על אשורנצירפל השני. היטלר האשורי

הוא כבש ערים רבות והטיל מצור כבד על אויביו, שחט בדרכים אכזריות ביותר ונודע כשליט חסר רחמים ויותר משאפשר לכנותו ״היטלר האשורי״, יש לכנות את היטלר ״אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל הגרמני״, כי השליט האשורי האכזר הזה היה הראשון שביצע טבח בקנה מידה כזה…

אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני (בשנת 884-859 לפנה"ס) היה המלך השלישי של האימפריה האשורית החדשה. אביו היה תֻכֻלתִ נִנֻרתַּ השני (891-884 לפני הספירה) שמסעותיו הצבאיים ברחבי האזור סיפקו לבנו אימפריה גדולה ומשאבים לצייד צבא אדיר בגודלו. אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני ידוע בכיבושים הצבאיים האכזריים שלו ובהרחבת האימפריה האשורית, אבל הוא כנראה מפורסם בעיקר בזכות הארמון הגדול שלו בכָּלַח (הידוע גם בשם תל נִמְרוּד ונמצא בעיראק של ימינו), שתבליטי הקיר שלו המתארים את הצלחותיו הצבאיות וקורבנותיו הרבים מוצגים ברחבי העולם במוזיאונים שונים. בנוסף לארמון עצמו, הוא גם ידוע בכך שהיה עורך את אחת המסיבות המרשימות בהיסטוריה בכדי לחנוך את עירו החדשה כלח: הוא אירח למעלה מ-69,000 איש במהלך פסטיבל שנמשך 10 ימים. התפריט לאותה מסיבה אפילו שרד עד ימינו. אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל מלך במשך 25 שנים שלאחריהן ירש אותו בנו, שלמנאסר השלישי (שנת 859-824 לפנה"ס).

רקע

בשנת 911 עלה אדד-ניררי השני על כס המלכות האשורי, הוא היה סבו של אדד-ניררי השני וידוע כמי שארגן מחדש את הממשל והחל לזכות בניצחונות על הארמים (שהתיישבו במספר נסיכויות בתוך הסהר הפורה והיה קל יותר לרסק אותם מאשר כשהם חיו כנוודים נודדים).

האשורים היו הראשונים שיצרו את מדע המצור על ערים. מאז ימי קדם ידעה אוכלוסיית העיר כי על ידי הקיפתם בחומות, הם יכולים להדוף את האויב בצורה היעילה ביותר. ממרומי החומות היה קל להרעיף על האויב ברד של חצים, בעוד שהאויב יכול להזיק מעט בירי חיצים כלפי מעלה.

המצור הפך אפוא לתחרות של סיבולת וסבלנות. הנצורים נמנעו מניסיונות לעבור בכוח באמצעות נשק ולהשתלט על העיר בסערה. במקום זאת, הם הסתפקו בבידוד העיר כדי למנוע מאספקת מזון מלהגיע. לפיכך, העיר יכולה להיאלץ להיכנע ברעב. העיר הנצורה ניסתה להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר בתקווה שהצבא הנצור לא יוכל לעמוד בפני השעמום, המחסור והמחלות. זה היה בדרך כלל סיפור ארוך ולעתים קרובות, בשל סבל משני הצדדים, הושגה פשרה כלשהי שבה העיר הסכימה לחלוק כבוד אך נותרה ללא פגע.

האשורים, לעומת זאת, בתקופה ההיסטורית החלו להמציא שיטות להרס חומות. הם בנו מגדלים כבדים שאי אפשר להפיל אותם, הניחו אותם על גלגלים כדי שיוכלו להגיע עד החומה, כיסו אותם במגנים כדי להגן על האנשים שבתוכם והתקינו איל חבטות כדי לפרוץ את החומה. כאשר נוצר חור בחומה והצבא התוקף מיהר לתוכה, לעיר לא היה עוד סיכוי.

עם צורה זו של מלחמת מצור באה זוועה חדשה. כל עוד קרבות נלחמו על ידי צבאות נגד צבאות, שפיכות הדמים הייתה מוגבלת. צבא מובס יכול היה לברוח, ואפילו חיילים נמלטים יכלו להסתובב ולהגן על עצמם. אבל כשהעיר נכבשה בסערה, האוכלוסייה מצאה את עצמה לכודה בין חומותיה ולא יכלה להימלט. העיר התמלאה בשלל חומרי, כמו גם נשים וילדים חסרי ישע שניתן היה לבצע בהם אלימות ללא חשש מנקמה. בזעם הקרב ובהתלהבות הניצחון, שבירת הערים גררה אכזריות בל תתואר. אייזק אסימוב תיאר זאת בהרחבה בספרו העיוני ״המזרח הקרוב״.

