצולות הים. זהו מבחינתנו חוב מוסרי וערכי. על סיפונה נפלו 16 לוחמי אצ”ל גיבורים, והשרידים שאותרו הם חלק מהמצבה ומהמורשת שלהם. עבורי זו גם סגירת מעגל אישית. אמי, שושנה עליה השלום, הייתה לוחמת אצ”ל גאה. בבית שבו גדלתי ספגתי את סיפורי הגבורה, אבל גם את סיפורי הרדיפה והאפליה. הלקח של האלטלנה נכון גם היום: מול אויבינו לא ממצמצים, לא מרחמים ולא מתבלבלים, אלא מכים בהם בכל העוצמה. אבל בתוך העם שלנו, גם כשיש מחלוקות קשות, הצוואה של בגין ברורה: יהודים, על כל גווניהם, הם אחים. לא תהיה מלחמת אחים.”
יש כאן גם סגירת מעגל טכנית כמעט אירונית. בדצמבר 2023 דובר על הצורך להגיע עם מצלמות לעומק של 300 עד 400 מטרים. מקום האיתור שעליו דווח לבסוף נמצא עמוק יותר, 503 מטרים מתחת לפני הים.
אלטלנה בזיכרון הישראלי
במשך השנים נקראו רחובות על שם אלטלנה באשדוד, בבאר שבע ובראשון לציון. 16 אנשי האצ"ל שנהרגו בפרשה נקברו בבית הקברות הצבאי נחלת יצחק כחללי צה"ל, ועל קבריהם מופיע סמל צה"ל ללא מספר אישי. מול הקברים הוקמה אנדרטת מתכת ועליה שמותיהם וציטוטים של בגין מן הפרשה. באוקטובר 2016 נחנכה לצד האנדרטה הישנה אנדרטה חדשה בצורת ספינה שוקעת, ועליה המילים המזוהות עם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא".
הדרך להנצחה לא הייתה פשוטה. בקשתם הראשונית של אנשי האצ"ל להנצחה ממלכתית של 16 חבריהם שנפלו נדחתה. הם הקימו בעצמם עמוד זיכרון למרגלות גבעת הכורכר שבה פעלה בריכת גן הדסה, במקום שבו נמצא כיום גן העיר בתל אביב. העמוד עמד שם עד 1962. לימים, ב-1995, נרצח יצחק רבין באותו אזור.
במלאת 60 שנה לטיבוע אלטלנה נחנכה על חוף תל אביב אנדרטה נוספת לזכר אנשי האצ"ל שנפלו. דָּן רַפַּפּוֹרְט עיצב אותה בדמות אונייה טובעת מאבן גיר גלילית. מלבד שמות אנשי האצ"ל נחרתה עליה תמצית האירועים מנקודת מבטם של יוצאי הארגון, בעברית ובאנגלית, וכן משפטים של בגין ושל איש אצ"ל שהיה על האונייה. לעומת זאת, לפי המקור אין אנדרטה המוקדשת לשלושת חיילי צה"ל שנהרגו, ושמותיהם אינם מוזכרים באף אחת מן האנדרטאות הקיימות.
אלטלנה המשיכה להופיע במשך עשרות שנים בשיח הפוליטי שבין הימין לשמאל. ב-1980, ביום הזיכרון להטבעת האונייה, ביקש ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין מחילה "בשם חיילי צה"ל". בטקס האזכרה ב-2011 אמר ראש הממשלה בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ כי "ממרחק השנים הפקודה לפתוח באש על הספינה, ולא להידבר עם מפקדיה, הייתה נמהרת ולא אחראית".
אירועי הזיכרון נערכים מדי שנה בחודש יוני בבית הקברות בנחלת יצחק, והציבור מוזמן לטקס לזכר מי שמוגדרים בכרזות "הנרצחים על ידי קין". השימוש בדמות קין, שהרג את אחיו הבל, כרמז לבן-גוריון, קדם לפרשת אלטלנה: ז'בוטינסקי השתמש במוטיב ב-1937, בגין ב-1944, ובהקשר של אלטלנה הוא מתועד לפחות מ-1952. כרזות שפורסמו בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי האצ"ל בשנים האחרונות מציגות השתתפות של אישי ציבור מרכזיים, ובהם ראש הממשלה ונשיא ההסתדרות הציונית.
