בשלהי 2010, מדינות רבות במזרח התיכון וצפון אפריקה מצאו עצמן בעיצומו של גל שינוי חסר תקדים. מהומות, הפגנות והפיכות פרצו במקביל, בעוד צעירים ואזרחים נלחמו על חירותם, על הזכות לבחור ועל עתיד מדינותיהם. האביב הערבי סימל רצון עמוק לשינוי, תקווה שמולידה גם פחד ותזכורת לעוצמתם של אנשים שחולמים על דמוקרטיה.
רקע
האביב הערבי (الربيع العربي,) היה סדרה של הפגנות נגד הממשל, התקוממויות ומרידות חמושות שהתפשטו ברחבי חלק גדול מהעולם הערבי בראשית שנות ה-2010, מתוך תירוץ לעודד יצירת משטרים דמוקרטיים יותר. אבל מה שהחל בתוניסיה בתגובה למותו של מוחמד בועזיזי בהצתה עצמית, התפשט להפגנות לחמש מדינות נוספות: לוב, מצרים, תימן, סוריה ובחריין והביא להדחתם של רודנים כמו זיין אל-עאבדין בן עלי מתוניסיה, מועמר קדאפי בלוב, חוסני מובארכ במצרים, כולם ב-2011; אבל גלי המחאה השפיעו שנים רבות קדימה כאשר נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח הודח ב-2012 ובשאר אל-אסד הודח מנשיאות סוריה בדצמבר 2024 לאחר 13 שנות מלחמת אזרחים עקובה מדם. הארועיפ התאפיינו בהתקוממויות גדולות ואלימות חברתית, כולל מהומות, מלחמות אזרחים או מרידות. הפגנות רחוב מתמשכות התקיימו גם במרוקו, עיראק, אלג'יריה, לבנון, ירדן, כוויית, עומאן וסודאן. בעוד שהפגנות קלות יותר התקיימו גם בג'יבוטי, מאוריטניה, ברשות הפלסטינית, בערב הסעודית ובסהרה המערבית שבמרוקו. הסיסמה מרכזית של המפגינים בעולם הערבי הייתה ״העם רוצה להפיל את המשטר!״ (الشعب يريد إسقاط النظام, דהיינו: 'אַ-שַּעְבּ יֻרִיד אִסְקָאט אַ-נִּזַאם!').
גל המהפכות וההפגנות הראשוני דעך עד סוף 2012, מכיוון שרבות מהפגנות האביב הערבי נענו בתגובות אלימות מצד הרשויות, דיכוי מצד מיליציות פרו-ממשלתיות, מפגיני נגד ומבצעים צבאיים ומשטרתיים. אלימות זו נענתה לעיתים באלימות גם מצד המפגינים. מספר סכסוכים בקנה מידה גדול פרצו בעקבות זאת בהם מלחמת האזרחים בסוריה; עליית דאעש, מלחמה מתמשכת בעיראק ומלחמת האזרחים בה; משבר המנהיגות המצרי, עם בחירתו והדחתו של מוחמד מורסי, והתסיסה שהובילה לעלייתו של משטר חצי צבאי בראשותו של א-סיסי; לאלה יש להוסיף את המשבר הלובי המתמשך; הסכסוך התימני ומלחמת האזרחים שהעלתה את החות׳ים. לרוב משטרים עניים חוו שינוי משטר משמעותי.
מאבק הכוחות נמשך לאחר התגובה המיידית לאביב הערבי. בעוד שהמנהיגים הודחו ומשטרים נדרשו לשאת באחריות, במדינות רבות בעולם הערבי נוצר ואקום שלטוני וכאוס. בסופו של דבר, הדבר הביא לקרב מעורר מחלוקת בין איחוד הכוח על ידי האליטות הדתיות לבין התמיכה הגוברת בכינון דמוקרטיה במדינות רבות בעלות רוב מוסלמי. התקוות המוקדמות שתנועות עממיות אלה ישימו קץ לשחיתות, יגבירו את ההשתתפות הפוליטית ויביאו לשוויון כלכלי גדול יותר, קרסו במהרה בעקבות המהלכים האנטי-מהפכניים של גורמי מדינה זרים בתימן, ההתערבויות הצבאיות האזוריות והבינלאומיות בבחריין ובתימן, ומלחמות האזרחים ההרסניות בסוריה, עיראק, לוב ותימן. יש שהתייחסו לסכסוכים שבאו לאחר מכן ועדיין נמשכים כארועים המכונים ״החורף הערבי״.
