אנה פוליטקובסקאיה. העיתונאית שסירבה להיכנע לפוטין

אם יש מילה שמסכמת את חייה ויצירתה של אנה פוליטקובסקיה, הכתבת החוקרת המובילה ברוסיה שנרצחה בגיל 48, הרי שזה: אומץ. היא יכלה לבחור בחיים אחרים. היא נולדה וגדלה בניו יורק, כבתם של דיפלומטים אוקראינים שעבדו באו"ם והייתה חלק מאליטה סובייטית שדאגה לעצמה. כילדה, היא נהנתה מהטוב שבשני העולמות: הוריה יכלו להבריח ספרים אסורים מהמדינה, כך שיכלה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על כל נושא שרצתה ואפילו פגשה את המשוררת שהמשטר הסובייטי דחה, המהגרת מרינה צווטאייבה.

אנה הייתה מבקרת חריפה של ולדימיר פוטין ודיווחיה חשפו שחיתות ברמה הגבוהה ביותר ברוסיה. היא הייתה כתבת מלחמה ידועה שדיווחה על זוועות מלחמת צ׳צ׳ניה השנייה ונסעה לחבל המורד לעתים קרובות, תוך שהיא מביאה דיווחים עטורי פרסים עבור העיתון ״נובאיה גזטה״ על הפרות זכויות אדם, רציחות, עינויים וחטיפות שהתרחשו בשני צידי הסכסוך.

אנה לקחה איתה את הביטחון העצמי החברתי שמגיע מחיכוך עם גנרלים בכירים סביב שולחן המטבח הבייתי בילדותה. אבל האדמה רעדה מתחת לרגלי האימפריה הסובייטית ובניגוד לרבים מחוגי העיתונות שראו בפרסטרויקה הזדמנות לממש את זכויותיהם, פוליטקובסקאיה נעה אינסטינקטיבית בכיוון ההפוך. לאחר שסיימה את לימודי העיתונאות באוניברסיטת מוסקבה בשנת 1980, הצטרפה ליומון איזווסטיה, לפני שעברה לעבוד במערכת עיתון קטנה ועצמאית, תחילה היה זה ב"אובשצ'איה גזטה",ולאחר מכן ב"נובאיה גזטה".

היא מעולם לא ראתה בעצמה ככתבת מלחמה; ואכן, מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, בשנים 1994–1998, כמעט חלפה על פניה. האירוניה בסיפורה היא שהמלחמה עליה לא כתבה נבלמה הודות לעיתונות ביקורתית וצולבת. דיווחים ליליים שתיעדו את המחירים האזרחיים מהפצצות הארטילריה הרוסיות, ששודרו בתחנת הטלוויזיה העצמאית NTV, השפיעו באותה מידה כמו הסיקור של מלחמת וייטנאם על הקהל האמריקאי 30 שנה קודם לכן והקרמלין תחת בוריס ילצין בחר לתבוע שלום.

באותה תקופה, פוליטקובסקאיה כתבה על בתי יתומים ממלכתיים ועל מצוקתם של הקשישים: "הייתי מעוניינת להחיות את מסורת הכתיבה שלפני המהפכה ברוסיה על הבעיות החברתיות שלנו וזה הוביל אותי לכתוב על שבעת מיליון הפליטים בארצנו. כשהמלחמה פרצה, זה מה שהוביל אותי לצ'צ'ניה." אמרה פעם.

עד תחילת מלחמת צ'צ'ניה השנייה בקיץ 1999, הקרמלין כבר למד את לקחיו. היעדר הדיווח מהצד השני והסגר בשדה הקרב העמידו את שירות הביטחון הפדרלי בחזית שדה הקרב והפעילות החשאית של אנשיו נגד הצ׳צ׳נים עוררה על השלטונות זעם וטרור אלים. זה היה הרגע שבו פוליטקובסקאיה התגלתה כעיתונאית פעילה.