מדי שנה מתקיים גם שיט מנמל יפו אל מקום הטבעת האונייה, בהובלת ארגון חזון לאומי, ובים נערך טקס זיכרון ל-16 אנשי האצ"ל שנהרגו בפרשה. בספטמבר 2025 הורה שר הביטחון יִשְׂרָאֵל כַּ"ץ להעביר את התותח שירה על אלטלנה מן המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה אל מרכז מורשת מנחם בגין.
אונייה אחת, שתי שאלות היסטוריות
כשקוראים את מהלך הפרשה במלואו, קשה לצמצם אותה לשאלה מי ירה ראשון או מי נשא באחריות לרגע מסוים. חומר המקור מציג שני מוקדים שנעו זה לצד זה עד שהתנגשו. מבחינת האצ"ל, במרכז עמדו הנשק שהארגון הביא, חלוקתו והבטחת חלק ממנו לכוחות בירושלים וליחידות יוצאי האצ"ל. מבחינת הממשלה, ככל שהמשבר התקדם, מרכז הכובד עבר לשאלה אם למדינה שזה עתה קמה יש סמכות בלעדית על הצבא ועל הנשק המצוי בתחומה.
הוויכוח לא נפתר בזמן. הוא עבר מאולם ישיבות אל מחסומי כביש, משם אל כפר ויתקין, אל קרב בבית דגן, אל סיפוני אוניות חיל הים, אל הרחובות הסמוכים לחוף תל אביב ולבסוף אל קנה התותח במחנה יונה. 19 בני אדם שילמו בחייהם.
יותר מ-78 שנים לאחר מכן, מתחת ל-503 מטרים של מי ים, חזר הגוף שהוטבע לסיפור. אם הממצאים שעליהם הודיעו הרשויות אכן יאמתו את הזיהוי, האונייה שאיש לא הצליח לקבור באמת בזיכרון הציבורי נמצאה גם במובן הפיזי. אבל אפילו אז, המתכת לבדה לא תכריע את המחלוקת שהותירה אחריה. היא יכולה להראות היכן נחה אלטלנה. השאלות שבגללן הגיעה לשם נשארות על היבשה.
חומר מעשיר לצפייה
בשנת 1994 יצרה אילנה צור סרט תיעודי על אלטלנה שהתבסס בין היתר על עדויות נדירות, ובהן עדותו של יצחק רבין. ב-2015 חזר הסרט לכותרות לאחר שחלקים ממנו נערכו בצורה שצור הגדירה שגויה ומטעה והועלו לאתר משרד ראש הממשלה. בגרסה הערוכה נטען שרבין אחראי ל"רצח בדם קר של 16 פליטים" על האונייה, אף שלפי המקור אירוע כזה כלל לא התרחש. צור דרשה להסיר את הסרטון בטענה לסילוף היסטורי ולפגיעה בזכויות היוצרים שלה.
ב-2008 הופק סרט הטלוויזיה "אלטלנה", בבימויו של אלי כהן ולפי תסריט של מוטי לֶרְנֶר.
אלטלנה כבר בילתה די והותר שנים בין אש, מים ופוליטיקה. אם הסיפור הזה עורר בכם מחשבה, שתפו את הכתבה או המשיכו לקרוא באתר על הרגעים שבהם ההיסטוריה הישראלית כמעט פנתה לכיוון אחר לגמרי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מתי והיכן נמצאה אלטלנה?
מה הייתה אלטלנה ומה היא נשאה לישראל?
מדוע פרצה המחלוקת סביב הנשק של אלטלנה?
כמה אנשים נהרגו בפרשת אלטלנה?
מה קרה לגוף אלטלנה לאחר הקרב בתל אביב?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
