אנטוניו מאוצ'י: הסיפור האמיתי מאחורי ממציא הטלפון

מעטים יודעים על אנטוניו מאוצ'י למעט העובדה שהיה מהגר איטלקי שהיגר לארצות הברית וכי היה לו תפקיד בתהליך שהוביל להמצאת הטלפון. יש שיחשבו שתרומתו לא הייתה צריכה להיות כה חשובה, שכן כולם הכירו באלכסנדר גרהם בל, מהגר סקוטי לקנדה ומאוחר יותר לארצות הברית, כמי שהמציא את הטלפון. אך למעשה אין זה כך.

רבים ממשיכים להאמין שבל היה ראוי לתהילה ולעושר שלו, שכן ארגון כה נפלא נבע מהאינטואיציה והחלוציות שלו. אבל מה עם מְאוּצ'י? למעשה, גם האיטלקים עצמם לא מייחסים לו חשיבות רבה, אבל זה לא כי לא היה לו תפקיד משמעותי. ספר מוכר, בן 130 עמודים, שנכתב על ידי  המהנדס לואיג'י רספיגי ויצא לאור בשנת 1939, בשם ״Il Telefono a Prioriti Antonio Meucci (עליונותו הטלפונית של אנטוניו מאוצ'י), שופך אור על תרומתו האדירה באמת לטלפוניה. הספר מכיל ניתוח כנה של הישגיו של מאוצ'י ומבוסס במידה רבה על מחקר שנערך בשנת 1932 בארצות הברית על ידי חוקר משפטים, ד"ר פרנצ'סקו מונקדה. למעשה, שני דגמי הטלפונים החשובים ביותר של מאוצ'י נוצרו עוד בשנת 1857 וב-1867 בהתאמה.

אז מי היה ממציא הטלפון הנשכח?

נעוריו של אנטוניו מאוצ'י בפירנצה

אנטוניו מאוצ'י נולד ליד פירנצה ב-13 באפריל 1808. אביו, אמטיס, היה עובד מדינה בדוכסות הגדולה של טוסקנה, עם משפחה גדולה שהיה עליו פרנס (היו לו תשעה בנים מאשתו מריה דומניקה) והכנסה קטנה מדי. אף על פי כן, הוא הצליח לגרום לכך שבנו הבכור אנטוניו יתקבל ללימודים באקדמיה לאמנויות יפות (Accademia di Belle Arti) בשנת 1821, כבר בגיל שלוש עשרה. אנטוניו היה ילד מחונן ונשאר באקדמיה במשך שש שנים. באותה תקופה האקדמיה עברה שינוי משמעותי, שכלל הכנסת מקצועות מדעיים רבים לצד מקצועות מסורתיים יותר. כך, בנוסף לבתי הספר הבסיסיים של האקדמיה, למד מאוצ'י הצעיר גם בבתי הספר לכימיה, מכניקה ופיזיקה, כאשר בית הספר האחרון כלל את כל הפיזיקה הידועה באותה תקופה. "אלקטרולוגיה" הייתה, באותה תקופה, הענף החדש ביותר בפיזיקה, שכלל את האלקטרוסטטיקה כמו גם את הגלווניזם, או החשמל החדש, שנולד בעקבות תגליותיהם של גלווני ו-וולטה. אנטוניו חיבב כימיה, שהיתה תשוקה שטיפח כל חייו.

