מונומנט השיש המרהיב בטהראן משלב אדריכלות קלאסית ופוסט-קלאסית ומספר את סיפורה של הממלכה הפרסית.

ביום סתווי בטהראן של שנות השישים, החל להתגבש חזון שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם איראן המודרנית: מגדל הנישא לגובה של 45 מטרים ומחופה כולו בשיש חתוך בקפידה. מגדל אזאדי, הידוע גם בשמו המקורי מגדל שהיאד, ניצב בלב כיכר אזאדי בטהראן והיווה בעבר את הכניסה המערבית ביותר לעיר.

המגדל הוזמן על ידי השאה האחרון של איראן, מוחמד רזה פהלווי, על מנת לציין את חגיגות 2,500 השנה לאימפריה הפרסית ובנייתו הושלמה בשנת 1971. המבנה הוא חלק ממתחם התרבות אזאדי, הכולל גם מוזיאון תת קרקעי והוא תוכנן על ידי האדריכל חוסיין אמאנאט, שזכה בתחרות תכנון לאומית בשנת 1966 בהיותו בוגר צעיר של אוניברסיטת טהראן.

שמות וזהויות: מ"שער כורש" ועד ל"מגדל החופש"

ההיסטוריה של המגדל שזורה בשינויים הפוליטיים שעברה המדינה עצמה. השם הראשון שיוחס למונומנט היה "דרוואזה-יה כורש" (שער כורש). בזמן חגיגות המאה, אסדאללה עאלם, שעמד בראש מועצת החגיגות, התייחס למבנה כ"דרוואזה-יה שהנשאהי" (השער הקיסרי). עם זאת, שמו הרשמי והסופי של המבנה הוחלט עוד לפני ההכרזה על תחרות העיצוב בספטמבר 1966. בהראם פראבאשי, חוקר ופרופסור לשפות איראניות עתיקות שעבד עם מועצת החגיגות, הגה את השם הרשמי המיועד: "שהיאד אריאמהר". המבנה, שהוקם לציון ייסוד האימפריה הפרסית, נקרא "שהיאד" (זיכרון לשאה) לכבודו של מוחמד רזה פהלווי.

רק לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, שונה שמו ל"אזאדי", שמשמעותו חופש.

אולי יעניין אתכם גם

מינוֹרוּ יאמאסאקי: אדריכל מהולל ושנוי במחלוקת

יוהאן אוטו פון שפרקלסן והקשת הגדולה

הגנרל, המרגל והשמועות: האם מפקד כוח קודס עובד אצל ישראל?

ניסיון קרבי: כיצד איראן משמרת את מערך ההגנה האווירית?

שבוע חיסולים: צה״ל חיסל שורת בכירים במשטר האיראני ותומכיו

עלי לאריג'אני: היועץ שניהל את איראן… עד שחוסל

רנסנס תרבותי ואדריכלי בשנות השישים

במהלך שנות השישים הפכה איראן למדינה מובילה בייצוא נפט. השאה השתמש בעושר החדש כדי להשיק תוכניות למודרניזציה ותיעוש המדינה. חוסיין אמאנאט מתאר את התקופה הזו כ"מיני רנסנס" של צמיחה תרבותית. חוסיין אמאנאט, שהיה תלמידו של הושאנג סייהון, שאב את רעיונותיו מהאדריכלות הקלאסית והפוסט-קלאסית של איראן, השפעות שהיו פופולריות באמנות לאחר המהפכה הלבנה.

תהליך הבנייה לא היה חף מקשיים בירוקרטיים. בשל חששות ממשלתיים, חוסיין אמאנאט נדרש לחתום על חוזים המותנים באישור מועצת החגיגות, ששימשה כלקוח. חוסיין אמאנאט ביקש לשכור את שירותיה של חברת "Arup" הבריטית לסיוע בתכנון המבני, לאחר שהתרשם מתרומתם לתכנון בית האופרה בסידני. הוא נתקל בהתנגדות מצד ראש המועצה ומהנדסים איראנים שמרנים ולאומנים שהתנגדו לפנייה למהנדס זר. למרות זאת, השאה מוחמד רזה פהלווי תמך בחוסיין אמאנאט ושלח מכתב למועצה המשאיר את ההחלטה בידי האדריכל. גם השהבאנו פארה פהלווי העניקה את תמיכתה להחלטותיו של חוסיין אמאנאט.