גל חדש של הפגנות החל ב-2018 שהוביל להתפטרות ראשי הממשלה חיידר אל-עבאדי מעיראק ב-2018 וסעד אל-חרירי מלבנון ב-2020, ולהדחת הנשיאים עומר אל-בשיר בסודאן ועבד אל-עזיז בוטפליקה באלג'יריה ב-2019. אירועים אלה, שכונוֹ לעיתים ״האביב הערבי השני״, הראו כיצד התנאים שנוצרו באביב הערבי לא נעלמו ותנועות פוליטיות נגד סמכותנות וניצול עדיין צצות מעת לעת. תנועות מחאה מתמשכות באלג'יריה, סודאן, עיראק, לבנון, מצרים וסוריה נתפסו כהמשך של האביב הערבי.
האביב הערבי מעולם לא שכך, מאחר שמספר סכסוכים עדיין נמשכים וניתן לראותם ככאלה שהתחילו בעקבות האביב הערבי. השינוי הגדול במלחמת האזרחים בסוריה התרחש בדצמבר 2024 כאשר מתקפת מורדים אלימה הובילה לנפילת משטר אסד, לאחר למעלה מעשור של לחימה עיקשת. בלוב מלחמת האזרחים הגדולה הסתיימה, כשהמעצמות הזרות התערבו במדינה. בעוד שבתימן מלחמת אזרחים ממשיכה להשפיע על חיי האזרחים במדינה.
אטימולוגיה
הכינוי "האביב הערבי" שנוי במחלוקת. כמה חוקרים ומשקיפים טוענים שהמונח בעייתי מכמה סיבות. ראשית, הוא נטבע על ידי פרשנים מערביים, ולא על ידי המעורבים באירועים. השימוש הספציפי הראשון במונח האביב הערבי כפי ששימש לציון אירועים אלה, ייתכן שהחל בכתב העת הפוליטי האמריקאי Foreign Policy. חוקר מדע המדינה, מארק לינץ', תיאר את האביב הערבי כ"מונח שאולי טבעתי בלא כוונה במאמר מ-6 בינואר 2011" עבור המגזין Foreign Policy. המפגינים שהיו מעורבים באירועים, לעומת זאת, תיארו את פעולותיהם הפוליטיות כ"התקוממות" (אינתיפאדה), "התעוררות" ערבית (צַחְוָה) ו"תחייה" ערבית (נַהְדָה), תוך שימוש בביטויים כמו אל-מָרָאר אל-עַרַבִּי (המרירות הערבית), כַּרָאמָה (כבוד) ותַ'וְרָה (מהפכה).
ישנם מחברים הטוענים שממשלות, חוקרים ותקשורת מערביים השתמשו במונח כדי למזער את היעדים והשיח של העם, שנשא אופי מהפכני בעיקרו. ג'וזף מסעד טען בראיון לרשת הטלוויזיה הקטארית אל ג'זירה שהמונח היה "חלק מאסטרטגיה אמריקאית לשלוט ביעדי התנועה ומטרותיה" ולכוון אותה לכינון דמוקרטיות ליברליות בסגנון מערבי. כאשר הפגנות האביב הערבי במדינות מסוימות נענו בהצלחה אלקטורלית למפלגות אסלאמיסטיות, כמה פרשנים אמריקאים טבעו את המונחים האביב האסלאמיסטי והחורף האסלאמיסטי.
המונח "אביב" ממחיש עוד יותר את האופי הבעייתי של השלכת ציפיות מערביות על גורמים ופרקטיקות לא-מערביות. הטרמינולוגיה מגיעה בעקבות הדוגמה המערבית של מהפכות 1848 המכונות "אביב העמים" והאביב של פראג ב-1968, שבהן סטודנט צ'כי, יאן פאלאך, הצית את עצמו כפי שעשה מוחמד בועזיזי. בעקבות מלחמת עיראק, המונח שימש פרשנים ובלוגרים שונים שצפו תנועה ערבית גדולה שדרשה דמוקרטיזציה. המונח "האביב הערבי" שנוי אפוא במחלוקת מכיוון שהוא מסמן ציפייה שהאירועים ישכפלו את דוגמת המהפכות הדמוקרטיות שהתרחשו במדינות המערב בעבר.
גורמים
העולם צפה בהתרחשות אירועי האביב הערבי, שבוי בנרטיב של דור צעיר שקם בשלווה נגד סמכותנות מדכאת כדי להבטיח מערכת פוליטית דמוקרטית יותר ועתיד כלכלי מזהיר יותר. ההערכה הרווחת היא שהאביב הערבי נגרם מחוסר שביעות רצון, במיוחד בקרב צעירים ואיגודים, משלטון הממשלות המקומיות, אם כי יש ששיערו כי פערים גדולים ברמות ההכנסה ולחצים שנגרמו מהמיתון הגדול אולי היוו גורם גם כן. כמה פעילים השתתפו בתוכניות בחסות הקרן הלאומית לדמוקרטיה במימון אמריקאי, אך הממשל בארצות הברית טען כי לא יזם את ההתקוממויות.
