הוא היה אחד מהפוליטיקאים המשפיעים ביותר במאה העשרים, כזה שהביא את טורקיה לעידן המודרני ונחשב לאבי התנועה הרפובליקנית בטורקיה, מוסטפא כמאל אטאטורק הביא את טורקיה לעידן המודרני. • "אבי הטורקים" אומנם היה לדמות אהובה בטורקיה מולדתו, אך כמו כל מנהיג היו לו גם לא מעט יריבים.
אטאטורק נחשב ליוצרה של המדינה הטורקית המודרנית, כזה שהביא אותה לשגשוג מתוך השרידים הגוססים של האימפריה העות'ומאנית. במידה רבה בזכותו, הטורקים היו למדינה משפיעה ברמה בינלאומית, גם בימינו, כשהיו אלה הם שקבעו האם להכניס את פינלנד ושוודיה לברית נאט"ו, על רקע המלחמה באוקראינה. כל זה כמובן לא יכול היה לקרות בלי אטאטורק.
הרפורמות שלו שינו את המדינה כולה באופן דרמטי, אך לא כל תרומותיו נתפסו כחיוביות, במיוחד במאה ה-21 כאשר נורמות חברתיות מסוימות מיושמות. מוסטפא כמאל אטאטורק היה דמות רבת עוצמה ששינה את ארצו ועזר לעצב את הדינמיקה הפוליטית בעולם, דינמיקה שממשיכה להיות בעלת השפעות מתמשכות עד היום.
חייו המוקדמים
אטאטורק נולד בסביבות 1881 בסלוניקי, יוון. זה היה בתקופה שבה יוון הייתה בשליטת האימפריה העות'ומאנית. הוא נולד למשפחה ממעמד הביניים. אביו היה קצין בצבא ואמו הייתה פקידת שטרות וסוחרת עצים. הצחצוח הראשון שלו עם הלימודים היה בהוראת אמו. היא רצתה שילמד בבית ספר דתי, אבל הוא נרתע ולא נהנה מהחינוך הדתי. הוא בחר באופציה שתשמח את מוסטפא הצעיר ואז הוא נרשם לבית ספר פרטי עם תוכנית לימודים חילונית יותר.
כאשר מוסטפא היה רק בן שבע, אביו מת, וכאשר גדל והתקרב לסוף שנותיו הצעירות בבית הספר, אמו הייתה נחושה בדעתה שילמד מקצוע. הוא התנגד לרצונותיה ונרשם לבית הספר התיכון הצבאי מונאסטיר, בכוונה לפתח קריירה צבאית. בשנת 1899, הוא נרשם ללימודים נוספים באקדמיה הצבאית העות'ומאנית בפנגלטי. לאחר שסיים את לימודיו ב-1902, הוא נרשם למכללה הצבאית העות'מאנית בקונסטנטינופול וסיים את לימודיו ב-1905.
במהלך תקופתו במכללה, דעותיו הפוליטיות התפתחו והוא הפך לאנטי-מונרכיסט מובהק. אטאטורק נעשה פעיל פוליטית ומעורב בתנועות פוליטיות וזמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, הוא נעצר על ידי הרשויות בשל התנהגות אנטי-מונרכיסטית. הוא שוחרר בעזרת מנהל בית הספר לשעבר שלו ונשלח לדמשק עם הארמייה החמישית, שם קיבל את תפקידו הראשון כקפטן מטה בצבא. בהיותו בסוריה, הצטרף אטאטורק לחבורת קצינים רפורמיסטים שהתנגדו למלוכה העות'ומאנית.
אטאטורק בצבא
הקריירה של אטאטורק בצבא הייתה ארוכה ומלאת אירועים. הוא היה מעורב במהפכה הטורקית הצעירה של 1908, שבה הודח הסולטן עבדולחמיד השני והמלוכה החוקתית הוחזרה. בשירותו במהלך השנים הבאות לקח חלק חשוב בדיכוי המרידות בחלקים שונים של האימפריה העות'מאנית.
ב-1911 התנדב להשתתף במלחמת איטליה-טורקיה, שם שירת ליד דרנה וטוברוק. אטאטורק לקח חלק בפעולות רבות והפך ללוחם ותיק ומוערך. הוא נפצע בקרב וחטף רסיסים בעינו השמאלית. אך מאז, הצליח לשחזר את רוב הראייה.
