היכן מתחיל סיפורם של אנשים שמחליטים להתאגד? ובכלל, מאיפה בא הדחף ליצור קבוצות? כל מַקְסִימָלִיסְט כמובן יענה לכם בנקל. אבל במציאות, זו שאלה די מורכבת, שכן היא כוללת תנאים מוקדמים אישיים גיאוגרפיים, תרבותיים ואינדיבידואליים רבים: הרצון להציג לעולם את החזון שלכם לרעיון חדש, פשוט לבלות עם חברים או עמיתים לעבודה, להשאיר משהו ממך בעולם. הכל אינדיבידואלי.
מה שמשתנה הוא המניעים שבתחילה הם תמיד אצילים בנאיביות שלהם. בבריטניה של סוף המאה ה-19 בכלל ובלונדון בפרט אלה היו השינויים בחברה, תהפוכות, מסורות: כל מה שאיפשר את היווצרותה של קבוצת הספורט הלונדונית כפי שאנו מכירים אותה היום.
הרקע: התקופה הוויקטוריאנית. "השמש לעולם לא שוקעת במחוזותינו", טענו האנגלים בגאווה. מושבות אנגליות היו בכל מקום, מאפגניסטן ועד סין וקנדה, מאוסטרליה ועד חוף השנהב. אך העובדה המפתיעה ביותר נותרה כי למלכה בארצות אלה לא היו כמעט זכויות הצבעה!
לטוריים (האריסטוקרטיה והכנסייה האנגליקנית) ולוויגים (סוחרים ותעשיינים) היו נציגים בפרלמנט של המעצמה הקולוניאלית הגדולה של פעם והיוו כוח פוליטי של ממש. דווקא הטיית הכף לטובת אלה תוביל להיווצרות "עיריות חדשות", לעלייה ברמת החיים של מעמד הפועלים ולהדרדרות המוחלטת של הריבוד החברתי הנוקשה שהועבר בהצלחה ברומנים של דיקנס.
רוב האנשים נאלצו לעבוד מדי יום תמורת פרוטות. תוחלת החיים הממוצעת של עובד מפעל הייתה בקושי 22 שנים. ילדים התקבלו לעבודה מהילדות המוקדמת. בשל קומתם הקטנה וגודל גופם, הם שימשו בנוחות כמנקי ארובות ובמפעלים ובמכרות ניתן היה לשלם לילדים הרבה פחות מלמבוגרים.
במקרה של מות ההורים, הילד הושאר להחליף אותם במקום העבודה. האלטרנטיבה הייתה בתי יתומים או הסיכוי להיות חבר בכנופיית רחוב של מתבגרים. מחיר לא הוגן לשלם בחיי אדם על ההתקדמות הטכנולוגית שעמדה בחזית האג'נדה של האימפריה.
מסילות ברזל, תקשורת טלגרף, גז ולאחר מכן החשמל האירו באופן מילולי ופיגורטיבי את חייהם של האנשים הרגילים. שירותים ואמבטיות אישיות שינו את הדרך בה אנו חושבים על היגיינה אישית. לאחר הופעת הפטיפון והגרמופון, השידור, ההקלטה והשחזור של צליל הקול והמוזיקה האנושיים חדלו להיות תלויים בתזמורת המנגנת בכלי נגינה.
התפקיד המוביל של בריטניה הגדולה בסחר העולמי ותפקידה ביוזמה העסקית ובמהפכה התעשייתית הובילו את הבריטים לרעיון שסחר חופשי ויזמות בלתי מוגבלת הם המתכון הטוב ביותר לפיתוח כלכלי חסר מעצורים, שבו אנגליה תמיד תמלא תפקיד מוביל. עם זאת, המדינות המובילות באירופה נכנסו יותר ויותר לתהליך התיעוש, ויותר מכך, החלו לעתים קרובות להשקיע יותר במדע ובחינוך. כתוצאה מכך, סחורות מתוצרת אנגלית איבדו במהירות את השווקים באירופה והחלו להצטופף במושבות. תור הזהב של אנגליה הגיע לסיומו.
באווירה הסותרת הזו של התייחסות לחיי אדם כאל הקרבה מול מרוץ בלתי פוסק לעקוף את הקידמה, נולד אותו משחק שאנו מכנים בגאווה "ענף הספורט מספר אחת".
