בין אוצרות הזהב לבין הצללים של ההיסטוריה, נחשף סיפורו של פרעה כמעט נשכח – אָמֶנֶמוֹפֶה. שלטונו נמשך 9 שנים בלבד, אך המורשת שהותיר מאחוריו וקבורתו יוצאת הדופן הפכו אותו לדמות מסקרנת במיוחד בעידן של דעיכה במצרים העתיקה.
תקופה של מעבר ואי־ודאות
סוף השושלת ה־20 ותחילת השושלת ה־21 סימנו תקופה של ירידה בכוחה של מצרים. מרכזי הכוח התפצלו בין הצפון – טאניס (Tanis) – לבין הדרום שבו שלטו הכוהנים הגדולים של אמון בתבאי (Thebes). בתוך מציאות זו עלה לשלטון אוזרמאעטרה אָמֶנֶמוֹפֶה (Usermaatre Amenemope), אחד הפרעונים הפחות מתועדים, אך עם סיפור חיים שמרתק חוקרים עד היום.
אָמֶנֶמוֹפֶה שלט בין השנים 1001-992 לפנה״ס או 993-984 לפנה״ס. הוא ירש את כס המלכות לאחר פסוסנס הראשון (Psusennes I), ככל הנראה לאחר תקופה של שלטון משותף (קורגנטיות) בין השניים. עדות לכך נמצאה בפיסת פשתן שעליה צוינה השנה ה־49 לשלטון כלשהו לצד אזכור מפורש לפסוסנס הראשון. אף שיש מחלוקת בין החוקרים, הארכיאולוג הנודע קנת' קיצ'ן תומך בהשערה שהייתה תקופה של שלטון חופף.
שלטון קצר אך משמעותי
אמנמופה נשא גם את התואר ״הכהן הגדול של אמון בטאניס״, כפי שעשה פסוסנס לפניו. זה היה תפקיד חשוב שחיזק את מעמדו הן בצפון מצרים והן בדרומה. שמו נמצא על פריטים מקברים בעיר תבאי, מה שמעיד שסמכותו הוכרה גם בדרום, שם שלטו הכוהנים הגדולים של אמון: תחילה סמדס השני (Smendes II) ולאחר מכן אחיו פנדז'ם השני (Pinedjem II).
במהלך תשע שנות שלטונו הוא המשיך בעבודות העיטור של מקדש האלה איזיס, "גבירת הפירמידות", בגיזה, הרחיב את אחד מהמקדשים בעיר ממפיס ודאג לשמר קשרי שלטון עם תבאי, שנמצאה במתח מתמיד עם הצפון.
על אף פעולותיו, נותר אמנמופה שליט בעל נוכחות דלה במקורות. הוא לא הותיר אחריו מידע על נשים או יורשים, והוחלף לאחר מותו על ידי אוסורכון הזקן, שלא היה קרוב משפחה ישיר. בדיקות שנעשו לשלו על ידי ד"ר דאגלס דרי (Douglas Derry) העלו כי אמנמופה היה גבר חסון שהגיע לגיל מתקדם יחסית לתקופה. נראה כי סבל מזיהום חמור בגולגולת שהתפתח לדלקת קרום המוח, שהובילה ככל הנראה למותו.
בין צניעות לפאר
אמנמופה נקבר תחילה בקבר קטן ובודד (NRT IV) בבית הקברות המלכותי בעיר טאניס. הקבר כלל חדר יחיד, ככל הנראה שנבנה במקור עבור אמו המשוערת, מוטנדג'מט (Mutnedjmet). כמה שנים לאחר מותו, בתקופת שלטונו של סיאמון (Siamun), הועברה גופתו לקבר גדול יותר (NRT III), סמוך לפסוסנס הראשון ולחדר שבו נקברה מוטנדג'מט. הקבורה של אמנמופה נחשבת לאחת משלוש הקבורות המלכותיות היחידות שנמצאו שלמות לחלוטין במצרים העתיקה. שתי האחרות הן של פסוסנס הראשון ושל שושנק השני (Shoshenq II). כל שלוש הקבורות נמצאו באותו מתחם, אך בשל תנאי הלחות הקשים בדלתת הנילוס שרדו בעיקר פריטים עשויים מתכת, בעוד עץ, בד וחומרים אורגניים התכלו.