גורמים רבים הובילו להפגנות, כולל נושאים כמו רפורמה, הפרות זכויות אדם, שחיתות פוליטית, האטה כלכלית, אבטלה, עוני קיצוני ומספר גורמים מבניים דמוגרפיים, כגון אחוז גדול של צעירים משכילים אך לא מרוצים בתוך כלל האוכלוסייה. הזרזים למרידות בכל מדינות צפון אפריקה והמפרץ הפרסי כללו את ריכוז העושר בידי מונרכים שהיו בשלטון במשך עשורים, חוסר שקיפות מספק בחלוקת הכספים מחדש, שחיתות, ובמיוחד סירובם של הצעירים לקבל את הסטטוס קוו. חלק מהמפגינים ראו במודל הטורקי כאידיאל (בחירות שנויות במחלוקת אך שלווֹת, כלכלה ליברלית אך צומחת במהירות, חוקה חילונית אך ממשלה אסלאמיסטית). אנליסטים אחרים האשימו את עליית מחירי המזון בסוחרי סחורות והסבת גידולים לאתנול. ואילו אחרים טענו שההקשר של שיעורי אבטלה גבוהים ומשטרים פוליטיים מושחתים הוביל לתנועות מחאה באזור.
בעקבות הפגנות האביב הערבי, כמות ניכרת של תשומת לב התמקדה בתפקיד המדיה החברתית והטכנולוגיות הדיגיטליות בכך שאיפשרו לאזרחים באזורים שנפגעו מ"ההתקוממויות הערביות" אמצעי לאקטיביזם קולקטיבי כדי לעקוף ערוצי תקשורת המופעלים על ידי המדינה. השפעת המדיה החברתית על האקטיביזם הפוליטי במהלך האביב הערבי הייתה, עם זאת, שנויה במחלוקת. הפגנות התקיימו הן במדינות עם רמה גבוהה מאוד של שימוש באינטרנט (כגון בחריין עם 88% מאוכלוסייתה מחוברת לאינטרנט ב-2011) והן במדינות עם חדירת אינטרנט נמוכה ביותר (כמו תימן ולוב).
השימוש בפלטפורמות מדיה חברתית יותר משהוכפל במדינות ערב במהלך ההפגנות, למעט לוב. חוקרים אחדים הראו כיצד אינטליגנציה קולקטיבית, דינמיקה של ההמון במערכות שיתופיות כגון מדיה חברתית, מחזיקה בכוח עצום לתמוך בפעולה קולקטיבית בכדי לעורר שינוי פוליטי. באפריל 2011, מספר משתמשי פייסבוק בעולם הערבי עבר את ה-27.7 מיליון איש. מבקרים אחדים טענו כי טכנולוגיות דיגיטליות וצורות תקשורת אחרות באמצעות סרטונים, טלפונים סלולריים, בלוגים, תמונות, מיילים והודעות טקסט, הביאו למושג של "דמוקרטיה דיגיטלית" בחלקים מצפון אפריקה שנפגעו מההתקוממויות.
פייסבוק, טוויטר ומדיה חברתית מרכזית אחרת מילאו תפקיד מפתח בתנועתם של פעילים מצרים ותוניסאים בפרט. תשעה מתוך עשרה מצרים ותוניסאים השיבו בסקר שנערך כי השתמשו בפייסבוק כדי לארגן הפגנות ולהפיץ מודעות. אוכלוסייה גדולה זו של גברים צעירים מצרים כינתה את עצמה "דור הפייסבוק", הממחיש את בריחתם מעברם הלא מודרני. יתר על כן, 28% מהמצרים ו-29% מהתוניסאים מאותו סקר אמרו שחסימת פייסבוק הפריעה ו/או שיבשה מאוד את התקשורת. אתרי מדיה חברתית היו פלטפורמה לתנועות שונות שנוצרו על ידי אזרחים מתוסכלים רבים, כולל "תנועת הנוער של 6 באפריל" משנת 2008 שאורגנה על ידי אחמד מאהד, שיצאה לארגן ולקדם שביתת עבודה כלל-ארצית והעניקה השראה ליצירה מאוחרת יותר של "הנוער הפרוגרסיבי של תוניסיה".