בשנת 1912 מונה אתאטורק למפקד הכוחות הטורקים בעיר דרנה, שם זכה להצלחה ניכרת והציל את העיר מהסתערות איטלקית חוזרת ונשנית עד לתום המלחמה, בה השיגה איטליה ניצחון סופי.
ללא הפסקה, עד מהרה מצא את עצמו אטאטורק נלחם באזור הבלקן כאשר ברית של מדינות בלקניות נכנסה למלחמה עם העות'ומאנים. לאחר שנלחם בשתי מלחמות קצרות בבלקן, מונה אטאטורק לנספח הצבאי במדינות הבלקן.
בשנת 1914 נכנסה האימפריה העות'ומאנית למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז. מוסטפא כמאל אטאטורק זכה לתהילה מדהימה במהלך המלחמה הזאת. הוא היה למפקד הקו הקדמי של הכוחות העות'מאניים במהלך התקפת בעלות הברית על גליפולי והיה גורם מרכזי בהבטחת הניצחון נגד האויב. זה היה ניצחון אסטרטגי ותקשורתי אדיר עבור הטורקים וזה הניע את הקריירה של אטאטורק ואף הזניק אותה קדימה. יחד עם ההצלחה הגיעו היוקרה והפרסום והוא המשיך להתבלט לאורך שאר תקופת המלחמה ובסופו של דבר פיקד על צבאות שלמים.
לפי ההיסטוריון הסקוטי לורד קינרוס, שכתב ביוגרפיה על המנהיג הטורקי, אטאטורק היה הגנרל היחיד בצבא העות'ומאני שמעולם לא ספג תבוסה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
ב-1919 הוטל על אטאטורק לארגן מחדש את מה שנותר מהצבא הטורקי. תבוסת מלחמת העולם הראשונה הייתה מכה משמעותית לטורקיה והמדינה נכבשה על ידי כוחות בעלות הברית כתוצאה מכך. במקום למלא את תפקידו בענווה, החליט אטאטורק להפיץ מרד מול כוחות הכיבוש שרצו לפרק את האימפריה העות'ומאנית, וכן לוותר על חלקים מטורקיה עבור המדינות שכנות.
בהפצת חוזר, שהכריז כי עצמאותה של טורקיה בסכנה, ארגן אטאטורק תנועה יעילה למאבק בהשפעת הכיבוש והשלטון העות'ומאני. הוא התפטר משירות הממשלה העות'ומאנית והוצא נגדו צו מעצרו. עם זאת, אטאטורק לא היה בסכנה משמעותית. מספר גנרלים בכירים, קצינים וחלקים מהצבא תמכו בתנועתו והכירו בו כמנהיגם. חשיבות קריטית הייתה לתמיכתו של הגנרל קאזים קאראבקיר, שפיקד על 18,000 חיילים.
אטאטורק הקים את האגודה להגנה על הזכויות לאנטוליה ורומליה, לקח את התנועה לפרלמנט העות'ומאני וזכה ברוב גורף בבחירות 1919. המסר שלו שהסולטן היה למעשה שבוי של כובשי בעלות הברית ושטורקיה נמצאת בסכנה חלחל לכל מצביע פוטנציאלי ואובדן העצמאות היה חשש פופולרי, בכך זכה לתמיכה רחבה ברחבי האומה.
מהלך זה נתפס כאיום קיצוני על ידי הכובשים הבריטים ותחת סמכותם, יחד עם ממשלת הבובות שלהם באיסטנבול, פיזרו את הפרלמנט הטורקי, אך לא לפני שאטאטורק כבר הקים ממשלה ופרלמנט משלו בשם האספה הלאומית הגדולה באנקרה. האימפריה הפכה למעשה לשלטון של דיארכיה, כאשר שתי ממשלות מתחרות טוענות לסמכות עליונה.
ביוני 1920 חתם הסולטן על הסכם שגובש על ידי בעלות הברית. ההסכם הקטין מאוד את גודלה של המדינה העות'ומאנית, כאשר הנהנית העיקרית מהאדמות שנמסרו היא יוון. גם ארמניה השיגה נתחים גדולים בהסכם זה והוכרזה כעצמאית מהמדינה העות'ומאנית. בסיוע צבאי מברית המועצות החדשה שאך זה נוצרה, הכריז אטאטורק מלחמה על יוון וארמניה. כוחות בעלות הברית ניהלו משא ומתן על נסיגה משלהם עם ממשלתו של אטאטורק והותירו את הארמנים חסרי הגנה לחלוטין. הגנרל קאזים קראבקיר נע נגד ארמניה, ועד נובמבר 1920, כוחותיהם הובסו לחלוטין.