גילוי הקבר
באפריל 1940, זמן קצר לפני פלישת הנאצים לצרפת, גילה הארכיאולוג הצרפתי פייר מונטה (Pierre Montet) את קברו של אמנמופה יחד עם עוזרו ג'ורג' גויון (Georges Goyon). התגלית עוררה סערה בעולם הארכיאולוגיה, אך מלחמת העולם השנייה אילצה אותם להפסיק את החפירות. מונטה חזר לאתר רק בשנת 1946 ופרסם את ממצאיו ב־1958.
בתוך החדר הקטן מצאו החוקרים סרקופג גרניט ללא כתובות, כדים קנופיים ששימשו לשימור איברים פנימיים, מיכל מים ששימש לרחיצת המומיה, כ־400 פסלים קטנים שנועדו לשרת את המלך בעולם הבא וארון קבורה מעץ מצופה זהב, שבתוכו נמצאה מומיית אמנמופה.
על המומיה נמצאו: מסכת קבורה מוזהבת (אם כי לא מוצקה); שני תליונים מרהיבים, אחד מזהב ואחד משובץ בלַפִּיס לַזוּלִי (Lapis Lazuli); טבעות, שרשראות, צמידים וקולר מעוטר; ארבעה פריטים שנשאו את שמו של פסוסנס הראשון. גויון תיאר כי בעת גילוי המסכה היא נשאה הבעה של סבל ותחינה, שהתרככה לאחר עבודות השחזור. כיום נמצאים הממצאים במוזיאון בקהיר.
למרות הייחודיות של קברו, ברור כי מעמדו של אמנמופה היה צנוע ביחס לשכנו פסוסנס הראשון והפער הזה משקף את הירידה בכוחה של הממלכה בתקופתו ואת המצב הכלכלי והפוליטי המורכב שבו חי, בעוד פסוסנס נקבר בארון עשוי כסף מלא עם מסכת זהב מוצקה ומפוארת. אמנמופה, לעומת זאת, נקבר בארון מעץ מצופה זהב ובמסכה פשוטה יחסית.
מורשתו
על אף שלא היה אחד הפרעונים הגדולים של מצרים, סיפורו של אמנמופה מספק הצצה לתקופה קריטית בתולדות הממלכה – זמן שבו מצרים כבר לא הייתה מעצמת־על, אך עדיין שמרה על מסורת קבורה עשירה וסמלית. גילוי קברו, שהתרחש בצל מלחמת העולם השנייה, הפך אותו לדמות מפתח בחקר הארכיאולוגיה המצרית.
סיכום וקריאה לפעולה
סיפורו של אמנמופה משקף תקופה של מעבר – בין פארה של מצרים העתיקה לבין תחילתה של ירידה הדרגתית בכוח ובאחדות. שלטונו הקצר וייחודיות קבורתו מספקים לנו הצצה נדירה לעולם של טקסים, פוליטיקה וסמליות בעידן שבו מסורת הממלכה עדיין נשמרה בקפדנות, גם כשהמציאות הפוליטית הייתה רופפת.
גילוי קברו, ממש על סף פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה רגע נדיר שבו ההיסטוריה של העולם העתיק והעולם המודרני נפגשו. חשוב להמשיך ולחקור, לשמר ולהגן על אוצרות אלו – לא רק כשריד לעבר מפואר, אלא כזיכרון חי שמחבר אותנו לשורשים האנושיים שלנו. כל חפץ וכל קבר הם יותר מממצא ארכיאולוגי – הם סיפור שממתין להישמע, וגשר שמחבר בין ההווה לבין ההיסטוריה של האנושות כולה.