האכזריות הזו התבטאה בצורה הנוראה ביותר בתקופת שלטונו של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני ("האשורי שהביא יורש"), שירש את תֻכֻלתִ נִנֻרתַּ השני בשנת 883 לפני הספירה ושלט במשך כ־25 שנה, במהלך שנות שלטונו צבאותיו הגיעו עד לפיניקיה, ימת ואן שבטורקיה ופרס.

אבל יותר משהוא זכור במעשיו האכזריים, המלך אשורנצירפל השני ידוע גם כמי שבנה ארמון מפואר והעביר את בירת הממלכה אל העיר כָּלַח. אלפי אנשים עבדו בבניית חומה של 8 קילומטרים שהקיפו את העיר. בארמון שבמקום נמצאו כתובות המפרטות את אכזריות המלך שכללו לקיחת שבויים ושריפתם, גדיעת כף ידם וקיצוץ אפיהם, אצבעותיה ואוזניהם. הוא גם נהג לעקור את עיני אויביו ולשרוף למוות נשים וילדים לאחר שכבש את עיר אויביו. גם תואר כיצד היה פושט את עורם של אצילי העיר הכבושה. במידה רבה הוא היה השליט הראשון שגם תיעד את מעשי הזוועות הללו, אולי כי ראה בכך סימן לגאווה ודרך להטיל מורא באויביו.

זה התחיל עם סבו של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני, אדד-ניררי השני (שמלך בשנים 912-891 לפנה"ס), שנחשב לרוב למלך הראשון של האימפריה האשורית החדשה, הוא יזם את החייאת השלטון וחיזוק הצבא. כישוריו הדיפלומטיים, בעיקר החוזה שחתם עם בבל, הבטיחו יציבות באימפריה, בעוד כיבושיו הצבאיים העשירו את קופת האוצר והרחיבו את גבולות האימפריה. בנו המשיך במדיניותו כך שבעת עלייתו של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני לכס המלוכה, הוא קיבל לידיו כוח לוחם מצויד היטב ומשאבים ניכרים. הוא הכניס את שני אלה לשימוש כמעט מיד. הוא לא התעניין בהרחבת האימפריה אלא דווקא בהבטחת גבולותיה מפני פלישה מבחוץ או מרד מבפנים. הוא גם נדרש, כמלך אשור, להילחם בכוחות הכאוטיים בממלכתו ולשמור על הסדר. בעיני המלך, כמי שהיה נציג האל אַשּׁוּר (אל השמיים במיתולוגיה האכדית והשומרית), הוא ייצג את הסדר. בכל מקום שבו הוא שלט, שרר השלום, השלווה והצדק. והיכן שלא שלט שרר כאוס. חובתו של המלך היה להשליט סדר בעולם כולו ובכך גם ניתנה בעיניו ההצדקה להתרחבות צבאית.

אבל אם אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל אולי לא חשב על התפשטות צבאית כעניין שבראש סדר העדיפויות, הוא בהחלט לקח ברצינות רבה את תפקידו כשליט ולא סבל חוסר כפיפות או מרד בתחומי ממלכתו.

כובש אכזר

אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל יצא למבצע הצבאי הראשון שלו בשנת 883 לפנה"ס לעיר סורו כדי לדכא מרידה. לאחר מכן הוא יצא צפונה לדכא מרידות נוספות שפרצו בעת שעלה לשלטון. הוא לא אבה להשקיע יותר זמן ומשאבים על דיכוי מרידות והחליט ללמד  לקח את המורדים בעיר טלה וכך תוארו בכתובות מהתקופה מפיו:

בניתי עמוד מול שער העיר, ואת עורם של כל ראשי המורדים הפשטתי וכיסיתי את העמוד בעורם. חלקם תליתי על העמוד בשיפודים ואת האחרים קשרתי לשיפודים סביב העמוד. קיצצתי את איברי הקצינים שמרדו. רבים מהשבויים שרפתי באש, ורבים לקחתי בשבי חיים. לחלקם כרתתי את אפם, אוזניהם ואצבעותיהם ולרבים ניקבתי את עיניהם. עשיתי עמוד אחד מהחיים ועמוד אחר מראשיהם וקשרתי את ראשיהם לגזעי עצים מסביב לעיר. את נעריהם ונערותיהם שרפתי באש. את שאר לוחמיהם השמדתי בצמא במדבר הפרת.

