זוהי אחת התעלומות המתמשכות ביותר של מלחמת העולם השנייה: היכן נמצא חדר הענבר המפואר שעיטר בעבר את ארמון יקתרינה הגדולה ברוסיה? • מה עלה בגורלו של חדר הענבר המפואר לאחר שהנאצים גנבו אותו מרוסיה?
במשך יותר מחמישים שנה, ציידי אוצרות חיפשו באירופה לשווא אחר פסיפסי הענבר היקרים שהוציאו חיילים נאצים מקבוצת ארמיה צפון של הוורמאכט במהלך המלחמה. הרוסים התאבלו זמן רב על אובדן החדר המעוטר ועבדו במשך 18 שנים כדי ליצור מחדש את מה שהם רואים כ"פלא השמיני של העולם".
אז מה קרה לחדר הענבר, המתנה המפורסמת, שלא תסולא בפז, שפרידריך הראשון מפרוסיה נתן פעם לפיוטר הגדול. לוחות הענבר המורכבים הללו היו פלא של העולם האמנותי. הם היו תלויים בארמון יקתרינה מחוץ ללנינגרד במשך מאות שנים עד שביוני 1941, הוורמאכט לקח הכל. ושם מתחילה התעלומה.
האם חדר הענבר נהרס, נשרף עד אפס ארבע שנים לאחר מכן, כאשר המלחמה שוב בלעה את מקום מנוחתו הידוע האחרון, כאשר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית הפכה לקלינינגרד?
חדר הענבר נמצא?
גרהרד שטראוס, היסטוריון האמנות המזרח-גרמני טע שהחדר ניצל ואוחסן במרתף סודי. אנטולי קוצ'ומוב, אוצר ארמון יקתרינה, הסכים – והוביל חקירה שנייה מטעם קרמלין, חקירה חסרת תועלת שנמשכה בשארית חייו. הק.ג.ב. בחש בחקירה וכך גם השטאזי המזרח גרמנית. הממשלה המערב גרמנית בבון – כמו ממשלות בוושינגטון ובכל רחבי אירופה – ריחרחו ללא הרף אחרי שובל כלשהו. זה היה הגביע הקדוש של האוצרות שנשדדו על ידי הנאצים, אוצר מעורר השראה של עשרות משלחות, תחקירים ומאמרים בעיתונים, כולם מפעילים דמיון קדחתני מתודלקים בחמדנות ותהילה.
ואז ב־1997, שתי יצירות שלפי האמונה היו חלק מהחדר ההיסטורי צצו לראשונה מזה יותר מחצי מאה. פסיפס אבן ושידת עץ מצופת לכה התגלו בגרמניה בידי בעלים פרטיים. מומחים לאמנות רוסית היו בטוחים שהאוצרות אמיתיים וקיוו שהם יוחזרו לרוסיה. אבל אפילו יותר מכך, הם קיוו שהממצא יוביל לגילוי חדר הענבר הייחודי שניתן לצאר פיוטר הגדול ב־1716 על ידי פרידריך, מלך פרוסיה.
חלק מהרוסים האמינו שאין זה מקרי שיצירות האמנות הופיעו בדיוק בזמן שרוסיה מתלבטת אם עליה להחזיר לגרמניה יצירות אמנות שנתפסו בתום המלחמה על ידי חיילים סובייטים.
נשיא רוסיה דאז בוריס ילצין, שהכיר בגרמניה כמקור חשוב לסיוע חוץ, רצה יד חופשית לנהל משא ומתן על החזרת חלק מאוסף "אמנות הגביע" בשווי 65 מיליארד דולר. אבל רוסים רבים התנגדו להחזרת כל אמנות לגרמניה, ועדיין רואים באוצרות פיצוי קטן על ההרס שגרמו הנאצים במלחמת העולם השנייה. הפרלמנט הרוסי העביר אז הצעת חוק המכריזה על כל האמנות הנתונה ברוסיה כרכוש רוסי ואוסרת על החזרתה.
יצירת החדר והעלמתו
בסך הכל נדרשו 6 טונות של ענבר כדי ליצור את 129 לוחות הפסיפס שהרכיבו את החדר הנחשק. לוחות הענבר הותקנו בארמון הקיץ של הצאר בעיירה צארסקויה סלו (שמאז שונה שמה לפושקין), 15 קילומטרים דרומית לעיר סנקט פטרבורג. בעיצוב שולבו ארבעה פסיפסים פלורנטיניים מוערכים מהמאה ה־18 עשויים שיש ושוהם. מראות הממוקמות אסטרטגית ועץ מגולף מוזהב שיפרו את השפעת הענבר בחדר בעל התקרה הגבוהה, בגודל אלף רגל רבוע. כשקרני השמש המערביות היו נכנסות לחדר והאירו את הלוחות, אמרו שהחדר זרח מבפנים.
