השפה הערבית היא אוצר הציוויליזציה העולמית: שפת הקוראן, החשובה לחסידי הדת האסלאמית; הלטינית של המזרח, כי הודות לתרגומים מהערבית, יצירותיהם של מדענים קדומים הגיעו אלינו…

ערבית היא אחת מארבע השפות שהולידו מסורת אוטוכטונית, כלומר, מסורת לשונית משלהן, יחד עם סינית, סנסקריטית ויוונית.

יש יותר מ־300 מיליון דוברי ערבית שפת אם בעולם ויש לה מעמד של שפה רשמית ב־24 מדינות באסיה ובאפריקה.

מאפיינים

ערבית מהווה חלק ממשפחת השפות המאקרו־אפרואסייתיות, הענף השמי שלהם. רבים מכירים קרוב משפחה אחד של הערבית – העברית המודרנית. שפות נוספות הקשורות בקשר הדוק הן אמהרית, השפה הרשמית באתיופיה, ואשורית, שפתן של קבוצות אתניות מבודדות במזרח התיכון.

לערבית קשר עם שפות מתות רבות: ארמית (שפת ספרי התנ"ך המאוחרים), פיניקית, ג'אזית (שפת הפולחן באתיופיה), מצרית עתיקה וקופטית (שפת הפולחן של הכנסייה הנוצרית במצרים).

בהקשר של שפה, אנשים מתעניינים פעמים רבות בכתיבה כי הוא ניתן לייצוג חומרי. אבל השפה קיימת בעיקר בצורה בעל פה, ויש מספר עצום של שפות לא כתובות אך חוסר הכתיבה אינו שולל אותן ממעמדן כשפה.

מוצא השפה

מאמינים שהכתיבה הערבית נבעה מהתפתחות הכתיבה הנבטית. הנבטים הגיעו מחצי האי ערב בסביבות שנת 500 לפני הספירה. התיישבו בחלק הצפון מזרחי של חצי האי סיני. כאן התוודעו לכתיבה הארמית, והיא, בתורה, הושאלה מהפיניקים. על בסיס זה יצרו הנבטים כתיבה משלהם וכעבור מאות שנים היא התגבשה לכתב הערבי.

אבן הדרך החשובה ביותר בתולדות היווצרות השפה הערבית היא תקופת כתיבת הקוראן מאמצע המאה השביעית לספירה.

השערה ידועה זה מכבר: כיוון הכתב עשוי להיקבע על ידי החומר וכלי הכתיבה.

כך היה בכתב פרוטו – האלפבית שקדם לערבית. לאבות הקדמונים שמהם צמחו כותבי האלף בית של שפות מסוימות היו חומרים וכלים ספציפיים. כמובן שכאשר התחילה הכתיבה הערבית, כבר היה קלף, ובהמשך פפירוס ונייר. אבל בימי האלפבית שקדמו לכתיבה הערבית, ייתכן שהמצב היה שונה.

ההשערה היא שאבות הכתיבה הערבית היו מערכות כתיבה בכתב יתדות, והחומרים שבהם נעשה שימוש לרוב היו לוחות חרס/אבן או האבן עצמה. הטקסט נחצב בפטיש או אזמל. מכיוון שרוב האנשים ימניים, היה נוח יותר להחזיק את הפטיש ביד ימין ולא לכסות את הכתובת, אבל המחקר האקדמי בנושא נמשך במחלקות לבלשנות.

מבנה השפה הערבית

אז למה לגמל יש 500 מילים נרדפות ומה המשמעות של "אל" בשמות משפחה ערביים?

כתיבה ערבית מורכבת ממערכת של 28 תווים או גְּרַפֵמות המייצגות רק עיצורים. תנועות קצרות בכתב אינן מועברות בסדרה הראשית של גרפמות, אלא מסומנות באייקונים מיוחדים המהווים תנועות. ישנם שלושה מהם: "a" (הייעוד הוא פס אלכסוני קטן מעל הגרפמה), "y" (פסיק מעל הגרפמה), "ו" (פס אלכסוני קטן מתחת לגרף).

אבל יש גם תנועות ארוכות; שלוש גרפמות מהאלפבית משמשות לציון שלהן בכתב. אם אחרי "אוּ" קצרה יש לנו את הגרפמה "וואו", זה יהיה "אוּ" ארוכה. אם אחרי, ה"ו" קצרה הגרפמה "יה" היא "ו" ארוכה. אם אחרי התנועה הקצרה "א" הגרפמה "אליף" היא "א" ארוכה.

נניח שהמילה "ספר" היא "קיטאב": התנועה הראשונה קצרה, התנועה השנייה ארוכה. ו"קטב": שני התנועות קצרות. לערבית חשובה ההתנגדות של תנועות קצרות וארוכות.