במהלך האביב הערבי, אנשים יצרו דפים בפייסבוק כדי להעלות מודעות לגבי פשעים לכאורה נגד האנושות, כגון אלימות משטרתית במהפכה המצרית. השאלה האם הפרויקט של העלאת המודעות ננקט בעיקר על ידי ערבים עצמם או פשוט פורסם על ידי משתמשי מדיה חברתית מערביים היא עניין לוויכוח. ג'ארד קלר, עיתונאי של The Atlantic, טוען שרוב הפעילים והמפגינים השתמשו בפייסבוק (או במדיה חברתית אחרת) כדי להתארגן; עם זאת, מה שהשפיע על ההפגנות באיראן היה "שיטת הפה לאוזן הישנה והטובה". ג'ארד קלר טען כי תפוקת המדיה החברתית הפתאומית והחריגה נגרמה מכך שמערביים היו עדים למצב ואז שידרו אותם. המזרח התיכון וצפון אפריקה השתמשו בהודעות טקסט, דוא"ל ובלוגים רק כדי לארגן ולתקשר מידע על הפגנות מקומיות פנימיות.
אלא שהרשתות חברתיות לא היו הכלי היחיד עבור מורדים לתאם את מאמציהם ולתקשר. במדינות עם חדירת האינטרנט הנמוכה ביותר ותפקיד מוגבל של רשתות חברתיות, כמו תימן ולוב, תפקידם של מכשירי מדיה אלקטרונית כמו טלפונים סלולריים, מיילים וקטעי וידאו (למשל, יוטיוב), היה חשוב מאוד כדי לשפוך אור על המצב במדינה ולהפיץ את הבשורה על ההפגנות בעולם החיצון. במצרים, בקהיר במיוחד, דרשות במסגדים היו אחת הפלטפורמות העיקריות לתיאום פעולות המחאה ולהעלאת מודעות ההמונים.
ציר הזמן
תוניסיה חוותה סדרת סכסוכים במהלך שלוש השנים שקדמו לאביב הערבי, הבולט ביותר אירע באזור הכרייה של גפסה ב-2008, שם נמשכו ההפגנות חודשים רבים. הפגנות אלו כללו עצרות ושביתות, שבמהלכן נמנו שני הרוגים, מספר בלתי מוגדר של פצועים ועשרות מעצרים.
במצרים, תנועת העבודה הייתה חזקה במשך שנים, עם יותר מ-3,000 פעולות עבודה מאז 2004, וסיפקה זירה חשובה לארגון הפגנות ופעולה קולקטיבית. הפגנה חשובה אחת הייתה שביתת עובדים ב-6 באפריל 2008 במפעלי הטקסטיל הממשלתיים של אל-מחלה אל-כּוּבְּרָא, ממש מחוץ לקהיר. הרעיון לסוג זה של הפגנה התפשט ברחבי המדינה וקודם על ידי צעירים ממעמד הפועלים הבקיאים במחשבים ותומכיהם בקרב סטודנטים במכללות ממעמד הביניים. דף פייסבוק, שהוקם כדי לקדם את השביתה, משך עשרות אלפי עוקבים וסיפק את הפלטפורמה לפעולה פוליטית מתמשכת במרדף אחר "המהפכה הארוכה". הממשלה התגייסה כדי לשבור את השביתה באמצעות חדירה ושימוש במשטרת מהומות, ובעוד שהמשטר הצליח במידת מה למנוע שביתה, מתנגדי המשטר הקימו את "ועדת 6 באפריל" של צעירים ופעילי עבודה, שהפכה לאחד הכוחות העיקריים שקראו להפגנה נגד מובארכ ב-25 בינואר בכיכר תחריר.
באלג'יריה, חוסר שביעות הרצון הלך והצטבר במשך שנים בשל מספר נושאים. בפברואר 2008 כתב שגריר ארצות הברית רוברט פורד בכבל דיפלומטי שהודלף כי אלג'יריה "אינה מרוצה" מניכור פוליטי ארוך טווח; שחוסר שביעות רצון חברתי נמשך ברחבי המדינה, עם שביתות מזון שהתרחשו כמעט מדי שבוע; הפגנות בכל יום במקום כלשהו במדינה; וכי ממשלת אלג'יריה מושחתת ושברירית. יש הטוענים כי במהלך 2010 היו לא פחות מ-9,700 מהומות ותסיסות ברחבי המדינה. הפגנות רבות התמקדו בנושאים כגון חינוך ושירותי בריאות, בעוד שאחרות ציינו שחיתות גואה.
בסהרה המערבית, מחנה המחאה גדיים איזיק הוקם 12 קילומטרים מדרום-מזרח לאל-עיון על ידי קבוצה של צעירים מקומיים ב-9 באוקטובר 2010. כוונתם הייתה להפגין נגד אפליה בעבודה, אבטלה, ביזת משאבים והפרות זכויות אדם. המחנה הכיל בין 12,000 ל-20,000 תושבים, אך ב-8 בנובמבר 2010 הוא נהרס ותושביו פונו על ידי כוחות הביטחון המרוקאים. כוחות הביטחון נתקלו בהתנגדות חזקה מצד כמה אזרחים צעירים, ומהומות התפשטו עד מהרה לאל-עיון ולערים אחרות במחוז וכתוצאה מכך היו פצועים והרוגים. האלימות נגד אנשי סהרה המערבית בעקבות ההפגנות צוינה כסיבה להפגנות מחודשות חודשים לאחר מכן, לאחר תחילת האביב הערבי.