במהלך לימודיו באקדמיה, מאוצ'י מצא עבודה כעובד מדינה בשערי העיר פירנצה. הוא גם מילא עבודות מזדמנות כטכנאי בתיאטראות שונים בעיר. מספר שנים לאחר שסיים את לימודיו, באוקטובר 1833, הוא נשכר על ידי תיאטרו דלה פרגולה בפירנצה כדי לשמש כעוזר למהנדס הראשי על ידי אמרגן התיאטרון המפורסם אלסנדרו לנארי. כתיאטרון החצר, תיאטרו דלה פרגולה לא היה רק התיאטרון החשוב ביותר בפירנצה, אלא גם ייצג אבן דרך בהיסטוריה של אדריכלות התיאטרון ברחבי העולם. איתו נוצר תיאטרון "בסגנון איטלקי" כמעט מאתיים שנה קודם לכן. במהלך עבודתו בפרגולה, בנה מאוצ'י צינור אקוסטי, עם רמקול בקצה אחד וחצוצרה בקצה השני, ששימש להעברת פקודות לפועלי הבמה שעבדו למעלה.

אבל הוא לא עסק רק בתחום המדעי. בשנים 1833 ו-1834, אנטוניו מאוצ'י היה מעורב בתנועה לשחרור איטליה, עשורים לפני איחוד הנסיכויות האיטלקיות וריצה חודשים רבים בכלא עם הפטריוט האיטלקי פרנצ'סקו דומניקו גוארצי. עם שחרורו, הוא היה תחת מעקב מתמיד של משטרת הדוכסות הגדולה בפירנצה. ב-7 באוגוסט 1834, הוא נישא לאסתר מאוצ'י, תופרת תלבושות בחנות החייטים של התיאטרון. בסתיו 1835, אמרגן תיאטרון ידוע נוסף, דון פרנסיסקו מארטה טורנס, הגיע לפירנצה בחיפוש אחר אמנים מוכשרים במטרה להציג את האופרה האיטלקית, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, להוואנה, קובה. הוא הציע לאנטוניו מאוצ'י את משרת המהנדס הראשי ולאשתו אסתר את משרת מעצבת התלבושות הראשית בגראן תיאטרו דה טאקאנה המפואר של הוואנה. בני הזוג מאוצ'י קיבלו את ההצעה בקלות ועלו על ספינה להוואנה.

"הטלגרף המדבר" הראשון של מאוצ'י

חמש עשרה השנים שבילו מאוצ'י ואשתו בהוואנה היו המאושרות והעשירות ביותר בחייהם. אסתר לבדה הרוויחה 60 דולר לחודש, בנוסף לכ-1,500 דולר בבונוסים שנתיים. לעתים קרובות פרימדונות העניקו לה תכשיטים ומתנות יקרות אחרות. אנטוניו בהחלט הרוויח הרבה יותר, אך הוא נהג להוציא את כל כספו – ולעתים קרובות חלק מכספי אשתו – על ניסויים יקרים. למרות זאת, כשעזבו את הוואנה לניו יורק בשנת 1850, הביאו איתם בני הזוג מאוצ'י סכום נכבד של עשרים ושישה אלף פסו פוארטה, ששווה ערך לכ-500,000 דולר כיום. בזמן שהתגורר בהוואנה, מאוצ'י התגורר באגף של תיאטרון טאקטה, אותו הסב למעבדה גדולה. הוא השתמש במעבדה זו כמפעל בשנים 1844 ל-1848, והעסיק תריסר עובדים לציפוי חרבות, קסדות ואספקה צבאית אחרת עבור ממשלת קובה.

לשם כך, הוא רכש למעלה משישים סוללות בונזן מחברת נגרטי וזמברה מניו יורק וציוד חשמלי אחר. באותה תקופה, לא היו קיימים מתקני ציפוי אלקטרוליטי משמעותיים באמריקה; לכן, חפצים לציפוי אלקטרוליטי נשלחו בדרך כלל לפריז או ללונדון. מאוצ'י, לעומת זאת, הצליח לבצע את העבודה בעלות נמוכה בהרבה ובאיכות סבירה. מכיוון שכל עונת תיאטרון נמשכה בערך מאוקטובר עד מאי, מאוצ'י יכול היה ליהנות מחודשים רבים של פנאי והקדיש זמן רב ללימוד התגליות האחרונות בתחום החשמל, כגון אלקטרוכימיה, אלקטרורצפציה ואלקטרותרפיה בפרט.