לפני הפלישה הנאצית, הוא הועבר למרתף הארמון, וכמו פסיפס האבן, כנראה נגנב בנפרד על ידי חייל גרמני. בעוד ששני היצירות לא מציעות רמז למקום הימצאו של חדר הענבר, הם נתנו לרוסים תקווה לראשונה מזה שנים רבות שהפלא השמיני עדיין שלם. הכל אומר שחדר הענבר קיים איפשהו, אולי התגליות האלה הן חוט למציאת חדר הענבר שלמותו.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, היטלר הורה על "החזרת" חדר הענבר לפרוסיה — עד אז חלק מגרמניה. ככל שהנאצים התקדמו מזרחה, הסובייטים ארזו את לוחות הענבר כדי לשלוח אותם למקום מבטחים. אבל הנאצים החרימו את הענבר ופירקו אותו 36 שעות לתוך 27 ארגזים ושלחו אותם לקניגסברג, שם הלוחות הותקנה בטירת קניגסברג ב־1942.
בתום המלחמה התקדמו הסובייטים לקניגסברג ודרך המילוט היחידה של הגרמנים הייתה דרך הים. הלוחות נלקחו למרתף הטירה ושוב נארזו למשלוח. זו היתה התצפית האחרונה שדווחה על חדר הענבר.
החיפוש אחר ״הגביע הקדוש״ הרוסי
במשך השנים חיפשו אינספור מחפשי הענבר במערות, מוקשים, מכרות, אגמים, חורבות מימי מלחמה ומעוזי נאצים, אך מעולם לא מצאו רמז להיעלמותו. יש החושדים שרגע לפני נפילת קניגסברג, האוצר הוכנס על סיפונה של צוללת או ספינה גרמנית שטורפדה על ידי הסובייטים כשניסתה להימלט. אחרים משערים שהענבר הוסתר מתחת לקניגסברג או באחד מני בונקרים סודיים רבים ועיירות תת-קרקעיות שנבנו על ידי הנאצים.
הפסיפס התגלה ברשותו של עורך דין בפוטסדאם, גרמניה, על ידי בלשים שצדו אמנות גנובה אחרת. עורך הדין ביקש למכור את הפסיפס תמורת 2.5 מיליון דולר בשם לקוח שירש אותו מאביו: חייל גרמני ששלח בחזרה את הגביע מהחזית הרוסית. במשך 50 שנה זה היה תלוי בביתו וסביר מאוד שהבעלים לא ידע את ההיסטוריה של הלוחות היוקרתיים.
גילוי חדר הענבר?
זמן קצר לאחר הגילוי, משחזר אמנות גרמני דיווח שבשנות ה-70 הוא תיקן לוח רוסי מצופה לכה התואם לתיאור של אחד הפסיפסים המוצגים בחדר הענבר. סאוטוב אמר שהוא בטוח שזה אחד מזוג שידות שנעשו עבור חדר הענבר בשנות ה-60.
אבל אז, ב־1991 הצהיר ילצין שהוא יודע היכן קבור החדר במזרח גרמניה. ההצהרה שלו נגעה בשפע של חפירות מחודשות אבל הוא מעולם לא חשף את המיקום הסודי. כאשר דווח על גילויי הפסיפס ביוני 1997, הם התקבלו לראשונה בחוסר אמון. אבל חוקרים היו משוכנעים שהם הלוחות המקוריים. פסיפס השיש והשוהם, היו אחד מארבעת הפסיפסים הפלורנטיניים שהיו תלויים בחדר הענבר במשך 200 שנה. מומחים מאמינים שהפסיפס נגנב בנפרד מלוחות הענבר מכיוון שתמונות גרמניות מראות שהוא כבר היה חסר כאשר הנאצים שיחזרו את חדר הענבר בקניגסברג. בשנת 2000 תרמו פקידי המכס מקלינינגרד 2.5 טון של ענבר שזה עתה נכרה לשיקום חדר הענבר, וזה מה שסייע לשחזור החדר בארמון יקתרינה בשנת 2003.
אבל יש עוד עניין מצער, שאולי מרמז על גורל אחר.
פרופסור אלכסנדר ברוסוב, ארכיאולוג מכובד שנשלח על ידי הקרמלין כדי לבסס את האמת טען שהרוסים השמידו בטעות את חדר הענבר בעת הפצצה על טירת קניגסברג. אבל לאף אחד לא היה עניין להאמין לו.
בשנת 2004, חייל לשעבר בצבא הסובייטי טען שראה שברים של חדר הענבר האגדי בימי האחרונים של מלחמת העולם השנייה, מה שמרמז על כך שאחד מאוצרות האמנות החסרים הגדולים בעולם נשרף בטירה גרמנית לאחר שזו נכבשה על ידי הצבא האדום.
גורמים רשמיים ברוסיה הכחישו את ההאשמות ואמרו שגורלה של יצירת המופת המפוארת נותר בגדר תעלומה.
