באידו של מארס בשנת 44 לפנה"ס התרחש אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה הרומית: יוליוס קיסר, מצביא ומדינאי נערץ, נרצח בידי סנאטורים שראו עצמם "משחררים". האירוע, שנועד להציל את הרפובליקה, הפך בפועל לנקודת הפתיחה של האימפריה הרומית.
רגע השיא של קיסר ונפילתו
יוליוס קיסר היה מהדמויות המשפיעות ביותר של רומא – מצביא מבריק, פוליטיקאי חד ומנהיג שידע למשוך את ההמונים. אך כוחו הגובר וההשערות על רצונו להפוך למלך, עוררו חשש בקרב רבים. ב-15 במרץ 44 לפנה"ס, באידוס של מארס, הגיע החשש הזה לשיאו: קבוצת סנאטורים התארגנה והתנפלה על קיסר בלב ישיבת הסנאט. הם האמינו כי ברציחתו יצילו את רומא מעריצות, אך בפועל הביאו עליה שנים ארוכות של מלחמות אזרחים.
העובדות המרכזיות
- יוליוס קיסר נרצח באידו של מארס – 15 במרץ 44 לפנה"ס.
- מאחורי הרצח עמדו סנאטורים בכירים, בהם ברוטוס וקסיוס, שכינו עצמם "משחררים".
- הסיבה המרכזית: חשש שקיסר מבקש להחזיר את מוסד המלוכה.
- התוצאה: 13 שנות מלחמות אזרחים, שבסופן עלה לשלטון אוקטביאנוס – הקיסר הראשון של רומא.
הדמויות המרכזיות
- יוליוס קיסר – מצביא ופוליטיקאי אדיר, שמעמדו הרקיע שחקים עד שהוכרז "דיקטטור לנצח".
- מרקוס יוניוס ברוטוס – צאצא למשפחת מייסדי הרפובליקה, ממובילי הקשר לרצח.
- גאיוס קסיוס לונגינוס – סנאטור, גיסו של ברוטוס, מראשי המתנקשים.
- מרקוס אנטוניוס – מצביא ותומך קיסר, שעתיד להפוך לחבר הטריומוויראט.
- אוקטביאנוס (אוגוסטוס) – בנו המאומץ של קיסר, שינצל את הוואקום הפוליטי ויהפוך לקיסר הראשון.
רקע היסטורי
מאז נפילת המלך האחרון של רומא, לוקיוס טרקוויניוס סופרבוס, בשנת 509 לפנה"ס, שנאת המלוכה הייתה בלב הזהות הרומית. עצם החשד שמנהיג מבקש להפוך למלך נחשב בגידה ברפובליקה. קיסר, שנשא תואר "דיקטטור לנצח", עורר חששות: הוא מינה מקורבים לעמדות מפתח, נעל מגפיים אדומים המזוהים עם מלכי איטליה, וקיבל זר דפנה וכתר במהלך חג הלופרקליה. אמנם סירב בפומבי לכתר, אך רבים סברו שמדובר בהצגה שנועדה לבחון את דעת הקהל. לסנאטורים היה ברור – המשך שלטונו של קיסר עלול לחסל את הרפובליקה ולהפוך אותם לחסרי כוח.
ההתנקשות הדרמטית
על אף אזהרות חוזרות ונשנות – כולל חלום נבואי של אשתו והזהרות מגידי עתידות – קיסר הלך לסנאט כמעט ללא משמר. שם חיכו לו הקושרים. בתחילה פנו אליו בעתירה מזויפת. ואז, כשקימבר אחז בטוגה שלו, קסקה דקר אותו מתחת לגרון. קיסר ניסה להתגונן, אך עד מהרה מצא את עצמו מוקף עשרות פגיונות. הוא נדקר 23 פעמים, וכאשר זיהה את ברוטוס ביניהם, אמר – כך נטען – "הגם אתה, בני?".