המלחמה נגד יוון לא עברה בצורה חלקה. הם היו במתקפה, צעדו לעבר אנקרה והשתלטו על כמה עמדות אסטרטגיות. הטורקים, בפיקודו של מוסטפא איסמט כשמספרם מנה 3 מול 1, הצליחו לעצור את ההתקדמות היוונית בקרב אינונו הראשון ב-10 בינואר 1921. ב-27 במרץ, חידשו היוונים את המתקפה שלהם, ואיסמט היכה אותם באינונו בפעם השנייה.
למרות תבוסותיהם, היוונים המשיכו הלאה ואילצו את הטורקים לסגת לאחור וליצור קווי הגנה חדשים ליד אנקרה. האספה הלאומית הכללית, מחשש לתבוסה, דרשה מאטאטורק לקחת לידיו את השליטה המלאה כמפקד עליון. לאחר התפתחות זו, מאוגוסט עד ספטמבר 1921, הוא הביס את היוונים בקרב סאקריה, שייצג נקודת מפנה במלחמה. שנה לאחר מכן, הטורקים הצליחו לצאת למתקפה ודחקו את היוונים כל הדרך חזרה לחוף איזמיר.
עם ניצחון מוחלט בידו, אטאטורק ביטל את הסולטנות. זה אילץ את בעלות הברית להיכנס למשא ומתן עם אטאטורק וממשלתו וכתוצאה מכך הכרה בשלמותה הטריטוריאלית והמשפטית של טורקיה. ב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה הטורקית, עם מוסטפא כמאל אטאטורק כנשיאה הראשון.
הרפובליקה הטורקית
העדיפות הראשונה של מוסטפא כמאל אטאטורק הייתה המודרניזציה של טורקיה. הוא עשה צעדים גדולים בהכנסת ארצו למאה ה-20. הוא הקים את מפלגת העם הרפובליקאית והחל בקמפיין אגרסיבי ליצירת טורקיה שחזה בתוכנית "ששת החצים", שהתמקדה ברפובליקניזם, לאומנות, סטטיזם עם תעשיות מולאמות, פופוליזם, חילוניות ומהפכה.
טורקיה הייתה ח'ליפות מאז המאה ה-16 ואחד המהלכים הראשונים של אטאטורק היה לבטל את האופי התיאוקרטי של המדינה. יחד עם ביטול הח'ליפות, אטאטורק נפטר מבתי דין דתיים ואף התמקד בשמרנות אסלאמית שלא הייתה קשורה למדינה. חוק אחד כזה היה האיסור על חבישת הפאז, כובע המסמל את התרבות והדת הטורקית אך נתפס בעיני אטאטורק כשריד מיושן מהעבר.
במקום החוק האסלאמי, טורקיה אימצה שיטה המבוססת על החוק הגרמני, השוויצרי והצרפתי. זה חיזק עוד אחת ממטרותיו של אטאטורק: אמנציפציה של נשים. למרות תשומת הלב שניתנה לבחירה, יעבור עוד עשור, ב-1934, עד שתינתן לנשים זכות הצבעה לפרלמנט וזכות להחזיק במושבים בפרלמנט.
מבין כל הרפורמות שלו, אחת הרפורמות היותר ראויות לציון הייתה אימוץ הכתב הלטיני במקום הכתב הערבי. יחד עם השינוי הזה הייתה התמקדות עצומה בחינוך, וכתוצאה מכך, שיעורי האוריינות עלו באופן דרמטי.
מדיניות החוץ של אטאטורק הייתה פרוגרסיבית, ולמרות שחייו נרקמו בסכסוך ובמלחמה, מדיניותו הייתה שלווה. הוא חיפש יחסי שלום עם כל אירופה, במיוחד יוון, אויבת היסטורית של טורקיה במשך אלפי שנים. עם זאת, המדיניות שלו לא התקבלה בחיוב פה אחד. מוסלמים רדיקליים, במיוחד מהדמוגרפיה הכורדית, התקוממו נגד מדיניותו של אטאטורק והמרד דוכא באלימות.