בשנות ה-70 של המאה ה-19, מועדוני הכדורגל הראשונים הופיעו בפאתי אזורי התעשייה של אנגליה. רומנטיקת החצר התחלפה בגישה מאורגנת של איגודי התרופות: סוף סוף הם השיגו צמצום ביום העבודה בשבת ולאזרחים הפשוטים יש כעת יותר זמן לבילוי, שהתבטא בשתיית בירה ומשחק כדורגל.
אסטון וילה, דרבי קאונטי, וולברהמפטון וכמובן ארסנל. השמות האלה עדיין מהדהדים בקול רם ביציע מדי שבוע. מאחורי כל אחד מהשמות האלה יש סיפור נהדר שיכול לספק תסריט לאינספור סדרות טלוויזיוניות.
אוקטובר 1886. וולוויץ'. דייוויד דאנסקין מברנטיסלנד (שנודע בעבר בשם קינגהורן הקטן), עיירה מלכותית לשעבר במחוז חמש על החוף הצפוני של מפרץ פורת', סקוטלנד. אלו היו אבני הבניין המובילות להקמת מועדון הכדורגל הידוע כיום בשם ארסנל הלונדונית.
15 שחקנים גויסו מיד לקבוצה, כל אחד שילם דמי חבר ראשוניים של שישה פני. דייוויד דנסקין הוסיף עוד שלושה שילינג, ומועדון הספורט שנוצר כך הצליח לרכוש כדורגל. מפעל ״דיאל סקוור״ (Dial Square) הוא מפעל לונדוני המייצר פגזים עבור הארסנל המלכותי. המפעל שנתן למעשה את שמו לקבוצה החדשה שרבים מחבריה עבדו בו. קצת מאוחר יותר התקיים המשחק הראשון עם קבוצת Eastern Wanderers.
11 בדצמבר, "אי הכלבים". תחילתו של חורף אנגלי גשום. מגרש המשחקים נראה יותר כמו ביוב חסר צורה, אבל זה לא מנע מהקבוצה של דייוויד דנסקין לנצח בתוצאה 6:0 והתוצאה בהחלט דרבנה את השחקנים. המפגש הראשון של המועדון התקיים בחג המולד הקתולי. מקום המפגש היה תחנת הרכבת התחתית רויאל אוק, שהייתה סמוכה לתחנת ווליץ'. כאן התקבלו החלטות שקבעו את גורל המשך הפיתוח של הקבוצה. "רויאל ארסנל" היה שילוב של שמות שתי תחנות הרכבת התחתית והפך לשם החדש של המועדון. המדים האדומים שהביאו איתם שחקני נוטינגהאם פורסט לשעבר פרד בירדסלי, ביל פאר וצ'רלי בייטס קבעו את הכיוון והזהות. המדים המקוריים היו אדומים כהים, עם שרוולים ארוכים, צווארון ושלושה כפתורים מלפנים. הטי-שירט נלבשה עם מכנסיים קצרים לבנים עד הברך וגרבי צמר עבים.
הנדיבות של בירדסלי, פאר ובייטס גרמה לכמה קבוצות אחרות ללכת בעקבות ארסנל. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא ספרטה פראג. נשיא המועדון, ד"ר פטריק, השתתף במשחק בלונדון ב-1906. הוא התרשם כל כך מהמדים הבהירים שהוא קבע מיד: "הקבוצה שלי חייבת לשחק באותם צבעים". כיום, ספרטה פראג ממשיכה לשחק באותם מדים אדומים כהים.
החלק הקשה ביותר היה למצוא את התשובה לשאלה השלישית: היכן לשחק? אבל עד מהרה, בהשראת היקף המעורבות שלהם ברעיון גדול, הקבוצה התיישבה באזור המשותף של פלומסטאד. המקום הפך למקום הראשון שבו הקבוצה אירחה את משחקי הבית.
שנת 1887 בולטת בעיקר במפגש הרשמי עם קבוצת טוטנהאם הוטספר. המפגש הרשמי הראשון בהיסטוריה. השכנים מצפון לונדון יהפכו, בתוך כמה שנים, באופן רשמי להתגלמות של ריב ספורטיבי אמיתי, שמידת העקרונות שלו לא פחתה עד היום. רויאל ארסנל הפסידה באותו יום 1-2. שנה לאחר מכן, הקבוצה מחליטה לעבור למגרש מנור (Manor Ground), ששמו שונה למגרש האחוזה, שם המשקף טוב יותר את רוח המפעל של הקבוצה, הרגיל לעבוד קשה ולהשקיע את כל המאמצים כדי להשיג את מטרתה.