בשנת 1848 החל מאוצ'י להתנסות באלקטרותרפיה, בשיתוף פעולה עם כמה רופאים מקומיים, כדי לברר האם ניתן ליישם כמה תיאוריות עדכניות על חשמל ומגנטיות של בעלי חיים, שהוצעו על ידי האוסטרי פרנץ אנטון מסמר והצרפתי אבייר ברתולון, ברפואה. באמצעות סוללות בונזן של מפעל הציפוי האלקטרוליטי שלו, הוא הגה תוכנית פשוטה. על ידי הפעלת חשמל על מטופל, והצבת עצמו בטור עם המטופל, בהתאם לתיאוריות הנ"ל, קיווה מאוצ'י לגלות מה מציק למטופל.

אלה המילים שבהן השתמש מאוצ'י כדי לתאר את הניסוי שלו, שנלקחו מעדותו במשפט בל/גלוב בשנת 1885: "אדם שעבדתי אי שם בסביבות 1849, התלונן על בחילה וחשבתי לנסות עליו חשמל… קראתי לו לשים את חלק הנחושת של המכשיר בפיו…" בחדר אחר, מאוצ'י קבע את עוצמת ההלם, בהתאם למספר סוללות הבונזן בהן נעשה שימוש. "האיש, בזמן שהנחושת הייתה בפיו, צעק מהשפעות ההלם. חשבתי ששמעתי את הצליל הזה בצורה ברורה יותר מאשר באופן טבעי. לאחר מכן הצמדתי את נחושת המכשיר שלי לאוזניי ושמעתי את צליל קולו דרך החוט. זה היה הרושם הראשון שלי, ומקור הרעיון שלי על העברת הקול האנושי באמצעות חשמל… ומיד נתתי לו את השם ׳טלגרף מדבר׳.״

מאוצ'י כנראה חשב שצליל שפתיו של המטופל השני הגיע לאוזנו דרך מרית הנחושת שלו באמצעות אפקט אלקטרו-סטטי, כמו באלקטרומטר, אותו הכיר. ייתכן שהוא גם שיער סוג של אפקט חשמלי בפיו של המטופל (אולי כי ההתנגדות משתנה בין הלשון לרוק בחלל הפה שלו). אך הוא לא יכול היה להסתכן בפגיעה נוספת בחולה. לאחר שלמד על פי תורתו של גלילאו "provando e riprovando" ("לנסות ולנסות שוב"), הוא החל בסדרת ניסויים שמטרתם לשפר את התוצאה הראשונה שלו, מבלי שהמטופל יעבור על יד זרם כלשהו.

בניסויים מאוחרים יותר הוא כיסה את המטופל ואת הכלי שלו בחרוט נייר, כדי לקבל שיפור אקוסטי מסוים, כמו בצינור האקוסטי שלו בתיאטרון פרגולה. הוא חזר על הניסוי פעמים רבות, בתנאים שונים, אך קיבל תוצאות גרועות יותר מאשר בניסוי הראשון שלו. במילותיו, "קיבלתי את צליל המילה; לא ברור, אלא רחש, צליל לא ברור."

אכן, הוא עבד כעת עם "טלפון סטטי" אמיתי, כלומר, עם משדר ומקלט אלקטרו-סטטיים כאחד, לאחר שנטש את משדר ההתנגדות המשתנה הבסיסי שלו, אך רב העוצמה (אם כי מזיק), בפיו של המטופל. הוא גם הפחית את המתח המופעל ובכך צמצם את ההשפעה האלקטרו-סטטית.

בארצות הברית של אמריקה

בשנת 1847, דון פרנסיסקו מארט טורנס נסוג בהדרגה ממפעל התיאטרון שלו בהוואנה. בינתיים, מאוצ'י חיפש לפתח את יכולותיו ההמצאתיות במקום דינמי יותר. לכן, הוא עזב את הוואנה עם אשתו ב-23 באפריל 1850, לניו יורק, לשם הגיעו ב-1 במאי 1850. הם עברו לגור בקליפטון, סטטן איילנד, כחמישה מיילים דרומית למנהטן, שם יישארו עד סוף חייהם.