הזרז להסלמה בהפגנות היה ההצתה העצמית של מוחמד בועזיזי התוניסאי. בועזיזי, שלא הצליח למצוא עבודה ומכר פירות בדוכן בצד הדרך, מצא שסחורתו הוחרמה על ידי מפקח עירוני ב-17 בדצמבר 2010. שעה לאחר מכן הוא שפך על עצמו בנזין והצית את עצמו. מותו ב-4 בינואר 2011 הפגיש קבוצות שונות שלא היו מרוצות מהמערכת הקיימת, כולל מובטלים רבים, פעילים פוליטיים ופעילי זכויות אדם, פעילי עבודה ואיגודים מקצועיים, סטודנטים, פרופסורים, עורכי דין ואחרים, כדי להתחיל את המהפכה התוניסאית.
סדרת ההפגנות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה שהחלה בשנת 2010 נודעה בשם "האביב הערבי", ולעיתים גם כ"האביב והחורף הערבי", "ההתעוררות הערבית", או "ההתקוממויות הערביות", אף על פי שלא כל המשתתפים בהפגנות היו ערבים. היא ניצתה מההפגנות הראשונות שאירעו בתוניסיה ב-18 בדצמבר 2010 בסידי בוזיד, בעקבות ההצתה העצמית של מוחמד בועזיזי במחאה על שחיתות משטרתית ויחס רע כלפיו. הצלחת ההפגנות בתוניסיה, גל של תסיסה שניצת על ידי "האיש הבוער" התוניסאי הכה באלג'יריה, ירדן, מצרים ותימן, ולאחר מכן התפשט למדינות אחרות. ההפגנות הגדולות והמאורגנות ביותר התרחשו לעיתים קרובות ב"יום זעם", בדרך כלל בתפילות יום שישי אחר הצהריים. ההפגנות עוררו גם תסיסה דומה מחוץ לאזור. בניגוד לציפיות, המהפכות לא הונהגו על ידי אסלאמיסטים ואף על פי שהאסלאמיסטים בהחלט נכחו בהתקוממויות, הם מעולם לא קבעו את כיווני התנועות הללו, אחרי הכל, כמעט ולא הייתה מנהיגות מרכזית באף אחת מהמחאות. כמה קבוצות אסלאמיסטיות אף היססו בתחילה להצטרף להפגנות, והקבוצות הדתיות הגדולות במצרים, סלפים, אל-אזהר והכנסייה הקופטית, התנגדו בתחילה למהפכה. המופתי של מצרים, עלי גומעה, הכריז שהתקוממות נגד שליט חוקי – הנשיא מובארכ – היא חראם, לא מותרת והמשמר הישן של האחים המוסלמים הצטרף להפגנות בחוסר רצון רק לאחר שנדחף על ידי צעירי הקבוצה.
האביב הערבי גרם לשינוי הגדול ביותר של המזרח התיכון מאז הדה-קולוניזציה. כך, עד סוף פברואר 2012, שליטים נאלצו לעזוב את השלטון בתוניסיה, מצרים, לוב ותימן; התקוממויות אזרחיות פרצו בבחריין וסוריה; הפגנות גדולות פרצו באלג'יריה, עיראק, ירדן, כווית, מרוקו, עומאן וסודאן; והפגנות קלות יותר התרחשו במאוריטניה, ערב הסעודית, ג'יבוטי, סהרה המערבית וברשות הפלסטינית. נשיא תוניסיה זיין אל-עאבדין בן עלי נמלט לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011 בעקבות הפגנות המהפכה התוניסאית. נשיא מצרים חוסני מובארכ התפטר ב-11 בפברואר 2011 לאחר 18 ימים של הפגנות ענק ובכך סיים את נשיאותו בת 30 השנים. מנהיג לוב מועמר קדאפי הודח ב-23 באוגוסט 2011, לאחר שהמועצה הלאומית הזמנית (NTC) השתלטה על העיר באב אל-עזיזיה. הוא נהרג ב-20 באוקטובר 2011 בעיר הולדתו סירת לאחר שהמועצה השתלטה על העיר. נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח חתם על הסכם העברת השלטון של מועצת שיתוף הפעולה במפרץ (GCC) שבו נערכה בחירות לנשיאות תימן וכתוצאה מכך יורשו עבד רבו מנסור האדי החליף אותו רשמית כנשיא ב-27 בפברואר 2012 בתמורה לחסינות מפני תביעה. נשק ולוחמים טוארגים שחזרו ממלחמת האזרחים בלוב ליבו סכסוך רותח במאלי שתואר כ'תוצאת לוואי' של האביב הערבי בצפון אפריקה.
