אנדריי בוגוליובסקי: מעוצמה לבגידה

לפעמים ההיסטוריה מרגישה כמו דרמה שמשאירה טעם של עוד – עם מזימות, תפניות דתיות ובנייה מפוארת. אנדריי בוגוליובסקי היה בדיוק כזה, גיבור דרמה, נסיך נועז, בונה ממלכה ומי שהשתקע בסוזדל והפך לסמל אך נרצח באכזריות.

תאריו ותחילת שלטונו

אנדריי יורייביץ’ בוגוליובסקי כיהן כנסיך ויצ׳גורוד (1149, 1155), דואורובוז’ (1150-1151), ריאזאן (1153) והיה גם הנסיך הגדול של ולדימיר (1157-1174). הוא היה בנו של יורי דולגורוקי כשאמו הייתה נסיכה קומנית, בתו של החאן אאפה ונכדתו של החאן אסין.מוצא זה העניק לאנדריי שורשים הן מהאליטה הרוסית והן מהעולם הנוודי שמדרום.

בתקופת שלטונו נסיכות ולדימיר-סוזדל הגיעה לעוצמה משמעותית והפכה מאוחר יותר לליבת המדינה הרוסית המודרנית.

שאלת שנת הלידה מעוררת ויכוח בין החוקרים. מסורתית מציינים את שנת 1111 לפי אזכור בספרו של וסילי טטישצ’ב “תולדות המדינה הרוסית”. טטישצ’ב הציב גם את שנת לידתו של יורי האב כ-1090, תאריך שמקובל על רבים. עם זאת, חוקרים מודרניים הציעו גרסאות חלופיות: למשל ההיסטוריון נזרנקו הציע טווח 1099-1110 לשנת לידתו של יורי ופירסוב הניח שאנדריי נולד בין 1120 ל-1125. כמו כן, על שם כינויו – “בוגוליובסקי” (אוהב האל) – קיימות שתי מסורות: לפי גרסה מאוחרת (”חיי אנדריי בוגוליובסקי”, 1701) כינויו נובע משם העיר בוגוליובו, מקום מושבו; לפי פרשנות אחרת של סרגיי זגרייבסקי, העיר קיבלה את שמה על שם כינויו של אנדריי, בעוד כינויו נגזר ממסורת עתיקה של “מלכים-אוהבי־האל” ומהתכונות האישיות של הנסיך.

כבר בשנותיו המוקדמות היה אנדריי מעורב בקרבות ובסכסוכים פוליטיים. בשנת 1146, הוא ואחיו רוסטיסלב הדיחו את רוסטיסלב ירוסלביץ’, בעל בריתו של הנסיך איסיאסלב מסטיסלביץ’, מריאזאן. ב-1149, לאחר שיורי דולגורוקי השתלט על קייב, העניק לאנדריי את וישטגורוד. אנדריי נלחם בגבורה בקרב על לוצק, אך העיר לא נכבשה. לאחר מכן שלט זמן קצר בעיר דורוגובוז’.

ב-1153 מינה אותו אביו לשלוט בריאזאן, אך רוסטיסלב ירוסלביץ’ שב עם צבאו והדיח אותו. אנדריי נאלץ להימלט – כך מסופר – כשהוא יחף ברגל אחת בלבד.

לאחר מות אביו בשנת 1157, הפך אנדריי לשליט ולדימיר, רוסטוב וסוזדל. בניגוד למסורת לפיה נסיכים נהגו לעבור לקייב, הוא בחר להישאר בצפון ולבסס שם את כוחו. בין 1158 ל-1164 הוא בנה ביצורים חדשים לעיר ולדימיר, כאשר מחמשת שערי החומות שרדו עד ימינו רק “השערים הזהובים”, שהיו מצופים בנתכים מוזהבים.

אנדריי ביסס את עצמו כ”סמכות יחידה” בסוזדל והעביר את בירתו לולדימיר. בין 1158 ל-1164 בנה והרחיב את הקרמלין בה וכינה את המתחם “העיר החדשה” – מערך ביצורי קרקע עם שתי מגדלי שערים מאבן לבנה. ליד ולדימיר הוקם גם מבצר הנסיכים בבוגוליובובו – מעון הנסיך שבזכותו קיבל אנדריי את כינויו. יש עדויות שמקשרות את בניית מצודת מוסקבה הראשונה לשנת 1156, כשעל-פי דברי הימים, עבודות כאלה בוצעו על ידי דולגורוקי, אך הוא עצמו היה אז בקייב – ייתכן שאנדריי פיקח בפועל על ההקמה.