עם הגעתו לניו יורק, מאוצ'י עמד בפני מצב חדש ובלתי צפוי. המושבה האיטלקית בניו יורק, שבקרבה התקבל כמי שאולי היה העשיר והמכובד ביותר מבין המהגרים האיטלקים, הורכבה ברובה מגולים פוליטיים – בדרך כלל בני מעמדות חברתיים גבוהים, אך לעתים קרובות חסרי אמצעים לחלוטין. מאוצ'י עזר להם בנדיבות וכאשר הגנרל ג'וזפה גריבלדי, יחד עם עוזרו הקולונל פאולו בובי קמפג'י, שגם הוא גולה מאיטליה, הגיע לניו יורק ב-30 ביוני 1850, הוא אירח אותם במשך מספר שנים בבקתה שלו בקליפטון. על פי הצעת הגנרל, מאוצ'י בנה מפעל נרות בסמוך לביתו, כדי להציע תעסוקה לגולים האיטלקים הרבים.

בערך באותה שנה, אשתו, אסתר, מצבה הרפואי של אישתו הוחמר כאשר דלקת המפרקים השגרונית שלה שיתקה אותה מבלי שהיתה יכולה לעזוב את חדר השינה שלה בקומה השלישית של הבית. מחלתה של אסתר עודדה את מחקרו של מאוצ'י על "הטלגרף המדבר", שכן הוא איפשר לה לתקשר איתו ועם אחרים עוד מחדר השינה שלה. כך, מאוצ'י יצר קשר טלפוני מחדרה של אסתר למרתף (שם היה המטבח ומעבדה קטנה) וכן למעבדה גדולה יותר בחצר. כדי למשוך תשומת לב, נעשה שימוש בפעמון קריאה מכני מסורתי, שחוטיו עוברים במקביל לאלו של הטלפון. רק מכשיר אחד שימש בכל קצה, שהובא לסירוגין לאוזנו או לפיו של המשתמש. מאוצ'י פיתח דגמי טלפונים רבים, תוך שיפור מתמיד של איכות העברת הדיבור מזו של הטלפון הסטטי הבסיסי שלו מהוואנה. על פי עדותו במשפט בל/גלוב, הוא הגיע לתוצאות משביעות רצון בשנים 1858 ו-1860, לאחר שבנה מכשיר אלקטרומגנטי. מאוצ'י תיעד את תוצאות ניסוייו במחברת מעבדה בת 63 עמודים, המכונה ברישומי משפט בל/גלוב כספר התזכירים של מאוצ'י. המחברת נחשבת לראיה החשובה ביותר המבססת את תרומותיו הרבות של מאוצ'י לתפיסת מערכת הטלפונים.

מאוצ'י החל לחפש בעלי הון שישקיעו בהמצאה שלו וישלמו עבור פטנט. הוא הפקיד בידי חברו, אנריקו בנדלרי, סוחר עשיר, לחפש אותם באיטליה. אך חיפושיו עלו בתוהו. הסיבה העיקרית לכישלונו של בנדלרי הייתה אותה הסיבה שעמדה בפני סמואל מורס וגרהאם בל כאחד, דהיינו חוסר האמון של האנשים. אפילו ה"סיינטיפיק אמריקן" מ-9 ביוני 1877 קבע כי הטלפון של בל "אינו נראה לנו כבעל יתרונות כלשהם, כפי שהוא עומד כעת" וחזר על כך בגיליון שלו מ-6 באוקטובר 1877, כי אותו טלפון לא היה אלא "צעצוע מדעי יפהפה". ואנשי עסקים היו חירשים ועיוורים כלפי הטלפון בשנת 1860, כפי שעדיין היו גם בשנת 1877.