במהלך תקופה זו, מספר מנהיגים הודיעו על כוונתם לפרוש בתום כהונתם. נשיא סודאן עומר אל-בשיר הודיע כי לא יתמודד בבחירות ב-2015 (בסופו של דבר הוא חזר בו מהודעתו והתמודד בכל זאת), וכך גם ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאליכי, שכהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-2014, אם כי ההפגנות אלימות דרשו את התפטרותו המיידית ב-2011. הפגנות בירדן גרמו גם לפיטוריהן של ארבע ממשלות רצופות על ידי המלך עבדאללה והתסיסה העממית בכוויית הביאה גם להתפטרות הקבינט של ראש הממשלה נאסר אל-סבאח.
ההשלכות הגיאופוליטיות של ההפגנות משכו תשומת לב גלובלית. כמה מפגינים היו מועמדים לפרס נובל לשלום לשנת 2011. תַוַּכּוּל כַּרְמָאן מתימן הייתה שותפה לזוכה פרס נובל לשלום לשנת 2011 בשל תפקידה בארגון הפגנות שלוות. בדצמבר 2011 בחר מגזין Time ב"המפגין" כ"איש השנה" שלו. הצלם הספרדי סמואל ארנדה זכה בפרס צילום העיתונות העולמי לשנת 2011 עבור תמונתו של אישה תימנית המחזיקה בן משפחה פצוע, שצולמה במהלך ההתקוממות האזרחית בתימן ב-15 באוקטובר 2011.
מדינות שהושפעו
בחריין
המשטר בבחריין הוא מונרכיה חוקתית פרלמנטרית. מחאות המוניות למען הדמוקרטיה פרצו בפברואר 2011, מה שהוביל לדיכוי ממשלתי בסיוע כוחות מסעודיה. אך האי-שקט נמשך, כאשר רוב שיעי חסר מנוחה התעמת עם מדינה הנשלטת על ידי המיעוט הסוני. המשפחה השלטת טרם הציעה ויתורים פוליטיים משמעותיים וסירבה להתפשר.
מצרים
מצרים נחשבת לרפובליקה חצי-נשיאותית. מצרים נותרה שקועה בתהליך ממושך של מעבר פוליטי לאחר התפטרותו של המנהיג הוותיק חוסני מובארכ בפברואר 2011, כאשר רוב הכוח הפוליטי האמיתי עדיין בידי הצבא. מחאות המוניות נגד הממשלה ביולי 2013 אילצו את הצבא להדיח את הנשיא הראשון של מצרים שנבחר באופן דמוקרטי, מוחמד מורסי, על רקע קיטוב עמוק בין האסלאמיסטים לקבוצות חילוניות. מאז 2014 משמש שר ההגנה לשעבר, עַבְּד אֶל-פַתָּאח אֶ-סִּיסִי, כנשיא מצרים.
עיראק
מאז 2003 עיראק היא רפובליקה פרלמנטרית פדרלית. הרוב השיעי בעיראק שולט בקואליציה, מה שמפעיל לחץ גובר על הסכם חלוקת השלטון עם הסונים והכורדים. דאעש משתמש בטינה הסונית כלפי הממשלה כדי לגייס תמיכה בקמפיין האלימות המתגבר שלו ולשלוט על שטחים בצפון ובצפון מזרח עיראק ומתעמת בקביעות עם הכוחות הפדרליים בעיראק. ראש הממשלה נורי אל-מאלכי ששימש כראש ממשלת עיראק מאז 2006, התפטר ב-2014.
איראן
איראן היא רפובליקה אסלאמית נשיאותית. מזה תקופה ארוכה שהכלכלה באיראן, התלויה בנפט, נמצאת תחת לחץ חמור עקב סנקציות שהטילו מדינות המערב על תוכנית הגרעין שלה. בינתיים, ישנה מתיחות גוברת בין המשטר לתושבים. אך בדומה לבחריין, השלטון אינו שש לפשרות.
לבנון
לבנון היא רפובליקה פרלמנטרית בעלת מאפיין שבטי. לקואליציה השלטת, הנתמכת על ידי ארגון הטרור חיזבאללה, היו קשרים הדוקים עם משטר אסד בסוריה, בעוד שהאופוזיציה האוהדת את המורדים הסורים הפעילה בסיס עורפי בצפון לבנון. עימותים פורצים בין קבוצות לבנוניות יריבות בצפון המדינה מעת לעת. אבל ראש הממשלה סעד אל-חרירי התפטר לאחר שנים של מחאות נגדו. כיום המשטר בלבנון מנסה לקדם את פירוק ארגון חיזבאללה בעקבות השלכות מבצע חיצי הצפון, אך ההליך מתבצע באיטיות משוועת.