הוא גם יזם את בנייתו של קתדרלת ההשתנות ושל כנסיות רבות אחרות, הזמנת אומנים מערביים והקמת מנזרים. לצד העיר נבנתה מצודה מרשימה בבוגוליובובו, וממנה קיבל את כינויו. גם כנסיית “פוקורובה על נהר נרל” נבנתה בתקופה זו.

מאבקי כוח עם קייב והרס העיר

אנדריי שאף להפוך את ולדימיר למרכז פוליטי ותרבותי שווה ערך לקייב. הוא התנגד למסורת הישנה שבה קייב הייתה המוקד הבלעדי של הכוח, והחל לקרוא תיגר על עקרון הבכורה המסורתי של נסיכי קייב.

ב-1169 שלח צבא עצום, שכלל שבעה נסיכים מדרום רוסיה, להילחם בקייב. ב-12 במרץ העיר נכבשה ונבזזה באירוע חסר תקדים: במשך יומיים או שלושה נשדדה העיר, כולל כנסיות, מנזרים ובתים פרטיים. אפילו קתדרלת סופיה המפורסמת נבזזה. אלפי תושבים הובלו בשבי, ומעמדה של קייב נחלש לבלי הכר.

אנדריי עצמו לא עבר לקייב, אלא מינה את אחיו, גלב, לשלוט בה. בכך למעשה העביר את מרכז הכוח – צעד שיזכרו היסטוריונים כהתחלה של המעבר ההיסטורי למוסקבה מאות שנים לאחר מכן.

רפורמות פנימיות וביסוס כוחו

אנדריי בנה מודל שלטוני חדש: במקום להישען על הבויארים (האצולה הוותיקה), הוא סמך על חיילים נאמנים, המכונים “מילוסטניקים”. אלו קיבלו אדמות בתמורה לשירותם – צעד שנחשב לראשיתו של מעמד האצולה הרוסי העתידי.

הוא פעל לחיזוק יחסי הפיאודליות והסמיך את שלטונו על ידי החלפת התלות בבויארים בתלות באנשיו – מה שנחשב כמפתח לעיצוב מעמד האצולה הרוסי העתידי. בפוליטיקה הפנימית אנדריי לא הסתמך על בויארים שורשיים, אלא על צעירים נאמנים שקיבל מהם תמיכה תמורת הענקת אחזקה על אדמות שבשליטתו – צורת מערכת שהייתה מעין אבטיפוס של בעלויות האחוזה שבאו מאוחר יותר.

אנדריי אף ניסה להקים כנסייה עצמאית בוולדימיר, אך התנגדות קשה מצד קונסטנטינופול הובילה לעימות חריף. המועמד מטעמו, הכומר פיודור, נענש באכזריות כשלשונו נחתכה וידו הימנית נכרתה.

אנדריי שאף לשוות לולדימיר מעמד אדריכלי שיתחרה בקייב – לכן הוא הזמין אדריכלים מערביים לבנות כנסיות בעיר, וניסה ליצור עצמאות תרבותית עדיפה, כולל הכנסת חגים מקומיים שלא היו מקובלים בוותיקן או בקונסטנטינופול. מיוחס לו כנראה יוזמה להנהיג חגים מקומיים חדשים בכנסייה של רוס הצפון-מזרחית – יום ה”המושיע הרחום” (1 באוגוסט) וחג הבתולה הקדושה (1 באוקטובר לפי הלוח היוליאני).