יחס זה לערים שהעזו לצאת נגדו יהפוך לסימן ההיכר שלו ויכלול הפשטת עור של פקידים סוררים בעודם בחיים תוך מסמור בשרם לשערי העיר וביזו העלמות והנערים של הערים שנכבשו לפני הצתתם. כשהעיר טלה נהרסה, הוא עבר במהירות הלאה וצעד מערבה, נלחם בדרכו במרידות חוזרות ונשנות בעודו מכניע את הערים שהתנגדו לו.

לדברי ההיסטוריון ג'ון בורדמן "הגורם העיקרי מאחורי ההתנגדות הגוברת היה כנראה המסים הכבדים שגבה אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל… נוצרה התחושה שהמלך תבע שלל רב במיוחד, וכי עבודת כפייה הוטלה באופן גורף". אשורנצירפל השני הוביל את צבאו במסעות כיבוש מוצלחים מעבר לנהר הפרת ועד לים התיכון, שם שטף את נשקו כסמל לניצחונותיו (מעשה שהתפרסם בזכות כתובותיו של סרגון הגדול מהאימפריה האכדית הקדומה, לאחר שביסס את שלטונו).

למרות שישנם מקורות שטוענים כי לאחר מכן כבש את פיניקיה, נראה בבירור שהוא כרת יחסים דיפלומטיים עם עמי האזור, כפי שעשה גם עם ממלכת ישראל. על פי מדיניות האימפריה האשורית, האוכלוסייה שנותרה בחיים בערים ובאזורים שכבש הוגלתה לאזורים אחרים באימפריה, במטרה להפיץ כישורים וכישרונות. לאחר שהשיג את מטרות מסע המלחמה שלו, נסוג חזרה לעיר הבירה שלו, אשור. אם היו מרידות נוספות בדרך חזרה שיש לדכא, הן לא תועדו. ברם, לא סביר שפרצו מרידות נוספות, שכן אשורנצירפל השני כבר ביסס לעצמו מוניטין כאדם אכזרי וחסר רחמים, מוניטין שהרתיע גם את המורדים הנלהבים ביותר.

ההיסטוריון סטיבן ברטמן מעיר על כך: ״אשורנצירפל השני קבע את הרף למלכי-הלוחמים שיבואו אחריו באשור. במילותיו של ז'ורז' רו, הוא ׳החזיק עד לקצה בכל המעלות והחסרונות של יורשיו, בוני האימפריה חסרי הרחמים והבלתי נלאים: שאפתנות, אנרגיה, אומץ, יהירות, אכזריות והדר׳ (רו 1992:288). דברי ימי שלטונו היו הנרחבים ביותר מבין כל מלכי אשור עד זמנו ותיארו בפירוט את מסעות המלחמה הרבים שיזם כדי להבטיח או להרחיב את תחום שליטתה של ממלכתו. מפשיטה אחת בלבד מילא את אוצרות הממלכה ב-660 משקלי זהב וכמות זהה של כסף, והוסיף 460 סוסים לאורוותיו. האכזריות הסדיסטית שהפעיל כלפי מנהיגי המורדים הפכה לאגדית — הוא הפשיט את עורם בעודם בחיים ותלה את העור לעין כול, כרת את אפיהם ואוזני תומכיהם, או תקע את ראשיהם הכרותים על עמודים לשם הרתעת אחרים.״

לאחר שביסס את שלטונו באימפריה, הפנה אשורנצירפל השני את תשומת לבו לעיר הבירה אשור ושיפץ אותה (כפי שעשה גם עם נינווה וערים רבות אחרות במהלך שלטונו).