בהתחשב בחוסר העניין, בסביבות 1861 החליט מאוצ'י לפרסם את המצאתו ב"L'Eco d'Italia", עיתון איטלקי בניו יורק. החדשות על המצאתו של מאוצ'י הגיעו לצולל, שבסביבות שנת 1872 ביקש מאוצ'י לבנות טלפון מיוחד שיאפשר לו, בעת עבודה מתחת למים, לתקשר עם ספינת האם. ארבעה עמודים בספר התזכירים של מאוצ'י עוסקים ב"טלפון הימי" שלו, כפי שכינה אותו. הוא כתב שהמכשיר היה מחובר באמצעות חוט נחושת מבודד ומפותל, הממוקם בתוך מסכת הצולל, ועובר בתוך צינור הגומי המעביר אוויר לצולל, בעוד שהאיש על סיפון הספינה היה חובש שני מקלטים שווים המוצמדים לאוזניו, על מנת שיוכל להשתמש בידיו בחופשיות, כדי למלא את בקשותיו של הצולל במעמקי הים.

נראה שלקראת סוף שנת 1870, המצאתו של מאוצ'י הייתה בשלה מספיק כדי להיבדק בשטח ובסופו של דבר להביא אותה לשימוש הציבור. אלא, שבאחת מנסיעותיו התכופות לניו יורק, כנראה בחיפוש אחר ספונסרים, מאוצ'י היה מעורב באחד האסונות המחרידים ביותר של המאה. ב-30 ביולי 1871, בשעה 13:15, בעודו על סיפון המעבורת ווסטפילד II שהפליגה לסטטן איילנד, התפוצצו הדוודים, מה שגרם לשישים הרוגים ולמעלה ממאתיים פצועים. מאוצ'י נכווה קשות. במילותיה של אשתו, "הוא הציל את חייו רק בכך שהניח את ידיו על פניו; אך ידיו, ראשו, צווארו וגופו נכוו קשות, כל עורו התקלף וכל שיערו נשר מראשו." הוא היה מרותק למיטה, בין חיים למוות, במשך שלושה חודשים. במהלך החלמתו, אשתו נאלצה למכור לסוחר גרוטאות את כל מכשירי החשמל והטלפון של מאוצ'י תמורת כמה דולרים, על מנת להתמודד עם הוצאות רפואיות וצורכי היומיום. החלמתו האיטית של מאוצ'י לוותה בעוני מוחלט. מפקח העניים של המחוז העניק לו כמה דולרים בשבוע ורבים מחבריו סייעו לו בדרכים שונות.

במהלך תקופת החלמתו הארוכה של מאוצ'י, אחד מחבריו, הנוטריון אנג'לו ברטולינו, הצליח למצוא שלושה שותפים, א. א. טרמשין, א. ז. גרנדי, וס. ג'. פ. ברגוליה, שהחליטו ליצור שותפות עם מאוצ'י כדי לקדם את ההמצא שלו. טרמשין היה בנאי, גרנדי היה מזכיר הקונסוליה האיטלקית בניו יורק וברגוליה היה בעל דוכן הסיגרים בבית הקפה המפורסם הופמן ברחוב ניו סטריט, מול הבורסה בניו יורק. ב-12 בדצמבר 1871, הם הקימו את "חברת טלטרופונו" (Teletrofono). ייתכן שמאוצ'י שמח על חתימת ההסכם וזה יכול היה להיות גולת הכותרת של מאמציו, הבטחה לעתיד קורן ואולי סוף לסבלו.

