בין ספרד המוסלמית לאירופה הנוצרית צמח חכם אחד, ששימש גשר אינטלקטואלי נדיר בין תרבויות ודתות. שמו אבן רושד – פילוסוף, רופא, שופט ותיאולוג אנדלוסי, שבפרשנותו לכתבי אריסטו חידש את השיח הפילוסופי והצית ניצוץ שהוביל, מאות שנים אחר כך, להתעוררות הרנסאנס וההשכלה באירופה. חייו וכתביו הם עדות לכוחו של המפגש בין מסורת לדמיון, בין דת להיגיון ובין מזרח למערב.
אִבְּן רוּשְד היה חכם מוסלמי אנדלוסי רב-תחומי, ותורמותיו הבולטות ביותר לפילוסופיה היו פרשנויותיו על הפילוסוף היווני אריסטו, שהשפיעו על חוקרים אירופיים. הפילוסוף והתיאולוג מילא תפקיד משמעותי בהקמת הרציונליזם האירופי, ויצירתו זכתה לשבח כקודמת לתקופת ההשכלה האירופית, מאות שנים אחר כך.
מלבד פילוסופיה, אבן רושד גם כתב יצירות אקדמיות בנושאים מגוונים כמו רפואה, פסיכולוגיה ואסטרונומיה. בעוד שהוא היה ידוע בימי הביניים באירופה, בעולם האסלאמי הוא מוכר בעיקר בזכות עבודתו התיאולוגית, במיוחד בתחום הפיקח, ההיבט התיאורטי של ההלכה האסלאמית. רעיונותיו הפילוסופיים זכו לפופולריות רחבה בעולם המוסלמי רק עם עליית התנועות הרפורמיסטיות באסלאם במאה ה-19.
מי היה אבן רושד?
אבּוּ אל-וליד מוּחמד אִבּן אחמד אִבּן רוּשְד נולד בשנת 1126 בעיר קורדובה שבספרד, שהייתה אז חלק מהאימפריה האלמורבית. הוא נולד למשפחה של חכמים מוסלמים מכובדים, כאשר סבו אבו אל-ווליד מוחמד שימש כקאדי הראשי (שופט) של קורדובה וכאימאם של המסגד הגדול של קורדובה. הוא הוכשר בתיאולוגיה אסלאמית ולמד את הקוראן, החאדית' (אמרות שיוחסו לנביא מוחמד) וההלכה האסלאמית.
כפי שהיה נפוץ בקרב משפחות חכמים, אבן רושד גם למד נושאים שאינם דתיים, כמו לשון, פיזיקה, רפואה ומתמטיקה. מאחר שלא כתב אוטוביוגרפיה, קשה להשיג פרטים מדויקים על חייו האישיים. מה שכן ידוע הוא שהוא עלה לגדולה בשנת 1169 לאחר שמשך את תשומת לבו של אבו יעקב יוסף, ח'ליף האימפריה המוהבית, ששלט באזור שכלל את דרום ספרד וצפון-מערב אפריקה. יוסף היה שליט סקרן אינטלקטואלית שהעריך את יכולתו של אבן רושד להסביר את יצירות הפילוסופים היווניים, כגון אריסטו. בחסותו של יוסף, האנדלוסי שירת כקאדי בערי ספרד, סביליה ואחר כך בעיר הולדתו קורדובה, והפך בסופו של דבר לקאדי הראשי שלה, כמו סבו לפניו.
שמו של אבן רושד התפרסם באירופה בשל פרשנויותיו על יצירותיו של אריסטו, שהובילו להתעוררות עניין מחודש בפילוסוף היווני העתיק באירופה. אבן רושד השפיע על פילוסופים כמו הכומר והפילוסוף האיטלקי מהמאה ה-13 תומאס אקווינס, שהקדיש זמן משמעותי לביקורת על יצירותיו של אבן רושד אך עם זאת שילב חלק מרעיונותיו בגישתו הסכולסטית. השימוש בשיטות פילוסופיות והמקום של ההגיון בלימוד הדת היו נושאים שנויים במחלוקת בעולם הנוצרי והמוסלמי בתקופות הראשונות של ימי הביניים, שכן הן הכנסייה הקתולית והן רבים מהחכמים המוסלמים האמינו כי גישות כאלה מערערות על קדושת ההתגלות האלוהית.
במהלך המאה ה-13, תלמידיו של אבן רושד, היו נתונים לגינויים רשמיים על ידי הכנסייה, שהתנגדה לרעיונותיהם על טבעו הנצחי של היקום ועל כך שכל בני האדם חולקים את אותה היכולת האינטלקטואלית. למרות הביקורת הכנסייתית, גישתו של אבן רושד, שהפכה נגישה הודות לתרגומים ללטינית, זכתה לתומכים רבים, הן קתולים והן יהודים, במאות שלאחר מותו. מאמציהם היו חלק מהשגשוג האינטלקטואלי באירופה שהוכר לאחר מכן כתקופת הרנסאנס. בעולם האסלאמי, היה ידוע בהגנתו על מקומו של המחקר הפילוסופי בדיון הדתי, נגד התקפות של חכמים מוסלמים, כגון אל-עזאלי.