אשור הייתה אחת הערים המשגשגות ביותר באימפריה האשורית ושימשה כבירתה מאז ימי שלטונו של אדד ניררי הראשון (1307–1275 לפנה"ס). לאחר שהוסיף לעיר הגדולה עיטורים שפיארו את שמו ושיפץ את מבניה, חש אשורנצירפל השני כי הגיעה העת לשינוי במעמדה. תושבי אשור היו גאים בעירם ובמעמדם כאזרחי הבירה. מספר חוקרים הציעו שאשורנצירפל השני ביקש להקים עיר חדשה לגמרי, עם אוכלוסייה חדשה, שיוכל לראות בה את מפעלו האישי – כדי לרומם את שמו מעל קודמיו ולשלוט בעם על מנת שהאנשים יהיו נאמנים לו אישית, ולא לעירם. אך זו רק השערה אחת, שכן לא ברור מה בדיוק הניע אותו להעביר את עיר הבירה מאשור. כך או כך, הוא בחר בעיר כלח ויזם שם את פרויקט הבנייה החדש שלו.

הארמון הגדול בעיר כָּלַח

כָּלַח הייתה מרכז מסחר חשוב מאז האלף הראשון לפני הספירה. היא שכנה על דרך סחר משגשגת בין אשור לנינווה. העיר נבנתה במיקומה של קהילה מסחרית מוקדמת יותר, תחת שלטונו של שלמנאסר הראשון (1274–1245 לפנה"ס), אך עם השנים הלכה ונשחקה.

אשורנצירפל השני ציווה לפנות את ההריסות מהחומות והמגדלים המתפוררים והורה לבנות עיר חדשה לגמרי, שתכלול משכן מלכותי מרשים יותר מזה של כל מלך שקדם לו.

הכתובות של אשורנצירפל השני בנוגע לכלח אומרות כך:

העיר כלח הישנה, אשר שלמנאסר, מלך אשור, שליט שקדם לי, בנה — אותה עיר נחרבה ושכבה בהריסות, הפכה לתל ולערימת חורבות. את העיר ההיא בניתי מחדש. נטעתי סביבה פרדסים, פרי ויין הקרבתי לאשור, אדוני. חפרתי עד למפלס המים. בניתי את חומתה — מן המסדועד הטפחות — בניתי והשלמתיה.

בשנת 879 לפנה"ס, כאשר הארמון הושלם ועוטר במלואו בתבליטים לאורך קירותיו, הזמין אשורנצירפל השני את תושבי הסביבה ונכבדים מארצות אחרות לחגוג את המאורע. החגיגה נמשכה עשרה ימים ועל פי כתובת הסעודה (Banquet Stele) שנתגלתה מאוחר יותר, נכחו בה 69,574 איש. תפריט החגיגה כלל, בין השאר אך לא רק: 1,000 שוורים, 1,000 ראשי בקר וצאן מבויתים, 14,000 כבשים שמנות ומיובאות, 1,000 טלאים, 500 עופות ציד, 500 צבאים, 10,000 דגים, 10,000 ביצים, 10,000 כיכרות לחם, 10,000 קנקני בירה ו-10,000 כלי יין. האוכל היה כה רב שהאורחים כמעט שנחנקו מכמויות המזון שהולעטו לפיהם. בתום החגיגה, שלח את אורחיו לבתיהם "בשלום ובשמחה", לאחר שאיפשר לנכבדים לצפות בתבליטים המעטרים את ארמונו החדש.

הכתובת התקנית המפורסמת שלו תיארה שוב ושוב את ניצחונותיו בכיבוש ותיארה בצורה חיה את גורלם הנורא של אלה שהתנגדו. הכתובת גם העניקה  לנכבדים מממלכתו שלו ואחרים לדעת בדיוק עם מי יש להם עסק. הוא טען לתארים כמו "המלך הגדול, מלך העולם, הגיבור האמיץ שיוצא בעזרתו של אשור; מי שאין יריב לו בכל ארבעת פינות העולם, הרועה הרם, הנחל העוצמתי שאיש אינו יכול לעמוד בו, מי שניצח את כל האנושות, שידו כבשה את כל הארצות וכבשה את כל רכסי ההרים".

האימפריה שלו השתרעה על פני השטח הכולל כיום את מערב איראן, עיראק, סוריה, ירדן וחלק מטורקיה. דרך יחסיו הדיפלומטיים עם בבל והלבנט, הייתה לו גם גישה למשאבים בדרום מסופוטמיה ולנמלי הים של פניקיה. לפי ההבנה של אנשי המזרח הקרוב באותה תקופה, הוא אכן היה "מלך העולם".