ולזמן מה, כך היה. הוא הכין תיאור של המצאתו. אנג'לו ברטולינו תרגם לאנגלית, וב-16 בדצמבר 1871, הם הביאו אותו לעורך דין לענייני פטנטים, תומאס דרו סטטסון, כדי להכין בקשה לפטנט. סטטסון אמר שזה יעלה 250 דולר (כ-4,250 דולר כיום), אך שותפיו של מאוצ'י לא עמדו בהתחייבות שלהם וסירבו לספק את הכסף לפטנט, מלבד ברגוליה, שנתן למאוצ'י 20 דולר, עלות הפטנט. הפטנט, שכותרתו "טלגרף קולי", הוגש למשרד הפטנטים ב-28 בדצמבר 1871.

בתחילת 1872, "חברת טלטרופונו" נתקלה בקשיים נוספים. א.ז. גרנדי, כנראה בשל מסעותיו, פרש מהשותפות ומכר את חלקו לברגוליה. האחרון מת מספר חודשים לאחר מכן, ובערך באותו הזמן, טרמשין עזב את ארצות הברית כדי לחזור סופית לאיטליה. השותפות פורקה הלכה למעשה. ברם, לפני מותו, ברגוליה הציג את מאוצ'י לאדוארד ב. גרנט, סגן נשיא חברת הטלגרף המחוזית האמריקאית של ניו יורק, בתקווה שזה האחרון יאפשר למאוצ'י לבצע את ניסויי השדה הנדרשים של "הטלגרף המדבר" שלו על קווי החברה. גרנט הבטיח שיצליח לעשות את מה שנדרש ממנו.

שוב, מאוצ'י הכין תיאור של המערכת שלו, שתורגם במהירות לאנגלית על ידי אנג'לו ברטולינו, הוסיף עותק של האזהרה שלו והשרטוטים שלו ומסר את התיאור המלא לא.ב. גרנט. לאחר שנתיים, גרנט אמר לברטולינו שהוא לא יכול להסכים לבקשה וכי איבד את כל המסמכים. מאוצ'י הצליח לחדש את העבודה שלו בדצמבר 1872 וגם בדצמבר 1873. עם זאת, הוא לא הצליח למצוא את הכסף לחידוש הניסוי השלישי, שהיה אמור להסתיים ב-28 בדצמבר 1874. וזמן קצר לפני 1875, תוקף הפטנט שלו פג.

זה היה חבל, כי, במילותיו של בוחן משרד הפטנטים האחראי על קבלת בקשות במחלקת החשמל: "אילו חודשה הבקשה של מר מאוצ'י בשנת 1875, לא היה ניתן להנפיק פטנט לבל." ב-6 באפריל 1875, אלכסנדר גרהם בל קיבל את הפטנט על "הטלגרף המרובה", ששלח שני אותות בו-זמנית. ב-7 במרץ 1876, משרד הפטנטים האמריקאי העניק לבל פטנט המכסה את השיטה והמכשיר ל"העברת צלילים קוליים או אחרים באופן טלגרפי על ידי גרימת גלי חשמל, בדומה בצורתם לתנודות האוויר המלוות את הצלילים הקוליים או האחרים האמורים".

שאיפה להכרה

הידיעה על הפטנטים של בל על הטלפון החלה להתפשט בשנת 1877. מאוצ'י כתב לעורך דינו כדי לברר את העניין. אך מכיוון שהשפה מוגבלת קשות ובלי כסף לשלם שכר טרחת עורכי דין, הוא התקשה למצוא הכרה. במהלך תקופה זו, צעיר בשם ליאונרד קנינגהם, שנהג לעזור למאוצ'י בהתכתבויות באנגלית, ניסה למצוא תומכים שיתמכו בטענותיו של מאוצ'י.

בשנת 1880, אנג'לו ברטולינו ביקר את מאוצ'י עם קולונל ויליאם בנט, שהבטיח תמיכה ויעץ למאוצ'י לשחזר, על חשבונו של בנט, את כל דגמי הטלפונים שלו שנמכרו על ידי אשתו במהלך מחלתו. באותה שנה, אנג'לו ברטולינו אישר כעשרים וארבעה תצהירים של אנשים שידעו על הטלפונים של מאוצ'י, או דיברו באמצעותם, ו/או יכלו להעיד לטובתו. כל זה נעשה, ככל הנראה, לאור מאבק בלתי נמנע עם חברת בל.