במקום להחזיר את הרפובליקה, ההתנקשות הובילה לאנרכיה. הסנאט לא קיבל החלטות, הציבור סער, ובמהלך הלווייתו של קיסר התפרצה מהומה שהפכה לאלימה. המתנקשים ניסו להציג את מעשיהם כמעשה חירות – ואפילו הוטבע מטבע עם סמל שני פגיונות וכובע החירות. אך אהדת הציבור נטתה דווקא אל קיסר. זמן קצר לאחר מכן הוכרז כאל, ושביט זוהר בשמים נתפס כאישור אלוהי לכך. בסופו של דבר, יורשו המאומץ אוקטביאנוס ניצל את המצב, ובתוך פחות מ-20 שנה הפך לקיסר הראשון של רומא – אוגוסטוס.
ההתנקשות ביוליוס קיסר היתה לא רק סיום דרכו של אדם – אלא תחילת עידן חדש, שבו הרפובליקה נעלמה לטובת האימפריה שתשלוט בעולם העתיק מאות שנים.
המשמעות של אידו של מארס
אידו של מארס (Idus Martiis) הוא היום ה־15 בחודש מארס בלוח השנה הרומי, והיום שבו, לפי ההיסטוריה, אירעו אסונות גורליים כשהידוע ביותר הוא ההתנקשות בחיי יוליוס קיסר ב־44 לפנה"ס. הביטוי משמש כמטבע לשון למועד לפורענות.
המילה martiis מציינת את חודש מארס, בעוד id (אידוס) מקורה באטרוסקית ופירושה "לחלק". בלוח השנה הרומי לא היו שבועות, ולכן לכל חודש היו שלוש נקודות ציון עיקריות: קלנדה (Kalenda) שהוא היום הראשון של החודש, נונה (Nona) שהוא היום החמישי או השביעי, לפי אורך החודש ואידוס (Idus) שהוא היום ה־13 ברוב החודשים, וה־15 במארס, מאי, יולי ואוקטובר.
הימים קיבלו את שמם בשיטה ספציפית: יום לפני אחד הימים נקרא על שם היום הבא, ושאר הימים נספרו לאחור עד היום המרכזי. ברומא אידו של מארס היה יום חג לאל המלחמה, מארס וכלל מצעד צבאי שנערך לכבודו וזה היה היום האחרון שבו היה על האזרחים לפרוע חובותיהם.
הסיבה שהיום הזה נחרט בזיכרון ההיסטורי בעקבות אירועי 44 לפנה"ס, כאשר יוליוס קיסר התנקש באידו של מארס. לפי פלוטרכוס, קיסר קיבל אזהרות מחוזה עתידות, אך הוא עצמו צחק על דבריו ואמר "הנה בא אידו של מארס", ענה בקור רוח, אך הלה השיב לו: "אכן, בא – אך טרם חלף."
הביטוי "היזהר מאידו של מארס" הפך למוכר בעולם המערבי בעיקר בעקבות ויליאם שייקספיר, במחזהו יוליוס קיסר (1599). הוא משמש כאזהרה מפני גורל בלתי נמנע או אסון עתידי. בנוסף, הרומן אידו מארס של תורנטון ויילדר עוסק באירועים ובדמויות שהובילו לרציחתו של קיסר, בעוד הסרט ההוליוודי The Ides of March (2011) מביא את הרעיון הזה לזירה הפוליטית המודרנית, כשהמונח מלווה את הדמויות והקונפליקטים שמתרחשים בו. גם בשפה העברית הביטוי מופיע מדי פעם, למשל בספרה של ג'ין ובסטר, ״אבא ארך רגליים״, לציון תאריך גורלי ומכריע.
נקודות למחשבה
- האם קיסר באמת שאף להפוך למלך?
- האם הסנאטורים יכלו להציל את הרפובליקה בדרך אחרת?
- האם ההתנקשות שיפרה או החריפה את מצבה של רומא?
- מה מלמדת אותנו הפרשה על מאבקי כוח ופוליטיקה בכלל?
חומר מעשיר לקריאה
- טום הולנד, רוביקון: ניצחון וטרגדיה של הרפובליקה הרומית.
- מרי בירד, SPQR: היסטוריה של רומא העתיקה.
- כתבי פלוטרכוס וסווטוניוס על חיי קיסר ורציחתו.