התנגדות זו משמשת גם בדקדוק: "מורה" – "מוּדריסוּן", אך "מורים" – "מודרריסוּאוּן", הודות להתנגדות שמופיעה בהטיית רבים.

בערבית יש מה שנקרא גלישות שיכולות להעביר גם עיצור וגם תנועה ארוכה, הכל תלוי במיקום במילה. דוגמה עם הגרפמה "ווּאוּ": "ילד" הוא "וואלד", בתחילת המילה יש צליל עיצור עם תנועה קצרה – "וא". "תוּת" – "טואוט", כאן הגרפמה "וואוו" היא כבר אחרי תנועה קצרה וכתוצאה מכך נוצרות תנועות ארוכות "אוּ".

הגרפמה השלישית "אליף", המספקת "אָ" ארוכה, אינה משמשת כעיצור, אלא נחוצה בתחילת המילים לתמיכה האורתוגרפית לחמזה.

חמזה היא תכונה ייחודית נוספת של השפה הערבית. העובדה היא שמילים שעבור האוזן המערבית נתפסות כמתחילות בתנועות, בערבית מתחילות בעיצור.

בערבית, בניגוד לשפות ההודו-אירופאיות, כל מנגנון הדיבור בערבית מעורב, מהחלקים התחתונים (צלילים גרוניים עמוקים מאוד: גרון, לוע) ועד לקצה הלשון (בין שיניים), יש דגש (שמבוטא במתח).

לעתים קרובות אומרים על ערבית שלכמה מילים יש מספר אינסופי של מילים נרדפות. לדוגמה, יותר מ-500 מילים לתיאור גמל. משום שערבית עשירה במילים נרדפות; אנשים בדרך כלל זוכרים תמיד גמל, חרב ואריה. הסיבה היא בתכונה נבחרת המאפיינת את האובייקט. לבדואים יש שמות ספציפיים לסוגים שונים של גמלים ולגמלים במדינות שונות.

או 99 השמות של אללה שהם סימנים, כינויי אללה, שהם מילים נרדפות.

כאן נכנסת לתמונה השערת היחסות הלשונית, המכונה השערת ספיר-וורף: כדוברי שפה מסוימת, אנחנו לא רק תופסים את העולם דרך הפריזמה של השפה, אלא גם כופים על העולם תמונה של תפיסה דרך השפה — זו השפעה דו־כיוונית. למשל, לאסקימואים יש מילים רבות בשפתם המעידות על גוונים של לבן. הערבים עושים את אותו הדבר עם גמלים.

והנקודה השנייה: התוקף הקצבי של שתיים או שלוש מילים בעלות משמעות כפולה. באמצעות חזרה, מושג ביטוי אמנותי לצורך הגברת המשמעות, קצת כמו ה״א הידיעה.

"אל" או "א" מופיע כל הזמן בשמות אישים ומקומות אצל הערבים. במובן זה, ייתכנו אפשרויות "אס", "אר", "אן" – תלוי באיזה עיצור מתחילה המילה הבאה. כל העיצורים הערביים מחולקים לשניים: 14 משולים ל"l" – זהו תהליך של הטמעה, 14 האחרים אינם משולים. בדרך כלל ״אל״ בשם המשפחה מעיד על השתייכות לאזור מסוים או ככינוי.

ערבית קשה שפה?

אומנם ערבית נחשבת לשפה קשה ללמידה, אבל הערבית נותנת מתנה לתלמיד: אם תלמדו לשמוע צלילים ערביים בצורה נכונה ולבטא אותם נכון, תכתבו במדויק את מה שאתם שומעים בלי שגיאות, אפילו ביטוי ממילים לא מוכרות.

התכתבות מלאה בין הנשמע לבין מה שהוקלט מסייעת מאוד. כדי לשמוע נכון, צריך ללמוד לרשום מילים לא מוכרות.

האמת היא שאין שפות מורכבות באופן מופשט בכלל. לכל שפה יש תכונות שמקלות על הלמידה ותכונות שהן קצת קשות.

והכל מסתכם בסובייקטיביות — איזה אדם לומד את השפה? דובר פרסית למשל יכול להבין בקלות כתיבה ערבית; הוא כותב באופן דומה, רק בכתב יד אחר, בעוד שדוברי העברית יתקשו עם ערבית כתובה כמו דוברי רוסית ואנגלית.

בשלבים הראשונים, הפונטיקה קשה בגלל חוסר ההיכרות של התלמידים עם הדקדוק של ערבית ספרותית והצימוד המילולי.

לרוב קל יותר ללמוד ערבית מדוברת לעומת ערבית ספרותית, אף שהערבית המדוברת שונה בכל מקום.