ב-25 באפריל 1883, מאוצ'י הטיל על משרד עורכי הדין הניו יורקי Lemmi & Bertolino להגן משפטית על טענותיו. זמן קצר לאחר מכן, קיבל משרד עורכי הדין הצעה לרכישת זכויותיו של מאוצ'י מחברת בת של אמריקן בל, חברת הטלפונים המקסיקנית בל, שבסיסה בבוסטון, מסצ'וסטס, באותו בניין בו נמצא אמריקן בל. שיחות נוספות בוצעו ישירות על ידי אמריקן בל, שרמזו על שווי של מיליון דולר עבור המצאתו של מאוצ'י. עם זאת, הצעות אלו נחשבו כמטרתן "להיפטר" מטענותיו של מאוצ'י ונדחו.

הצעה מאוחרת נוספת של אדוארד ב. גרנט נדחתה גם היא. הצעה של סינדיקט שהורכב מויליאם וו. גודווין, ג'יימס וורק ורוברט ר. דירדן מפילדלפיה (כולם בעלי מניות של חברת הטלפונים גלוב מניו יורק) ואלפרד פ. ווילובי משיקגו, התקבלה וב-22 בספטמבר 1883, מאוצ'י העביר אליהם את כל זכויותיו להמצאה שלו. בעקבות ההסכם, חברת הטלפונים גלוב שמרה על יוקרתו של מאוצ'י הן בעיתונות והן בתערוכות פומביות, כמו תערוכת פילדלפיה בשנת 1884, שם הוצגו שניים מדגמי הטלפונים של מאוצ'י, משנת 1857 ו-1867 בהתאמה. הם גם פרסמו חוזר שבו המצאתו של מאוצ'י הודגמה בהרחבה באמצעות מספר רישומים.

מאוצ'י מונה לחשמלאי של החברה ושמו נחרט על הלוחית בכניסה הראשית למשרדי גלוב בבניין מילס, רחוב ברוד 15, ניו יורק. למרות שאיננו יודעים על סכום נוסף ששולם על ידי חברת גלוב למאוצ'י (במסמך ההעברה הוזכר רק תמורה של דולר אחד), אנו מניחים שלפחות מאוצ'י שוחרר ממצבו העמוק של עוני לאחר 1883.

בספטמבר 1885, חברת הטלפונים גלוב הצטרפה לחברות אחרות שהתנגדו למונופול האמריקאי של בל, ופנתה לממשלת ארה"ב בעתירה לבטל את שני הפטנטים העיקריים של בל בטענה שהם הושגו במרמה וטענה לעדיפות של מאוצ'י. בנובמבר 1885 קיים משרד הפנים האמריקאי שימועים פומביים בוושינגטון הבירה כדי לשמוע טיעונים של העותרים וכן של אמריקן בל. את השימועים ניהל מזכיר הפנים, לוציוס קווינטוס סינסינטוס למאר. המסקנות שהתקבלו, לאחר הצגת הטיעונים השונים, היו נגד אמריקן בל. המלצתו של מזכיר הפנים למאר, ב-14 בינואר 1886, הייתה להגיש תביעה על ידי ממשלת ארצות הברית נגד חברת הטלפונים אמריקן בל ואלכסנדר גרהם בל לביטול הפטנטים של בל. להמלצה למשרד המשפטים צורפו תמלילים של הטיעונים השונים שנשמעו וכ-60 מוצגים. בין האחרונים היו ארבעים תצהירים לטובת מאוצ'י, וכן עותקים מאושרים של כל הפטנטים של מאוצ'י (להמצאות שונות) והסכם חברת טלטרופונו. אך בזמן שהשימועים נערכו במשרד הפנים, חברת אמריקן בל הגישה תביעה נגד חברת גלוב בבית משפט מחוזי בניו יורק בגין הפרת הפטנטים. ב-19 ביולי 1887 ניתן גזר דין נגד חברת גלוב ומאוצ'י על ידי השופט ויליאם ג'יי וואלאס בניו יורק, אותו שופט שכבר פסק ארבע פעמים לטובת חברת בל כנגד תובעים אחרים וב-12 באוקטובר 1888 ערערה חברת גלוב לבית המשפט העליון.

