תאמל״ק לי
לעתים ההיסטוריה היא טרגדיה אנושית הנכתבת בדיו ובדם. על כל פנים, כזה הוא סיפורה של אן בוליין: מעלייה מטאורית אל פסגת הכוח, שהסתיימה בנפילה מצמררת אל הלא נודע. ■ זוהי עלילה המשלבת אהבה ותאווה, יצרים פוליטיים ומשחקי חצר מסוכנים, שעיצבו מחדש את פני אנגליה לתמיד. ■ בעולם שבו מלכים קבעו גורלות, אן בוליין העזה לחלום על כתר ושילמה על כך מחיר שלעולם לא יימחק מדפי ההיסטוריה.
המאהב שלה הנרי השמיני נישא לה ב-1533, לאחר שחתר לנישואין הללו במשך שבע שנים. אולם הכל הסתיים בן לילה, כשהמלך האשים את זוגתו בבגידה ושלח אותה אל הגרדום. הוצאתה להורג של אן בוליין פורשה על ידי ביוגרפים והיסטוריונים בדרכים שונות. יש הטוענים שהמלך האנגלי הנרי השמיני שלח את המלכה אן אל מותה כיוון שהייתה תככנית, היסטרית ויהירה, כפי שכינה אותה הנרי עצמו לאחר ששקעה התשוקה. מעבר לכך, היא ניסתה לנהל את מדיניות הממלכה ממש מתחת לאפו, וזה היה חמור בהרבה מתככי חצר רגילים.
אחרים מציגים אותה כקורבן של מלך בעל מוסר פגום, עריץ ורודן. ככל הנראה, האמת נמצאת אי שם באמצע, וסביר להניח שאן והנרי היו שווים זה לזה. ב-15 במאי 1536 התייצבו אן בוליין ואחיה ג'ורג' לפני בית המשפט. בהיכל המלכותי של מצודת לונדון הוקמו יציעים עבור 2,000 צופים מוזמנים, ולצדם ספסל בעל משענת גבוהה עבור השופטים – 26 עמיתים בראשות הדוכס מנורפוק, דודה הביולוגי של המלכה.
כשהרימה אן את ידה הימנית, הצהירה על חפותה. היא הכחישה שמרנות בגידה במלך, הכחישה שהבטיחה להינשא להנרי נוריס במקרה שהמלך ימות, ושללה מכל וכל את הטענה שהרעילה את קתרין מאראגון, אשתו הראשונה של הנרי, או שניסתה להרעיל את בתן מרי. שלא לדבר על כך שמבחינה לוגית לא יכלו להיות לה מאהבים רבים כל כך כפי שנטען בכתב האישום. אך פסק הדין, שהועבר מיד ליד לפי המסורת, הורכב ממילה אחת בלבד: אשמה. הרוזן מנורפוק הקריא את גזר הדין בדמעות, בשולחו את אחייניתו אל המוות. היו אלו דמעות הקלה, אולי, מכך שלא עליו התכוון המלך להנחית את להב הגרזן.
במילתה האחרונה אמרה אן שהיא מוכנה למוות, אך הביעה צער על המשרתים והחברים הנאמנים שעתידים למות בגללה, וביקשה לא להוציא להורג חפים מפשע. באותו רגע משכה את תשומת הלב תקרית מוזרה: הנרי פרסי, דוכס נורת'מברלנד ומאהבה לשעבר של אן, איבד את הכרתו מיד לאחר שהקריא את פסק דינו.
צרפתייה בלב ובנפש
תומאס בוליין, אביה של אן, היה בן חצר אציל, ואילו אמה אליזבת, בתו של תומאס הווארד רוזן סארי, השתייכה לאחת המשפחות העתיקות באנגליה. מוצאה של אן, שנולדה בסוף 1501 או 1507, הציב אותה בדרגה גבוהה יותר מזו של שלוש נשותיו האנגליות הבאות של המלך. עובדה זו לא מנעה מהנרי השמיני לכנות אותה לימים אישה פשוטה שאינה ראויה לכס המלוכה.
תומאס בוליין שלט בצרפתית ובלטינית והתכתב עם ארסמוס מרוטרדם, שממנו אף קנה קטעים מכתביו. הנרי ציין פעם שלא פגש משא ומתן מתוחכם ממנו. בנו ג'ורג', בוגר אוקספורד, ירש את כישוריו הדיפלומטיים של אביו והיה משורר מוכשר, שהחל את הקריירה שלו כנער ליווי. ב-1513 נשלחה אן לאירופה, שם חיה תשע שנים. תחילה שהתה בחצר ההבסבורגים בבראבנט כאחת מ-18 בנות הלוויה של מרגרט מאוסטריה, שהייתה עוצרת תחת אחיינה קרל מבורגונדיה. חצר זו נחשבה למרכז חינוך לאליטה האירופית, ששלחה את צאצאיה ללמוד אצל מרגרט המשכילה.