זהו הקושי השני של הערבית, שהערבית הספרותית אינה אותה שפה המדוברת ברחובות הערים במדינות ערב ואפילו לא שפת התקשורת היומיומית.

כך למשל, בניגוד לערבית ספרותית, הדיאלקטים התפתחו בחופשיות כשפות דיבור חיות. עם הזמן, ההבדלים רק הלכו והעמיקו והובילו לדו-לשוניות או מה שמכונה דִּיגְלוֹסְיָה.

דיגלוסיה הוא מושג מסוציו-בלשנות לאפיון מצבים שבהם שתי שפות מתקיימות במקביל בתחומים שונים, כאשר האחת מתאימה למעמד של שפה נמוכה, והשנייה – גבוהה.

נוטים לתבלבל דו־לשוניות עם דיגלוסיה, כשלאחת השפות יש מעמד גבוה במוחם של הדוברים.

במדינות ערב, מעמדה הגבוה של הערבית הספרותית נובע ממעמד שפת הקודש של הקוראן. השפה הספרותית משרתת את תחום התקשורת הרשמי והיא שפת התקשורת, המשא ומתן והנאומים של הפוליטיקאים.

השפה המדוברת משרתת את תחום היומיום ומשמשת בחיי היום יום והיא שפת הרחוב. יחד עם זאת, שפת הדיבור משתנה בסגנון: נמוכה יותר אצל סוחרי שוק או נהגי מוניות, גבוהה יותר אצל מורים באוניברסיטה.

השפה המדוברת היא שפת האם, אותה לומד הילד במשפחה כאשר הוא לומד את השפה הספרותית רק בבית הספר, אם בכלל.

זמן רב התפרסמו יצירות ספרותיות רק בשפה הספרותית, ורק בתחילת המאה ה־20 החלו להופיע יצירות דרמה בניבים, כאשר בעזרתם הוסיפו המחברים ריאליזם לתיאור הסביבה העממית.

דיאלקטים בערבית מדוברת

יש הרבה דיאלקטים של ערבית מדוברת. הם מחולקים אזורית בהתאם לחלוקה של העולם הערבי כולו: ערבית, ניבים של המפרץ הפרסי, ערבית סורית-פלסטינית (סוריה, לבנון, הרשות הפלסטינית, הניב הירדני שקרוב אליהם), ניב מצרי וניבי המגרב (שבעיקר באזור צפון אפריקה).

הניב המצרי מהווה קישור בין שני החלקים של העולם הערבי, בין המשרק (שממזרח למצרים) למגרב (שממערב).

ֶכך למשל, בניב המרוקאי, שהוא חלק מקבוצת הניבים של המגרב, קיים מצע ברברי חזק, כלומר הניב הברברי המקומי (ברברים הם עם ילידים מצפון אפריקה שהתאסלם במאה השביעית) ויש השפעה צרפתית מהתקופה הקולוניאלית; מרוקאים רבים מוצאים שטבעי יותר לדבר צרפתית…

לניב העיראקי יש צליל צ' שלא נמצא בשום מקום אחר – זיקה ברורה לאזורים שמחוץ לעולם הערבי. בניב המצרי, הגרפמה "ג'ים" (מבוטא "j") דווקא מבוטאת "ג", וזה אפילו נחשב לגרסה של הנורמה הספרותית; קריינים בטלוויזיה יכולים לבטא "ג" במקום "j".

שוב, כהשפעה של השפה הצרפתית על הדיאלקטים של המגרב – הן בפונטיקה והן באוצר המילים. חלק מהמילים הצרפתיות עשויות להשתנות בהתאם למבנה המילה הערבית, אך השורש המקורי נשאר צרפתי. ויש שכבות נפרדות של אוצר מילים האופייני רק לניב מסוים.

הניב הקרוב ביותר לערבית ספרותית הוא דווקא ערבית פלסטינית. גם הניב המצרי קל יותר ללמידה לאחר שליטה בשפה הספרותית. וצריך לומר שערבים מצפון אפריקה, באינטראקציה עם נציגים של חלק אחר של העולם הערבי, מדברים בניב ממוצע, שקרוב מאוד למצרי.

וזה מסיבות היסטוריות רבות ונובע מכך שמאז אמצע המאה ה־20 הניב המצרי חיזק את מעמדו בזכות הקולנוע המצרי וערבים ממדינות אחרות התרגלו אליו באמצעות סדרות טלוויזיה וסרטים.

בשורה התחתונה, השד הוא לא כזה נורא. לא בכל הקשור ללימוד שפה בכלל ולא בכל הקשור ללמידת השפה הערבית בפרט.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.