היא כמעט ולא פקפקה בכך שממשלת רוסיה פעלה באופן שגוי, כשסירבה לתמוך באגף המתון יחסית של ההתנגדות הצ'צ'נית, בראשות נשיאה לשעבר אסלן מסחאדוב, שכספו אזל. אל תוך הוואקום השלטוני בחבל זרמו כספים זרים ולוחמים זרים כמו המחבל הערבי המכונה אבו ח'טאב שטפו את החבל מוכה הסכסוכים. פיגועי ה-11 בספטמבר סיפקו לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין את העילה לגייס תמיכה בינלאומית במאבקו בצ׳צ׳ניה. שאמיל בסאייב, ארכי מחבל צ'צ'ני שחלם על הקמת מדינה מוסלמית ברחבי צפון הקווקז, התחבר לאבו ח'טאב ופלש לחבל דאגסטן, שהורכב מריכוז שברירי של שבטים נוצרים ומוסלמים והיווה חלק מהפדרציה הרוסית.

פוליטקובסקאיה הסכימה שרוסיה הייתה צריכה להגיב. "אבל כך הם עשו את זה", אמרה. "היה לי ברור שזו תהיה מלחמה טוטאלית, שקורבנותיה יהיו קודם כל אזרחים". מה שהיא עשתה לאחר מכן היה פרסום סדרת מאמרים ושני ספרים מצמררים שחשפו את נשמתה של רוסיה לזוועות שבוצעו בשם המדינה – אירועים כמו "מבצע הטיהור" של כפר בשם סטאריה אטגי מ-28 בינואר עד 5 בפברואר 2002, וטבח שהכוחות הפדרליים ערכו בשישה כפריים חפים מפשע וכן באוטובוס שבו לוחמים רוסיים מהמודיעין הצבאי GRU, ביצעו טבח אלים ולאחר מכן הציתו את הרכב כדי שייראה כאילו נפגע מטילים שנורו על ידי המורדים הצ׳צ׳ניים.

ספרה הראשון, "מלחמה מלוכלכת: כתבת רוסייה בצ'צ'ניה" (2001), תיאר לא כל כך את מה שרוסיה עשתה לצ'צ'ניה, אלא את מה שצ'צ'ניה עשתה לרוסיה. ספרה הבא, המפורסם יותר, "רוסיה של פוטין" (2004) תיאר כיצד הרוסים החדשים השיגו את כספם תחת משטר פוטין, באמצעות שילוב של אלימות וגניבה מיושנת: כדי להציל את גחלים הדמוקרטיות הגוועות בבית, היא עפה שוב ושוב חזרה לקלחת של צפון הקווקז. והיה זה עניין של זמן עד שהזבוב הטורדני הזה בשם אנה פוליטקובסאיה יטריד מאוד את הדוב הרוסי וזרועות השלטון שלו.

פוליטקובסקאיה כבר ניצלה מתשע התנקשויות בחייה ככתבת. היא אפילו ננעלה בבור באדמה על ידי חיילים רוסים ואוימה באונס, נחטפה והורעלה על ידי שירות הביטחון הפדרלי בטיסתה הראשונה לרוסטוב לאחר ארועי המצור על בית הספר בבסלאן בספטמבר 2004 ושימשה כמתווכת במשא ומתן במצור על תיאטרון דוברובקה במוסקבה בשנת 2002, כאשר 129 אזרחים מתו לאחר שהכוחות המיוחדים שחררו גז לתוך הבניין. ב־2001 היא נאלצה לברוח לווינה. אבל היא תמיד חזרה למולדתה, גם במחיר אישי. אלכסנדר בעלה עזב אותה. בנה התחנן בפניה שתפסיק ושכניה, שנרתעו מתשומת הלב של שירות הביטחון הפדרלי ברחוב היוקרתי במרכז מוסקבה, התרחקו ממנה.

במשך חודשים היא התמקדה ברמזן קדירוב, בנו של נשיא צ'צ'ני שנרצח, שטיפח בעצמו שאיפות נשיאותיות. במשך זמן מה, לדברי פוליטקובסקאיה, הוא סיפר לכל מי שרצה להקשיב שימיה ספורים. "הנשים בקהל ניסו להסתיר אותי כי הן היו בטוחות שאנשיו של קדירוב יירו בי במקום אם ידעו שאני שם", אמרה פוליטקובסקאיה. "הן הזכירו לי שקדירוב נשבע בפומבי לרצוח אותי. הוא למעשה אמר במהלך ישיבה של ממשלתו שפוליטקובסקאיה היא אישה שנידונה לכישלון."