לוב
בבחירות לפרלמנט ביולי 2012 ניצחה ברית פוליטית חילונית. עם זאת, חלקים גדולים מלוב נשלטים על ידי מיליציות, מורדים לשעבר שהפילו את משטרו של קולונל מועמר אל-קדאפי נאבקות זו בזו. עימותים תכופים בין מיליציות יריבות מאיימים לטרפד את התהליך הפוליטי. מיעוט אסלאמיסטי בקונגרס הלאומי הכללי, לאחר שהפסיד בבחירות, התכנס מחדש באוגוסט 2014 ונראה שהמשבר החריף במדינה התייצב זמנית בשל מעורבות מדינות זרות, אך המצב נותר מתוח.
סוריה
מאז מרץ 2011, סוריה היתה מעורבת במלחמת אזרחים ובמחאות אלימות נגד אסד ומפלגת הבעת' כחלק מהאביב הערבי, דיכוי שתרם להפיכתה של סוריה לאחת המדינות הכי פחות שלוות בעולם. מאז דצמבר 2024, המשטר החדש בסוריה, מנסה לייצב את שלטונו ואחיזתו במוסדות המדינה, אך המאבק בקבוצות קיצוניות ששורשן מדאעש, מוביל למלחמות דמים עם המיעוטים העלאווים והדרוזים במדינה.
תוניסיה
בשנת 2011, מהפכה הביאה להפלתו של הנשיא האוטוקרטי זין אל-עאבדין בן עלי ולאחר מכן נערכו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה. מאז, תוניסיה מבססת את המשטר הדמוקרטי. המדינה קיימה את הבחירות לנשיאות הראשונות שלה מאז האביב הערבי ב-23 בנובמבר 2014.
תימן
בינואר 2011 החלה סדרה של מחאות רחוב נגד העוני, האבטלה, השחיתות ותוכניתו של הנשיא סאלח לתקן את חוקת תימן ולבטל את מגבלת כהונתו כנשיא, מה שהיה הופך אותו למעשה לנשיא לכל החיים.ועידת דיאלוג לאומית נוצרה ב-18 במרץ 2012 כדי להגיע לקונצנזוס בנושאים מרכזיים העומדים בפני עתידה של המדינה. הוצע להפוך את תימן לרפובליקה פדרלית רב-אזורית. אך באוגוסט 2014, תימן חוותה אי שקט שהוביל להשתלטות מיליציות חות'יות על צנעא ולחתימה על הסכם שלום ושותפות לאומית שהביא להקמת ממשלת אחדות חדשה הכוללת מגוון סיעות תימניות. עבד רבו מנסור האדי, ששימש כראש ממשלה התפטר ב-23 בינואר 2015 על רקע מבוי סתום פוליטי נגד החות'ים, אם כי המשיך לשמש כנשיא תימן בשנים 2012–2022 והמשבר הפוליטי והביטחוני בתימן רחוק מסיום.
למה האביב הערבי נכשל?
בעוד שהאביב הערבי הוביל להדחתם של כמה אישים חזקים, חוסר היציבות הכלכלית והפוליטית נמשך ברוב המדינות. עשר שנים לאחר מכן, בעוד שכמה מנהיגים הודחו, תקוותיהם של המשתתפים במחאות ההמוניות התנפצו, כאשר הושגו הרבה פחות הישגים פוליטיים וכלכליים ממה שציפו בתחילה.
היחידה שאפשר לומר עליה שנהנתה מפירות האביב הערבי היא תוניסיה שבה יש חופש ביטוי גדול בהרבה מאי פעם. החברה האזרחית משתמשת ברשתות החברתיות כדי להתבטא נגד התעללויות ורק באחרונה נערכו בחירות נשיאותיות, אבל האנשים עדיין נאבקים לבסס את הישגיהם הפוליטיים. אפילו כאן, רוחות הרפאים של המשטר הישן הותירו נוכחות במרחב הפוליטי ורבים מתרפקים על היציבות של ימי בן עלי. במצרים, למשל, לא התרחש שינוי אמיתי. בבחירות לנשיאות ביוני 2012 זכו מוחמד מורסי והאחים המוסלמים לניצחון. עם זאת, מורסי הודח במהירות על ידי הצבא ביולי 2013. מה גם שההידרדרות הכלכלית בכל המדינות בולטת. במצרים, מצבם הכלכלי של רוב המצרים החמיר משמעותית.