אבן רושד האמין כי לימוד הפילוסופיה הוא חובה דתית ולכן חובה על כל מוסלמי לשאוף ללמוד אותה. הוא האמין שהפילוסופיה היא תוצר של השכל האנושי, בעוד שהדת נובעת מהתגלות אלוהית, והבהיר ששניהם מקורם בסופו של דבר באותו מקור. הדגש העיקרי בעבודותיו היה להראות את ההתאמה בין ההתגלות האלוהית לבין האמצעים הפילוסופיים לקביעת האמת. כאשר הייתה סתירה בין הכתוב לבין האמיתות שהושגו באמצעות לוגיקה דדוקטיבית, הבעיה לא הייתה בכתוב עצמו אלא בפרשנות שלו, כך האמין.
אבן רושד האמין שהאל העניק לטקסטים הדתיים משמעויות ברורות ואלגוריות, וכאשר לא היתה הסכמה מוחלטת לגבי פרשנות כתובה, הקורא חופשי לפרש אותה על פי הבנתו. הסכמה מוחלטת הייתה כמעט בלתי אפשרית, שכן היא דרשה ידע בכל הפרשנויות האפשריות של הטקסט מאז התגלותו. טיעון זה פתח אפשרות לקריאות אלגוריות של הקוראן באופן שלא אפשרו גישות "מילוליות" יותר. אחד הטיעונים המרכזיים של אבן רושד היה שאם אנשים לא ניגשים לדת מפרספקטיבה ביקורתית ופילוסופית, המשמעות האמיתית והמכוונת עלולה ללכת לאיבוד, מה שיוביל לפרשנות שגויה של ההתגלות האלוהית. הוא השקיע מאמצים רבים בבחינת דוקטרינות דתיות והדגיש את מה שראה כשגיאות שנעשו על ידי בתי ספר תיאולוגיים יריבים, כגון האשריתים, המוטאזיליתים, הסופיים ו"המילוליסטים".
לגבי קיומו של אלוהים, אבן רושד היה תומך בטיעון הדיוק המושלם, הקובע שהיקום מותאם כל כך להופעת החיים שלא יכל להתקיים אלא על ידי רצון האל. הוא טען שהאל ברא את העולם הטבעי ואת כל מה שבתוכו, אך העולם הטבעי הוא המקור למה שמתרחש סביבנו, וכי הבורא בלבד אינו יכול להיחשב אחראי ישירות לכל מה שמתרחש סביבנו.
תרומותיו של אבן רושד לרפואה כוללות תיאור של תסמיני מחלת פרקינסון, הסבר על סיבות לשבץ וגילוי תפקוד הקולטנים של הרשתית. הוא גם כתב אנציקלופדיה רפואית בשם "אל-קוליאט פי אל-טיב" (כללי הרפואה), אותה כתב בשנים 1153 ל-1169. הטקסט כלל תשעה ספרים שתורגמו ללטינית ולעברית והיוו ספקי לימוד בכל רחבי אירופה עד המאה ה-18. הוא גם עסק במקורות המוחיים והוסקולאריים של מחלות והיה בין הראשונים שרשם טיפולים למחלות בתחום האורולוגיה. למרות ביקורתו הפילוסופית על אבן סינא, החכם הפרסי, עבודותיו הרפואיות של אבן רושד התבססו על אלו של אבן סינא ועל אלו של הפרסי אל-ראזי.
מלבד מורשתו העצומה במדע, דת ופילוסופיה, אבן רושד גם התעניין במוזיקה ושפה. בפסיכולוגיה, ספרו "תכליס קיטאב אל-נפס" (אריסטו על הנפש) חילק את הנפש לחמש יכולות: הזנה, חישה, דמיון, רצון ותבונה. עבודתו סללה את הדרך לפילוסופים אירופיים נוספים, והעניקה השראה להתחדשות אינטלקטואלית בקרב חכמים שכתבו בלטינית. רעיונותיו על אריסטו ועל הקשר בין פילוסופיה לדת עוררו עניין מחודש בפרשנות כתבי הקודש, במיוחד ביהדות, והשפיעו רבות על עבודותיו של הרמב"ם.
כתביו זכו לפופולריות רבה יותר בעולם המערבי מאשר בעולם המוסלמי, שם חלק מהחכמים גינו וביקרו את הסתמכותו על שיטות פילוסופיות. כך או כך, אבן רושד מת במרקש, מרוקו, בשנת 1198 בגיל 7 ונקבר שם. גופתו הועברה מאוחר יותר לקורדובה, עיר הולדתו.
מורשתו של אבן רושד נותרה רבת פנים: פילוסופית, רפואית, דתית ותרבותית. הוא הצליח להעניק משמעות חדשה לכתבי אריסטו, להגן על מקומה של הפילוסופיה בעולם הדתי ולהשאיר אחריו מורשת מדעית שנלמדה באירופה מאות שנים. דמותו, שנויה במחלוקת אך מרתקת, מדגימה כיצד רעיונות יכולים לחצות גבולות, להטיל ספק ולבסוף לעצב את פני ההיסטוריה. לא במקרה נחשב אבן רושד עד היום לאחד מאבות הרציונליזם, גשר חי בין מזרח ומערב.