ליאוניד ארינשטיין, מומחה לספרות בקרן התרבות הרוסית הלא-ממשלתית, טען בספר שפורסם, שהחדר האגדי נעלם בשריפה לאחר שהעיר קניגסברג נפלה בידי הסובייטים. ארינשטיין, שהיה בן 79 בעת שהתראיין ב־2004, טען שראה שברים של עיטור ענבר בטירת קניגסברג, אך אמר שהוא הבין שזה חלק מהאוצר האבוד רק שנים מאוחר יותר. "כנראה שהייתי אחד האנשים האחרונים שראו את חדר הענבר", אמר ארינשטיין, שהיה סגן בצבא האדום האחראי על כיתת רובים כשדפק על דלת הטירה באפריל 1945. "אבל הייתי ילד בן 19 ולא הבנתי מה ראיתי."
ארינשטיין תיאר כיצד נכנס לטירת קניגסבורג, מלווה בסמל שלו, בעוד קרבות השתוללו ברחובות. לדבריו, הוא הבחין בשברי לוח קיר ומסגרת מראה בצבע ענבר על קירות אולם האבירים ושאל עליהם את הממונה על הטירה. האיש אמר לו בעצבנות ששאר ציפוי הענבר נשמר בארגזים במרתף והציע להראות לארינשטיין, אבל הרוסי הצעיר סירב. "לא עלה בדעתי שזה חדר הענבר", אמר ארינשטיין. "חשבתי שזה רק עיטור ענבר רגיל וזה השאיר אותי אדיש."
כשארינשטיין ניסה לסייר בטירה כמה ימים לאחר מכן, הוא לא הצליח להגיע אליה: העיר כולה בלהבות, ותמרות עשן שחור מילאו את השמים. רק שנים מאוחר יותר, כשראה כתבות על חדר הענבר שהוסתר בקניגסברג, הוא יצר את הקשר בין השברים שראה לבין האוצר החסר. קניגסברג סופחה על ידי הסובייטים ושמה שונה לקלינינגרד.
שחזור החדר שעלה 8 מיליון דולר, במימון חלקי של ענקית הגז הגרמנית Ruhrgas, נחשף בסנקט פטרסבורג במלאות 300 שנה לעיר, בשנת 2003.
אבל העיתונאים החוקרים הבריטים אדריאן לוי וקתרין סקוט-קלארק טענו בספרם החדש, "חדר הענבר", שהאש שהרסה את האוצר הוצתה למעשה על ידי חיילים רשלניים של הצבא האדום שבזזו את קניגסברג. לטענתם הרשויות הסובייטיות ידעו שחדר הענבר נעלם בגלל חיילי הצבא האדום, אך המשיכו לטעון שהחדר חסר כסמל נוח לביזה נאצית והרס אוצרות התרבות של רוסיה.
גורמים רשמיים ברוסיה הכחישו ועודנם מכחישים בתוקף את ההאשמות הללו. "הצהרות כאלה מכוונות לשכתב את ההיסטוריה ולהכפיש את רוסיה ואת התפקיד שמילא הצבא האדום שלה במלחמת העולם השנייה", צוטט אז מיכאיל שווידקוי, ראש סוכנות התרבות הממשלתית, בתקשורת הרוסית.
אבניר אובסיאנוב, פקיד שהיה אחראי על החיפוש אחר אמנות נעדרת עם ממשלת מחוז קלינינגרד, טען כי בעוד שחלקים מחדר הענבר נשרפו בטירת קניגסברג, הליבה שלו נלקחה ככל הנראה על ידי הנאצים לפני שהצבא האדום הספיק להסתער על העיר.
עם זאת, בשנים האחרונות גוברת הסברה שהחדר אבד כאשר הצבא האדום כבש את קניגסברג — אבל שלמעשה נס הענבר שרד עוד כמה ימים עד שחיילי הצבא האדום, ששכנו בטירת קניגסברג, חגגו ובזזו כרגיל ובכך הרסו את החדר בתהליך. חיילי ברית המועצות גזלו מהמדינה שלהם את אחת מיצירות המופת שלה.
מדוע אוצר ארמון יקתרינה קוצ'ומוב, ראש המשלחת של הקרמלין עצמו, לא סיפר על כך? כי היה לו סוד משלו, הוא ידע שהוא יכול היה להציל את החדר מהגרמנים אילו פעל מהר יותר, כי לא הוא — ולא הפוליטיקאים שהוא היה כפוף להם — לא יכלו להודות במסקנה העצמית הנוראה הזו. חדר הענבר היחיד שנותר הוא השחזור החדש והמפואר המעטר כעת את ארמון יקתרינה. אין ניצול מקורי, אין סוף לקשת בענן הזו. לתזה יש את האקראיות של האמת. האם כולנו מוותרים והולכים הביתה? גם זה לא יקרה.
האגדה הזו של החדר האבוד כנראה צריכה יותר מאשר רמזים והיגיון כדי להרוג אותה עכשיו. המיתוס הזה מסרב למות. ושם בחוץ, באופק הבלטי, מסתתרת אולי אמת אחרת, כזו שיש לקוות שתיחשף במלואה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