סוף דבר

במשך זמן רב, חברת בל פרסמה את החלטת בית המשפט בניו יורק, שפסק לטובתה. רישומי משפט זה זמינים ממספר מקורות. בפרט, עדותו של מאוצ'י זמינה בדפוס בספריות ציבוריות רבות. לכן, כל אחד יכול לקרוא כיצד עורכי הדין של בל ניצחו את חברת גלוב ואת אנטוניו מאוצ'י. אנשי בל, לעומת זאת, שוכחים לציין שזמן רב לפני שחברת בל תבעה את חברת גלוב ומאוצ'י בגין הפרת פטנטים, ממשלת ארה"ב הגישה תביעה נגד חברת בל ואלכסנדר גרהם בל בגין הונאה, קנוניה והטעיה. במילים אחרות, ממשלת ארה"ב הייתה לצד מאוצ'י, כשהיא יצאה להוכיח שמאוצ'י, ולא בל, המציא את הטלפון האלקטרומגנטי. אך פעולת הממשלה, שהופרעה על ידי התנגדותם של עורכי הדין של משפחת בל, נמשכה 12 שנים עד סוף 1897 (שמונה שנים לאחר מותו של מאוצ'י), מבלי לפתור את השאלה הבסיסית למי יש עדיפות על המצאת הטלפון. יתר על כן, תיעוד המשפט הזה מעולם לא הודפס וזמין רק, בקושי, מהארכיון הלאומי בארצות הברית, בעיקר בכתב יד או במודפס ומפוזר בין קבוצות תיעוד וערים שונות.

אז, התובע הכללי ג'אדסון הרמון, המליץ לקונגרס האמריקאי לסיים את התביעה בין ארה"ב לבל בתנאים הטובים ביותר הניתנים להשגה עבור שני הצדדים, עקב ההוצאות העצומות שנגרמו. ההליכים נחתמו רשמית ב-30 בנובמבר 1897, ללא עלויות או השלכות לאף אחד מהצדדים, כאשר בל האמריקאי התחייב לא לנצל את ההסכם. ערעור חברת גלוב לבית המשפט העליון נדחה ב-10 במרץ 1892, שנתיים וחצי לאחר מותו של מאוצ'י.

ללא התרגום לאנגלית של ספר התזכירים של מאוצ'י – הכולל רישומים – וללא תצהירים רבים אחרים הקבורים בהליכי התביעה (שלא הודפסו מעולם) שהגישה ממשלת ארה"ב לביטול הפטנטים הבסיסיים של בל על הטלפון, המסקנות מהמקרה עשויות להיות שונות. בחינת רשימותיו של מאוצ'י בספר התזכירים שלו, כמו גם רישומים אחרים, אמורים לשכנע את הקורא הספקן ביותר שמאוצ'י ראוי להיחשב לאחד מחלוצי הטלפונים החדשניים ביותר. למעשה, רשימותיו ורישומיו בנוגע לקווי הטלפון היו כה מתקדמים, שאפילו בהתעלמות מהתאריך שהוצמד לכל אחד מהם על ידי מאוצ'י, הם היו קודמים לכל חידוש דומה שנעשה על ידי אחרים לאחר שתרגום המחברת שלו אושר באופן נוטריוני. תגליותיו של אנטוניו מאוצ'י הקדימו את זמנם בשלושים שנה ורשימותיו מוכיחות עד כמה שלמה ועמוקה הייתה תפיסתו את מערכת הטלפונים.