1890 ו-1891 היו שנים מרכזיות עבור ארסנל במונחים של יצירת מורשת בסיסית וכיווני התפתחות כולל זכייה בתארים הראשונים: הקבוצה זכתה בגביעי קנט סנייר, קנט ג'וניור ובגביעי הצדקה היוקרתיים של לונדון. בתואר האחרון זכתה ארסנל אחרי ניצחון 3-1 על אולד וסטמינסטר. כ-10,000 צופים צפו בניצחון הקבוצה מיציעי מגרש מנור הביתי.
שבע שנים חלפו מאז המפגש הראשון ברויאל אוק, וחברי ההנהלה החליטו להגיש בקשה לזכות להחזיק במעמד של מועדון מקצועי, הראשון והיחיד בלונדון. מהלך מסוכן באותה תקופה, כי המעמד המקצועני לא הוענק לכל הקבוצות, להפך, המהלך היה כרוך בביורוקרטיה אינסופית. הכל היה עניין של יוקרה והרצון להגיע לגבהים חדשים.
תקרת שכר, ללא פנסיה אם בכלל, הכנסה מובטחת, קריירת ספורט קצרה, כל אלה היוו הרפתקה גדולה עבור נציג מעמד הפועלים. לשכנע גבר עם משפחה לעשות צעד כזה היה קשה ביותר. היציבות היחסית כאן היתה מעבר לחלום.
ובכל זאת היו נועזים שמוכנים ללכת על הכל. הפועלים, עייפים לחלוטין מהשגרה, היו להוטים להצטרף למשחק ולהגן על כבוד המפעל. אלה שנשארו ליד המכונה חשו גאים בקבוצות שלהם: הם שרו, דנו בתוצאות המשחק הבא בעבודה, בפאב או בבית (עם המשפחה),וחיכו בקוצר רוח למשחק הבא בציפייה לתוצאה חיובית. תרבות האהדה בכדורגל, וכדורגל בכלל, כחלק בלתי נפרד מחייו של נציג מעמד הפועלים הממוצע, צצה בהדרגה באנגליה. ותרבות זו בדיוק תהפוך עד מהרה לדת חדשה, ששטפה את העולם כולו.
עם הזמן, קבוצת רויאל ארסנל נאלצה להתמודד עם אתגר חדש. התאחדות הכדורגל של לונדון ניסתה לשכנע את המועדונים המובילים בבירה (טוטנהאם הוטספר, קווינס פארק ריינג'רס ומילוול) להקים ליגה, אך ההצעה נדחתה, אז וולוויץ' ארסנל הגישה בקשה למנהלת הליגה והתקבלה לליגה השנייה בשנת 1893. המועדון הראשון מדרום לבירמינגהם שהתקבל לליגה. צצו דרישות חדשות בנוגע לשיפור מגרש הכדורגל. היה צורך דחוף למשוך השקעות חדשות. למטרות אלו החליטה ההנהלה על הקמת חברה משותפת. וכן, בשנת 1893 המועדון שינה את שמו שוב. הקבוצה נודעה כעת בשם וולוויץ' ארסנל. עד מהרה הונפקו 4,000 מניות במחיר של פאונד כל אחת עם 1552 חתימות. זה הספיק לביצוע עבודות לשיפור מגרש הכדורגל.
בספטמבר 1893 מגרש מנור אירח מפגש ליגה ראשון מול ניוקאסל. שתי הקבוצות ציפו לנצח, אבל השוויון הפך למדד אובייקטיבי למאמציהן. 2:2. שו ואליוט כבשו לתותחנים. שבוע לאחר מכן, וולוויץ' ארסנל ספגה תבוסה ראשונה בליגה, כשהפסידה 3-2 לנוטס קאונטי. הניצחון הראשון של המועדון הגיע יומיים לאחר מכן כשג'וזף הית' כבש שלושער (הראשון של המועדון אי פעם) בניצחון 4-0 על וולסל טאון סוויפטס.
ב-14 באוקטובר 1893, וולוויץ' ארסנל השיגה ניצחון אפילו יותר משכנע, כשניצחה את אשפורד יונייטד 12–0 בגביע האנגלי. תוצאה זו היתה הניצחון הגדול ביותר של המועדון בטורניר. ארסנל סיימה במקום התשיעי מתוך 15 קבוצות בעונתה הראשונה וקטפה 28 נקודות מ-28 משחקים שהייתה תוצאה מכובדת לקמפיין בכורה. כל זה היתה רק ההתחלה של מועדון פאר לא רק בצפון לונדון ובלונדון לבדה, אלא אחד מענקי הכדורגל האנגלי.