ב-1164 הוביל אנדריי את המסע הראשון של נסיכי ולדימיר מאז מסעי יורי דולגורוקי משנת 1120 נגד בולגריה של הוולגה. אל המסע הצטרפו בנו איזיאסלב, אחיו יארוסלב ונסיך מורום יורי; הבולגרים של הוולגה ספגו אבדות רבות ונהרגו רבים, העיר בריאחימוב נכבשה ונשרפו שלוש ערים נוספות. בחורף 1172 אורגן מסע שני בו השתתפו מסטיסלב אנדרייביץ’, בני נסיכי מורום וריאזאן. הנסיכים התחברו בכניסה לנהר האוקה על הוולגה וציפו להגעת החיילים של הבויארים, אך אלה לא הגיעו. המסע עורר מחלוקת – לא כל העם רצה לצאת למלחמה בחורף, והאירועים העידו על המתחים הגדלים בין הנסיך לבויארים. לאחר מסע מוצלח נגד הבולגרים ב-1220 שניהל אחיינו של אנדריי – נחתם הסכם שלום בתנאים נוחים.

רצח אנדריי

הכישלון במסע נגד הבולגרים של הוולגה ב-1172, לצד ההפסד בניסיון לכבוש את וישטגורוד וקייב ב-1173, ערער את מעמדו. המתח הגיע לשיא כשמקורביו של אנדריי קשרו מזימה נגדו; בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 1174 נרצח הנסיך על ידי הבויארים.

הקושרים, שבין שורותיהם נמנו בני משפחת קוצ’קוביץ’ (שהיו קרובים אל אנדריי ואחר כך החזיקו חלקי אדמות במקום שבו תקום מאוחר יותר מוסקבה), ירדו למרתפי היין, השתכרו שם, ואז פרצו לחדר השינה של הנסיך. אחד מהם טען בדלת “פרוקופיי!” על שם אחד משומריו הקרובים; אנדריי זיהה שהקול אינו קולו של פרוקופיי וסירב לפתוח. הוא רץ אל חרבו, אך החרב שבדרך כלל הושארה מעל מיטתו נגנבה מראש. התוקפים פרצו פנימה והוא נלחם באומץ; לאחר לחימה ממושכת הוא נפצע קשות ונפל. כשהקושרים חשבו שהוא מת, הם עזבו. אנדריי התעורר, ירד במדרגות וניסה להתכסות מאחורי עמוד, אך מצאו אותו בשל כתמי הדם. הם השלימו את זממם והרגו אותו. נטען כי לפני מותו אמר: “אדוני, בידיך אני מפקיד את רוחי!”

גופת הנסיך נשארה ברחוב בזמן שהעם שדד את חדרי הנסיך. רק שומר החצרי, קוזמישצה קיאנין מקייב, אסף את גופתו ולקח אותה לכנסייה. רק ביום השלישי שאחרי הרצח ערך האב ארסני טקס קבורה. לאיגומן פיודול – ראש קתדרלת ההשתנות ולמעין מי שנחשב לנציג הבישוף של רוסטוב – ועל כמרי קתדרלת ההשתנות הוטל להוביל את הגופה לוולדימיר ולקבור אותה בקתדרלה. ניכר שהנוכחות של בכירי הכמורה האחרים הייתה מועטה. זמן קצר לאחר הרצח פרצה בממלכה מאבק על הירושה.

השרידים, בדיקות וחקירת סיבת המוות

שרידיו של אנדריי שמורים במנזר אנדרייבסקי שבקתדרלת ההשתנות בוולדימיר. ארונו נפתחו בפברואר 1919 על ידי ועדת בדיקה של הכנסייה; לאחר בדיקה רפואית הותירו את העצמות פתוחות למבקרים. ב-1934 הועברו השרידים ממוזיאון וולדימיר למחקר בלנינגרד – למכון לתולדות החברה הפיאודלית, שם עברו ניתוח רנטגן אנתרופולוגי על ידי הפרופסור רוכלין, שאישרו את נסיבות הרצח המתוארות בכתבים. בפברואר 1935 הושב העצמות למוזיאון והוצגו בתערוכה במרכז האולם.

הגולגולת נשלחה ב-1939 למוסקבה לאמן מיכאיל גיראסימוב ואז הוחזרה לוולדימיר ב-1943; בשנות ה-50 הגיעו השרידים אל המוזיאון ההיסטורי הממלכתי שם נשארו עד שנות ה-60. בשנת 1982 בדק אותם המומחה המשפטי-רפואי פורמן שאישר נוכחות חתכים מרובים בעצמות השלד – 16 פגיעות עיקריות, עם ריכוז ניכר בצד השמאלי של השלד.