שנים אחרונות
בשנים האחרונות לחייו, אטאטורק פרש מהחיים הציבוריים. הוא בילה הרבה מזמנו בבית בשתייה מרובה. הוא פיתח שחמת כבד ומצבו אובחן מאוחר מדי מכדי לעשות משהו. למרות כאבו הרב, הוא החזיק את עצמו בכבוד עד הסוף. לבסוף, בשעה 9:05 בבוקר ה-10 בנובמבר 1938 מת בגיל 57. הלווייתו הייתה אירוע גדול ויצרה צער בכל שדרות החברה וההעם. גופתו ממוקמת במאוזוליאום מפואר באנקרה.
מחלוקות
לפני תקופתו של אטאטורק בשלטון, תנועת הטורקים הצעירים הפכה לאלימה ורדיקלית. זה המשיך לביצוע רצח עם בארמנים, כמו גם רצח עם נגד נוצרים סורים במחוז אזרבייג'ן של פרס במהלך מלחמת העולם הראשונה. למרות שמתנגדים הצביעו באצבעות מאשימות על אטאטורק, סוגיית המעורבות שלו אינה פשוטה, מכיוון שהוא לא היה במטה הכללי בתקופה זו. מיד לאחר מעשה, אטאטורק גינה בפומבי את הזוועות במקום להכחישן. אולם עמדה זו תשתנה.
האחראי העיקרי, אנוור פאשה, לא אהב את אטאטורק, שראה בו אדם מסוכן שעלול להרוס את טורקיה. אף על פי כן, דעותיו של אטאטורק, שדגל בהן בעיקר בנאום נוטוק שלו ב-1927, הן שחיסקו את הרטוריקה שתשמש בעשורים שלאחר מכן וממש עד היום את מנהיגי טורקיה. כך או כך, המדינה הטורקית, בהתבסס על הנחיותיו של אטאטורק לעתידה של טורקיה והנרטיב הרוויזיוניסטי שלו, מעולם לא הודתה ברצח העם.
חשיבות רבה היתה גם לשריפת העיר סמירנה (היום איזמיר) מספר ימים לאחר שמלחמת יוון-טורקיה הסתיימה בשנת 1922. כוחות טורקים הציתו את העיר, הרגו אלפי יוונים וארמנים וביצעו אונס המוני. ייתכן שנספו בזוועה זו עד 100,000 בני אדם. יש הטוענים כי לצבא הטורקי לא היה כל קשר לאירוע וכי הפשעים בוצעו על ידי המון. אולם נראה שמי שהיה אשם השפיע מעט על אטאטורק, שכראש הכוחות המזוינים בחר לעשות מעט כדי לעצור את הזוועה.
בנימה דומה, רצח העם היווני, ובמיוחד רצח העם הפונטי היווני, בוצע לפני ובמהלך התקופה שבה הייתה ממשלתו של אטאטורק בשלטון. כמה מאות אלפי יוונים עות'ומאנים נוצרים מתו בין 1914 ל-1922 ואלה ששרדו נמלטו בעיקר ליוון. גם היום, זיכרון רצח העם היווני הוא מקור למחלוקת בין טורקיה ליוון.
כתוצאה ממדיניותו של אטאטורק, גם טורקיה נקטה במדיניות של הומוגניות, שהביאה לשלילת הזכויות של מיעוטים רבים במדינה. ראוי לציין את היחס לכורדים, שבדרך כלל מחזיקים בדעה שלילית של שליטה טורקית. העוינות בין העם הכורדי למדינה הטורקית קיימת כבר עשרות שנים, נושא שהביא לאלימות ושפיכות דמים רבה, כולל גירוש שיטתי של הכורדים מ-1916 עד 1934. כורדים רבים חותרים לעצמאות ומנהלים את אדמותיהם ככאלה. כיום, אטאטורק הוא דמות אהובה בטורקיה, והוא נתפס כאביה ודמותה של המדינה המודרנית. דמותו רווחת בכל הארץ, ובבתים רבים תלויה תמונתו על הקיר.
אלא שכמו כל המנהיגים הגדולים, גם אטאטורק היה דמות שנויה במחלוקת. היו לו תומכים ומתנגדים כשחי, ויש לו אותם היום, שנים לאחר מותו. אבל לא משנה איך מסתכלים עליו, אי אפשר להכחיש שהוא מילא תפקיד חשוב ביותר בהיסטוריה העולמית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