בינתיים, מאז נפילתו של האיש החזק לשעבר מועמר קדאפי, לוב נקרעה לגזרים, כאשר שתי ממשלות שונות בטריפולי ובבנגאזי מתחרות על השלטון, מה שמעמיד את המדינה בסכנת קריסה. אינספור מיליציות הטילו את שלטונן בעוד שהכלכלה הלאומית נחלשה. המצב הסתבך עוד יותר עקב התערבותם של גורמים אזוריים שונים התומכים בטריפולי או בבנגאזי.
ולמרות תוצאות אלו, הדוגמאות מסודן ואלג'יריה מראות שתנועות חברתיות-פוליטיות אלו לא שככו בשנת 2011. המחאות בסודאן בדרישה ליותר חופש ודמוקרטיה, שהחלו בדצמבר 2018, הן אינדיקציה ברורה לכך. לאחר חודשים של מחאות, הנשיא לשעבר עומר אל-בשיר הודח באפריל 2019 והוחלף על ידי מועצת המעבר הצבאית (TMC), שחתמה על הסכם עם כוחות החופש והשינוי (FFC) לשלב דמוקרטי של 39 חודשים שבסופו של דבר יועבר השלטון לאזרחים.
באופן דומה, בפברואר 2019, החליטו האלג'יראים למחות נגד ניסיונו של הנשיא דאז, עבד אל-עזיז בוטפליקה, להתמודד לכהונה חמישית. הוא היה חולה מאוד, לא מסוגל לדבר ומרותק לכיסא גלגלים, ולא הצליח לקיים קמפיין. לאחר מחאות בכל יום שישי, בוטפליקה נאלץ לבסוף להתפטר באפריל 2019. אך, האלג'יראים רצו יותר כי הסיסמה שלהם "כולם חייבים לעזוב" משמשת כתזכורת לכך שהם רוצים שכל המערכת הפוליטית תפורק ותשתנה. כך שעבור האלג'יראים, זהו צעד נוסף בבניית האומה של המדינה מאז העצמאות ב-1962.
בנוסף, ההתקוממויות הערביות חסרו את השינוי הנדרש ולמעשה מעין ארגון פוליטי המסוגל להפוך את כעסם ותסכולם של העם לתוכנית ממשלתית. דבר זה מנע את הופעתה של אליטה פוליטית חדשה. זאת בניגוד למהפכה הצרפתית, למשל, שבה הבורגנות הצליחה לנהל את ההישגים שהשיגה המהפכה, שקדמו לו דיון ציבורי נרחב.
דרך ארוכה לדמוקרטיה
עשר שנים לאחר מכן, התנאים שהובילו להתקוממויות הערביות נותרו בעינם. במצרים, שם עבד אל-פתאח א-סיסי – שנבחר ב-2014 וב-2018 – שולט ביד רמה ומונע מאנשים להתבטא, חופש הביטוי נמצא בסכנה גוברת, אפילו יותר מאשר תחת מובארק. בלוב, ההתערבות הזרה פגעה בשיקומה הפוליטי והכלכלי.
על פי סקר צעירים ערבים משנת 2020, כמעט 89% מבני ה-18-24 מודאגים בעיקר משיעור האבטלה הגבוה, ורק 49% מהם סומכים על ממשלתם שתמצא פתרון לכך. כתוצאה מכך, מספר הולך וגדל של צעירים ערבים חולמים להגר למקום אחר. הדרך לדמוקרטיה היא תהליך ארוך ומייגע המורכב מצעדים רבים ומהפכות מיקרו. בשנת 2010 צעירים תוניסאים ביקשו עבודה וכי יכבדו אותם, בעוד שאין ספק שהייתה התקדמות פוליטית מאז, האבטלה נותרה נושא חשוב. מגמת ההגירה חריפה גם במדינה שבה, למשל, רופאים תוניסאים מעדיפים להגר, מה שפוגע בתורו במגזר הבריאות.
ההישג הגדול ביותר של האביב הערבי הוא אולי שבעידן של המדיה החברתית, מנהיגים ערבים מודעים כעת לכך שעמם לא ישתוק לנצח. הם מוכנים להרים את קולם שוב. ובכל זאת אין ספק שהאביב הערבי נותר אחד הפרקים המשמעותיים ביותר במאה ה-21 במזרח התיכון. חלק מהמדינות חוו שינויים דרמטיים ומאבק בלתי פוסק על כוח ושלטון, בעוד אחרות מצאו את עצמן בעיצומם של משברים מורכבים מתמשכים. ומה שנראה בתחילה כהבטחה לחירות ולדמוקרטיה התברר כמסע ארוך ומורכב, עם ניצחונות ואכזבות.