ב-23 בדצמבר 1986 החליטה מועצת ענייני הדת להעביר את השרידים חזרה אל קתדרלת ההשתנות בוולדימיר. ב-3 במרץ 1987 בוצעה ההעברה, והם הונחו בארון במקום שבו היו כבר ב-1174.

בשנים 2007-2008 נערכה עוד בדיקה של שרידי אנדריי. על אף כמות הפציעות (16), המומחים המשפטיים-רפואיים הגיעו למסקנה כי למעשה רק שניים מתוך כ-20 המשתתפים ברצח ניתנו כמי שסיפקו את המכות הקטלניות; הסיבה הישירה למותו לא הייתה פגיעה אחת ברגע מכריע שפגעה באיבר חיוני, אלא דימום חמור שהוביל לאובדן דם חמור.

מורשת והכרה היסטורית

מותו של אנדריי לא סיים את ההשפעה שהייתה לו על ההיסטוריה הרוסית. הוא היה הראשון שהפר את המסורת העתיקה והפך את ולדימיר למרכז פוליטי עצמאי, מהלך שסלל את הדרך להיווצרות מוסקבה כמרכז הכוח העתידי.

ֶנכתב עליו כי אנדריי אהב להשתתף בזירת הקרב, לחתור למגע, ולפעמים לא שם לב היטב להפסדים שנגרמו לראשו. אך הוא גם ידע להתאפס לאחר קרב, לפעול בזהירות כדמות של מנהיג שמייצר סדר. אנדריי לא אהב מלחמות במובן האידיאלי של המילה; אחרי ניצחון היה פונה מיד לבקש פיוס מהמובסים.

אנדריי יורייביץ’ בוגוליובסקי היה דמות מורכבת – לוחם נועז ובונה שאפתן, מדינאי ששינה חוקים ומוסדות, ואישיות דתית שיצרה שינוי סמלי. מעשיו הובילו להזזת מרכז הכוח מהדרום לצפון-מזרח של אדמות רוס והניחו יסודות למדינה שעוד תתגבש במאות הבאות. סיפורו מלא בעוצמה, דת, בגידה ובנייה – מרכיבים שהופכים אותו לדמות בלתי נשכחת בתולדות רוסיה.

סיפורו הוא תזכורת חיה לכך שכוח, אמונה ובגידה תמיד היו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית ולעיתים, דווקא הם אלה שמעצבים עמים ותרבויות.

אם אהבתם את הכתבה, שתפו, דרגו, השאירו תגובה או הירשמו לעדכונים שלנו כדי לקבל עוד כתבות עומק על דמויות מכוננות.

חומר מעשיר לקריאה

• הרומן ההיסטורי של סרגיי זגרייבסקי “הארכיטקט של הוד מלכותו” (מוסקבה: OGI, 2014).
• אליסייב ג. א. – “הנסיך הגדול אנדריי בוגוליובסקי” (מוסקבה: הוצאת קומסומולסקאיה פראבדה, 2015) – סדרת “שליטי רוסיה”.
• קריבושייב י. ו. – “מותו של אנדריי בוגוליובסקי: חקירה היסטורית” (סנט פטרסבורג: הוצאת אוניברסיטת סנט פטרסבורג, 2003).

חומר מעשיר לצפייה

הסרט “הנסיך יורי דולגורוקי” (1998; רוסיה) – בבימויו של סרגיי טראסוב. בתפקיד אנדריי יבגני פרמונוב.

סדרת הטלוויזיה “הנסיך אנדריי” (2025) בבימויו של דוד טקבוצ’אווה. בתפקיד אנדריי: אלכסנדר גולובב. דרמה תקופתית המתרחשת בתקופת המאה ה-12 ומספרת את סיפורו של הנסיך אנדריי בוגוליובסקי שעוזב את אביו יורי דולגורוקי בכדי לשלוט בצפון-מזרח רוסיה בנסיכות ולדימיר-סוזדל; הוא מרחיב את השפעתו, בונה ערי אבן וכנסיות, אך צובר אויבים רבים בדרכו שהביאו עליו את מותו.