הפרסום האחרון שלה, "הסדר תגמול", עסק במבנה ובפעילות של הקבוצות הצ'צ'ניות שנלחמו לצד הכוחות הפדרליים. פוליטקובסקאיה, שדיווחה בהרחבה על המצב בצ'צ'ניה והייתה ידועה בדיווחיה הביקורתיים, שהפנו את תשומת הלב להפרות זכויות אדם באזור, זכתה להכרה בינלאומית על עבודתה וקיבלה מספר פרסים.

בראיון האחרון שהעניקה טרם נרצחה, ל"רדיו סבובודה", ב-5 באוקטובר 2006, אמרה פוליטקובסקאיה שהיא מתכננת לפרסם בעיתון "נובאיה גזטה" תוצאות חקירה גדולה על עינויים שבוצעו בצ'צ'ניה. אלא שהמאמר הזה מעולם לא נשלח. יומיים לאחר מכן, אנה נרצחה ב-7 בספטמבר 2006 על ידי מתנקש בפתח ביתה ברחוב לסנאיה במרכז מוסקבה, כששבה מסבב קניות. זהו יום הולדתו ה-54 של פוטין. אנה הותירה מאחוריה את בנה איליה ואת בתה ורה.

"עבור מדינה כמו רוסיה, שטרם זנחה את מסורותיה האימפריאליות וטרם גיבשה את עצמה כמדינת חוק, רוסיה, כפי שהיא, זקוקה לאויב. אין מספיק כוחות לאויב חיצוני, אך תמיד ניתן למנות אויב פנימי." – אנה פוליטקובסקאיה

חומר מעשיר לקריאה

אנה פוליטקובסקיה, רוסיה של פוטין, 2004 (הספר תורגם לעברית על ידי אראלה לרר, ב-2009). פוליטקובסקאיה תיארה בספר את מצבו של הצבא הרוסי שבו מגויסים מעונים ונשכרים כעבדים, היא תיארה שופטים שמודחים מתפקידיהם או מותקפים באכזריות ברחוב על כך שאינם פועלים לפי הוראות "מלמעלה" באשר לשחרור פושעים. היא מתארת ​​אזורים מסוימים ברוסיה הנשלטים ופועלים תחת חברות פרטיות חסרות רגישות או אוליגרכים קרי-לב הדומים לבוסים אכזריים של מאפיה, עם אנשי צבא לשעבר וכוחות מיוחדים נאמנים המסייעים להם. היא מגנה חטיפות, רציחות, אונס ועינויים שגרתיים של תושבי צ'צ'ניה על ידי הצבא הרוסי והזכירה את המצב הרעוע והתנאים הממומנים בצי האוקיינוס ​​השקט הרוסי ואת ארסנל הגרעין בוולדיווסטוק, שאינם זוכים למימון מספק ואף מספרת את סיפורו של פאבל פדולב, פושע זוטר שהפך ל"תעשיין מוביל וחבר בבית המחוקקים", כעין אב טיפוס של "הרוסי החדש", חלק מאותם מתעשרים חדשים ברוסיה שתחת פוטין.

לבסוף, פוליטקובסקיה מאשימה בספרה את ולדימיר פוטין ואת שירות הביטחון הפדרלי בדיכוי זכויות האזרח ובקידום שחיתות כדי לקדם משטר אוטוריטרי, אך מספרת ש"אנחנו האחראים למדיניותו של פוטין" כשהיא מסכמת כי ״החברה הפגינה אדישות בלתי מוגבלת… ככל שהצ'קיסטים (אנשי כוחות הביטחון) התבצרו בשלטון, נתנו להם לראות את הפחד שלנו, ובכך רק הגברנו את הדחף שלהם להתייחס אלינו כמו לבקר. הק.ג.ב. מכבד רק את החזקים. את החלשים הוא טורף. אנחנו מכל האנשים צריכים לדעת זאת.״

חומר מעשיר לצפייה

ב-2025 הופק סרט דרמה בריטי, ״מילות מלחמה״, עם הרכב שחקנים בריטי ברובו, על חייה ומותה של העיתונאית, כאשר ג׳ייסון אייזקס (לוציוס מאלפוי בשבילכם) לוהק לגלם את בעלה, אלכסנדר.