אחריתו

לאחר שלטון שנמשך 25 שנים, שבמהלכו השלים אשורנצירפל השני מספר פרויקטי בנייה חשובים ברחבי האימפריה, הצליח ב-14 מסעות מלחמה, והקים מחסנים של מזון ומים עבור האוכלוסייה — הוא הלך לעולמו. אחריו עלה לשלטון בנו, שלמנאסר השלישי, ששלט בין השנים 859–824 לפנה"ס. שלמנאסר השלישי המשיך ואף שיפר את מדיניות אביו, והרחיב את גבולות האימפריה במסעות מלחמה מסוג זה אשר עתה הפכו למזוהים עם מלכי אשור. הוא יכול היה לעשות זאת בזכות עוצמתה של האימפריה שהוריש לו אביו.

ההיסטוריון וולפראם פון זודן (Wolfram von Soden) כותב כי ״שלטונו של אשורנצירפל השני, שהתאפיין בהתקדמות צבאית אכזרית אך שיטתית, סימן את שיאו של גל ההתרחבות הגדול הראשון של אשור. בתקופת שלטונו, הוא יישב מחדש קבוצות אתניות שלמות שעדיין ביקשו לשמור על עצמאותן, במסגרת יישום מתגבר של מדיניות שמלכי אשור נהגו בה כלפי נתינים מרדניים מאז המאה ה-13 לפנה"ס.״

בנו שלמנאסר השלישי ירש אימפריה חזקה ומסודרת אף יותר מזו שהייתה לאביו ובנה על יסודות הצלחתו. גם אם מדיניותו של אשורנצירפל השני הייתה אכזרית, היא הוכיחה את עצמה כיעילה בשמירה על שליטה באוכלוסייה. באמצעות מסעות כיבוש חסרי רחמים, הגליית עמים וניהול מדוקדק, הצליח אשורנצירפל השני לגבש את הישות הפוליטית שתהפוך לאימפריה הגדולה ביותר במזרח הקדום תוך שהוא הבטיח את מקומו בדברי הימים כאחד מהמלכים האשוריים הזכורים ביותר, שלא איש שהשתווה לו באכזריותו עד עלייתו של היטלר לשלטון, אך זה כבר נושא לסיפור נפרד.

מורשת

אייזק אסימוב תיאר בהרחבה את תוצאות שלטונו של אשורנצריפל השני וכך הוא כתב:

הוא השלים למעשה את הרס הנסיכויות הארמיות עד הים התיכון, וסיים את עבודת שני קודמיו. הוא החזיר את שגשוגה של אשור ובנה מחדש את העיר הנטושה כלח והפך אותה שוב לבירת הממלכה. בכלח הוא בנה לעצמו ארמון, אחד המבנים האשורים הראשונים שהתגלו על ידי ארכיאולוגים מודרניים (הארמון נחפר בשנים 1845-1851).

נותרו די מבנים ואוצרות כדי להעריך את פארו. הוא השתרע על שטח של כמעט 2.5 דונם ועוטר בתבליטים בסגנון ריאליסטי יוצא דופן. רבים מראים את אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל צד אריות. המלך מתואר כאדם בעל תכונות חזקות, אך גסות למדי. ציד תמיד נחשב לספורט מלכותי, אך מעטים המלכים שהיו נלהבים ממנו כמו המלכים האשורים. תשוקה זו הפכה לפתגמית. המקרא מתאר את נמרוד בתיאור הפופולרי: "גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה." (בראשית י, ט).

התבליטים המתארים חניתות ומרכבות, הנשלטות בידיו החזקות של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל, המכות אריות בחצים, מענגים, אפילו יפים. בעלי החיים כולם שרירים, בעלי זעם ורגש. לא סביר שאפשר למצוא באמנות העולמית תיאור ריאליסטי יותר של סבל של בעלי חיים מאשר תמונות התבליט המגולפות האשוריות של אריות פצועים.

אבל הם מבטאים בדרך כלשהי הנאה מסבלם של בעלי חיים ומזכירים לנו שאַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני מפורסם, או ליתר דיוק ידוע לשמצה, במשהו רחוק מאוד מאמנות. לו, יותר מאשר לכל אשורי אחר, העם הזה חייב את המוניטין שלו בהיסטוריה. הוא מילא את רבע המאה של שלטונו בזוועות שנותרו ללא תחרות עד עליית היטלר.