אן ידעה את דרישות אביה: ללמוד לא רק נימוסים, אלא גם את היכולת להשפיע בחצר המלוכה לטובת משפחת בוליין, כשתהפוך לבת לוויה של קתרין מאראגון. היא שלטה בקלות בשפה הצרפתית ובאמנות התככים, שבלעדיהן החצר הייתה דומה לגן יבש. מורתה מרגרט ידעה לשמור בקפדנות על מוסר בנות הלוויה שלה, ולימדה את אן שצניעות וחוסר נגישות הן דרכים יעילות הרבה יותר להשיג מטרה מאשר הפקרות. אן הפנימה שמלכים אינם נישאים מאהבה, ושאסור לאישה להפקיד את ליבה בידי גברים. המוטו שלה הפך ל"הכל או כלום".
היא חזרה לאנגליה בסוף 1521, אישה צעירה, אינטליגנטית ושנונה. המעריץ הראשון שלה היה הנרי פרסי, יורשו של רוזן נורת'מברלנד, ששירת אצל הקרדינל וולסי. הם החליטו להינשא בסתר, אך וולסי התערב, שכנע את המלך להתנגד, ואילץ את פרסי לוותר תחת איומי נישול. אן נשבעה לנקום בקרדינל על שפגע בעצמאותה.
הבא בתור היה תומאס וויאט, המשורר הגדול של עידן טיודור. אן נהנתה מתשומת ליבו, אך נותרה שקולה. היא לא הייתה מוכנה לאבד את הראש בגלל גבר שמציע לה רק את תפקיד המאהבת בחצר. במיוחד לאחר שב-1527 שם לב אליה הנרי השמיני בעצמו, מיד לאחר שהתקרר כלפי אחותה מרי. אן בוליין בת ה-26 נעלמה מיריד הכלות והציבה לעצמה מטרה בלתי אפשרית: להפוך למלכת אנגליה. המלך, שציפה ללילה של הנאה עם אישה המבוקשת על ידי אנשי חצרו, נתקל בהתנגדות בלתי צפויה.
היחסים ביניהם מתועדים ב-17 מכתבי אהבה של הנרי, אף שלא אהב לכתוב. המכתבים חושפים את תסכולו מכך שאן לא עונה לחיזוריו, ואת נחישותה להמתין. היא נעלמה לזמן מה, כופה עליו תחושות של אשמה ואובדן, מה שאילץ אותו לבנות את היחסים מחדש. הוא חיפש דרך להתגרש מקתרין שאיבדה את חנה ולא ילדה לו יורש, והמציא טיעון דתי: הנישואין לאלמנת אחיו היו חטא.
היא הבטיחה לו את קרבתה רק כשתהיה אשתו, והנרי הגיב בהבטחות נצחיות. ניתן לכנות זאת אהבה, אך לכל אחד מהם היו תוכניות ברורות: הנרי רצה יורש ותאווה, אן רצתה את הכתר.
קרב של שבע שנים
תהליך הגירושין נמשך שבע שנים. הנרי היה מותש, וקתרין קיוותה שהאפיפיור לא יאשר את הביטול, שכן רומא הייתה תחת השפעת אחיינה, הקיסר קרל החמישי. אן התקשתה לסבול את ההמתנה הארוכה, מה שהוביל למריבות. הנרי, מצדו, נהנה מהאתגר של האישה שאינה פוחדת ממנו ומעזה להציב לו גבולות.
בינתיים, אן הפכה לשחקנית פוליטית מיומנת. היא יצרה סביבה סיעת תומכים וחסמה את הגישה למוחו של הנרי בפני יריביה, כולל וולסי ותומאס מור. היא גם סיפקה להנרי ספרות אנטי-כלירית כדי לחזק את הרעיון שהוא, ולא האפיפיור, צריך לעמוד בראש הכנסייה.
בסוף 1528 גורשה קתרין מהחצר, אך המשיכה לשלוט בניהול ענייני המלך ממרחק, מה ששיגע את אן. היא פעלה בנחישות להדחת וולסי, וטענה באוזני המלך שהוא מחבל במאמצי הגירושין. כאשר וולסי הובס, הנרי הכריז על עצמו כראש הכנסייה האנגליקנית. אן זכתה בתואר מרקיזית פמברוק, הישג היסטורי לאישה בתקופתה.
הדרך לווסטמינסטר
בנובמבר 1532, כשהבינה שהמלך מוכן למרוד באפיפיור, נכנעה אן לחיזוריו. לאחר שבישרה לו שהיא בהריון, הם נישאו בסתר. המלך פעל במהירות, השיג אישור מהפרלמנט לביטול נישואיו הראשונים, וארגן הכתרה מפוארת לאן ב-1 ביוני 1533. הנהר היה מלא בסירות, דגלים ופעמונים, אך התהלוכה המרכזית הייתה של אן עצמה.
בספטמבר 1534 נולדה אליזבת. הנרי קיבל את הבשורה בשלווה יחסית, בתקווה שבנים יבואו בעקבותיה. אן ניסתה לבנות תדמית של מלכה הומניטרית התומכת בהשכלה, אך העם ראה בה גנבת שפיצלה את המדינה. המצב הדרדר לאחר הוצאתו להורג של תומאס מור.