זוועות אלו קשורות באופן הדוק במיוחד לשיטת לוחמת המצור החדשה. אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני עשה שימוש רב בנשק מצור והעריכם מספיק כדי לכלול אותם בכתובותיו. הוא לקח את הנטייה הטבעית של הסתערות על צבאות לאכזריות והעלה אותה למדיניות טרור מכוונת שכמעט ולא נראתה בשום מאה מלבד המאה העשרים, שהייתה עדה למעשי גרמניה הנאצית.

כאשר צבאו של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני כבש עיר, מוות בעינויים הפך לדבר שבשגרה. ראשים נחתכו במספרים גדולים ושימשו לבניית פירמידות. אנשים הוסרו, שופדו, נצלבו ונקברו חיים.

כל זה יכול היה להיות חלק מתוכנית מכוונת להגברת העוצמה האשורית. אפשר לדמיין את השליט טוען שעל ידי מדיניות טרור כזו ניתן לשכנע את הערים להיכנע ללא מצור או, מוטב, לא להתקומם כלל. בסופו של דבר, עשוי אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני לומר, שפיכות הדמים והסבל הכוללת יפחתו, כך שאכזריות המלחמה תהפוך, למעשה, לברכה (כשניצי מלחמה עדיין אומרים זאת עד היום)

עם זאת, העובדה שאַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני תיאר בצורה ניצחת את מעשיו בפירוט בכתובות מאוירות בתבליטים, העובדה שהוא נהנה בבירור ממחזה העינויים, חושפת אותו ללא ספק כסדיסט. הוא ביצע את מעשיו הרעים כי נהנה מהם.

בטווח הקצר, מדיניותו של אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני הצליחה. הוא הרחיב את האימפריה והעמיד אותה על בסיס איתן. הוא מת בשלום ואולי, בתחושה המנחמת שעשה עבודה טובה.

בטווח הארוך, לעומת זאת, הוא נכשל. הוא הפך את שמם של האשורים לשנוא ומגעיל. שום כובש לא השיג הצלחה כזו לפני אדולף היטלר. המלכים האשורים המאוחרים יותר לא היו אכזריים כמו אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני, חלקם אפילו היו בני אדם נאורים והגונים. אבל הודות לאַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני סטיגמת הסדיזם דבקה בכולם, ואף אחד מהם לא ידע שלום. בשאר הזמן שנותר לאשור, ההיסטוריה שלה כללה דיכוי מרידות, שכן אף עם לא יכול היה להישאר נתיניה השלווים לאורך זמן.

וכאשר, לאחר מאתיים וחצי של מלחמות בלתי פוסקות, אשור הובסה לבסוף, התבוסה הייתה סופית. עמים אחרים יכלו להשתחוות, לסבול תבוסה ולקום שוב. לפני אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני, אשור עצמה הצליחה לעשות זאת יותר מפעם אחת. אך כאשר נפל שוב, לאחר אַשּׁוּרְנַצִּירְפָּל השני, היא נמחצה לחלוטין ונמחתה מעל פני האדמה.

חומר מעשיר לקריאה

The Near East: 10000 Years of History by Isaac Asimov

Assurnasirpal II Killing Lions . From Palace Complex of Assurnasirpal II, Nimrud, Iraq. c. 850 BCE. Alabaster, height approx. 39" (99.1 cm). The British Museum, London.

Porter, B. N. (1993). “Sacred Trees, Date Palms, and the Royal Persona of Ashurnasirpal II.” Journal of Near Eastern Studies 52(2): 129-139.

Time Life Lost Civilizations series: Mesopotamia: The Mighty Kings. (1995)

Annals of Ashurnasirpal II,  2016.

Bauer, S. W. The History of the Ancient World. W. W. Norton & Company, 2007.

Bertman, S. Handbook to Life in Ancient Mesopotamia. Oxford University Press, 2003.

Boardman, J. et.al. The Cambridge Ancient History Volume III Part I The Prehistory of the Balkans; and.. Cambridge University Press, 1982.

Erika Belibtreu: Grisly Assyrian Record of Torture and Death, accessed 1 Dec 2016.

Karen Radner: Kalhu, accessed 1 Dec 2016.

The Deeds of Ancient Mesopotamian Kings by Mario Liverani, accessed 1 Dec 2016.

The Standard Inscription of Ashurnasirpal II, accessed 1 Dec 2016.

Van De Mieroop, M. A History of the Ancient Near East ca. 3000 – 323 BC, 2nd Edition. Blackwell Publishing, 2006.

Von Soden, W. The Ancient Orient. Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 1994.