הריון נוסף הסתיים בהפלה, והנרי החל להתעניין בבת לוויה חדשה: ג'יין סימור. ב-1536 מתה קתרין, ובחצר אף ארגנו נשף. הנרי, שראה באן כישלון כיוון שלא ילדה לו יורש זכר, חיפש עילה לביטול הנישואין. לאחר הפלה נוספת של עובר זכר, הוא נחוש בדעתו שהקשר הזה מקולל.
מוות בצרפתית
באביב 1536 רבה אן עם תומאס קרומוול, שהפך לבעל ברית של משפחת סימור. כדי להפיל אותה, הוא החליט להאשים אותה בבגידה. הופצו שמועות על ניאוף, וקרומוול עצר מוזיקאי בשם מארק סמיטון, שהודה בעינויים בקשר עם המלכה. ב-1 במאי ציווה המלך על מעצרם של אן, אחיה ג'ורג' ונוריס.
אן הובאה למצודה באותה דרך מים שבה הגיעה להכתרתה. היא חוותה התמוטטות עצבים שתועדה בקפידה על ידי סוהריה, ושימשה נגדה כראיה בבית המשפט. הנישואין בוטלו רטרואקטיבית, ואליזבת הוכרזה כממזרה.
ההוצאה להורג התקיימה ב-19 במאי. אן עלתה לגרדום בשמלת דמשק אפורה ונשאה נאום פיוס כלפי המלך, כנראה כדי להגן על בתה. היא כרעה על ברכיה, מתפללת, בעוד התליין הצרפתי שזומן במיוחד עשה את מלאכתו. גופתה הונחה בארון קטן, כשהראש הכרות בקושי נכנס פנימה.
11 ימים לאחר מכן נישא הנרי לג'יין סימור. היא מתה בלידת בן, היורש שבעבורו מכר הנרי את נשמתו. ב-1558 צחק הגורל על המלך: אליזבת, בתה של אן, עלתה לכס המלוכה. היא ירשה את חריפות השכל והיכולת להשפיע על אנשים מאמה, ושלטה באנגליה במשך שנים ארוכות ומופלאות.
גורלה של אן בוליין נחתם בצהרי יום אביבי במצודת לונדון, אך נראה כי דמותה מסרבת להישכח. היא נותרה סמל לנחישות נשית בעולם שנשלט ביד רמה על ידי גברים, דוגמה חיה לכך שגם מול המערכות החזקות ביותר, רוח האדם והשאפתנות מסוגלות להשאיר חותם נצחי. סיפורה הוא תזכורת לכך שהניצחון האמיתי לא תמיד נמדד בשנות החיים, אלא במורשת שנשארת אחריך – ומורשתה של אן חיה בדמותה של בתה, אליזבת, המלכה שהפכה את אנגליה לאימפריה.
חומר מעשיר לקריאה
עולמן של האחיות בוליין, אן ומרי, הפך זה מכבר לנכס צאן ברזל בתרבות הפופולרית. ברומן ההיסטורי המצליח ״בת בוליין האחרת״ (2001), טוותה פיליפה גרגורי עלילה סוחפת שמיקמה את מרי, האחות הצנועה והנשכחת יותר, במרכז הבמה. גרגורי בוחנת את הדינמיקה המשפחתית המורכבת בחצר המלוכה של הנרי השמיני, בתקופה שבה גורלן של נשים נקבע על פי יכולתן להעמיד יורש זכר לכתר. בעוד שהרומן ספג ביקורת מצד היסטוריונים על חופש אמנותי רב ואי-דיוקים עובדתיים, הוא הצליח להפיח חיים חדשים בדמויותיהן של האחיות ולהציג אותן לא רק ככלי משחק פוליטיים בידי אביהן, אלא כנשים בשר ודם הנאבקות על זהותן בתוך מנגנון כוח אכזרי.
חומר מעשיר לצפייה
בשנת 2008 הרומן של פיליפה גרגורי זכה לעיבוד קולנועי באותו שם, ״בת בוליין האחרת״ , בכיכובן של נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון, שהעצים את הניגודיות בין הדמויות. הסרט מציג את אן כאופורטוניסטית שאפתנית המושכת בחוטים, ואת מרי כדמות עדינה שמחפשת חיים של פשטות ואמת הרחק ממרכז העצבים של לונדון. בעוד שהסרט מהדק את העלילה לכדי דרמה היסטורית דחוסה, הוא שומר על ליבת הסיפור: הטרגדיה הכפולה של האחיות. המאבק של אן על ליבו של המלך, שהוביל לבסוף לניתוק הקשר עם הכנסייה הקתולית ולהקמת הכנסייה האנגליקנית, מסתיים בנפילה הטרגית אל הגרדום. מרי, לעומתה, מצליחה בסרט (ובספר) למצוא את דרכה החוצה מתוך מערבולת התככים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לשמור על צלם אנוש בעידן של בגידות.
רוצים לגלות עוד על המהפכים הדרמטיים ששינו את אירופה? הירשמו לניוזלטר שלנו וקבלו בכל שבוע סיפורים מרתקים על הדמויות שכתבו את ההיסטוריה.