״באופן כללי, הבניין מתחיל מהבסיס ונע כלפי מעלה לכיוון השמיים. הרגשתי שאיראן צריכה לנוע לעבר רמה גבוהה יותר.״

חוסיין אמאנאט, בראיון לחדשות העולם של BBC

שילוב של תקופות: האימפריה הסאסאנית, ימי הביניים וטכנולוגיה

העיצוב האדריכלי של המגדל הוא מלאכת מחשבת של סמליות היסטורית. הקשת הראשית היא קשת סאסאנית המייצגת את העידן הקלאסי, בעוד הקשת השבורה מעליה היא צורה פופולרית של קשת מימי הביניים המייצגת את העידן הפוסט-קלאסי. "רשת הצלעות" המחברת בין הקשתות מסמלת את החיבור בין איראן הקלאסית לאיראן הפוסט-קלאסית.

את האבנים לבניית המגדל איתר וסיפק גאנבר רחימי, שהיה ידוע בידע הנרחב שלו במחצבות וכונה "סולטאן האבנים של איראן". באופן חדשני לתקופה, נעשה שימוש במחשבים כדי להגדיר את משטחי המבנה המורכבים. הקבלן הראשי היה חברת MAP, בפיקוחו של גאפר דבארפנאה וארנוספאדראני, בנאי אבן איראני בעל שם. הפרויקט מומן בעיקר על ידי קבוצה של חמש מאות תעשיינים איראנים, ועלות הבנייה נאמדה בכשישה מיליון דולרים לפי דיווח של MEED.

חניכת המגדל התקיימה ב-16 באוקטובר 1971, אך הוא נפתח לקהל הרחב רק ב-14 בינואר 1972. המבנה ממוקם בתוך מסגרת רחבה של ניסיון להפגין את העוצמה וההמשכיות של הלאומיות האיראנית תחת שלטון השאה.

הידעת? המערכת האור-קולית המקורית של המגדל משנת 1971 הופעלה על ידי חמישה מחשבים וכללה 20 מקרני קולנוע ו-120 מקרני שקופיות.

מוזיאון אזאדי: אוצרות מתחת לפני השטח

במפלס המרתף של המגדל שוכן מוזיאון אזאדי. בין הפריטים המוקדמים המוצגים בו ניתן למצוא מרצפות ריבועיות, יריעות זהב ולוחות טרקוטה משושה המכוסים בכתב יתדות. המוזיאון כולל גם מדור המוקדש למצלמות וציוד ישן, המתעד את היסטוריית הצילום באיראן.

לפני מהפכת 1979, התצוגה המרכזית כללה עותק של "גליל כורש", כשהמקור שמור במוזיאון הבריטי. לצדו הוצב לוח זהב המנציח את הענקת המוזיאון למוחמד רזה פהלווי על ידי ראש עיריית טהראן. המוצגים במוזיאון, הכוללים קדרות, קרמיקה, פורצלן מצופה (כמו כלי כחול וזהב מהמאה השביעית מגורגן), קוראן מאויר ומיניאטורות, מדגישים את אבני הדרך בהיסטוריה של המדינה עד המאה ה-19, המיוצגת על ידי שני פאנלים מצוירים של הקיסרית פארה פהלווי. כיום המבנה מארח גם סינמטק.

אירועים ומופעי אור על קירות המגדל

המגדל אירח לאורך השנים מופעים מרשימים. בשנת 1975 הוחלף המופע המקורי במופע חדש שהזמין את המבקרים לגלות את המגוון הגיאוגרפי והטבעי של איראן לצד אלמנטים היסטוריים. הפרויקט, שתוכנן על ידי חברה צ'כוסלובקית ובוים על ידי פרופסור ירוסלב פריץ', דרש 12,000 מטרים של פילם ו-20,000 שקופיות צבעוניות.

בשנת 2015, לרגל יום האיחוד הגרמני, ארגן האמן הגרמני פיליפ גייסט מיצב הקרנה בשם "שער המילים". המופע הציג מילים צבעוניות במושגים של חופש, שלום, מרחב וזמן באנגלית, גרמנית ופרסית, שנעו בסנכרון עם מוזיקה חיה על קירות המגדל.

חוסיין אמאנאט: האדריכל שמאחורי המונומנט

חוסיין אמאנאט, שנולד ב-1942, הוא אדריכל איראני-קנדי. לאחר זכייתו בתחרות לתכנון מגדל שהיאד, הוא יצר כמה מהפרויקטים הבולטים ביותר באיראן, ביניהם המבנים הראשונים של אוניברסיטת שריף לטכנולוגיה (לשעבר אוניברסיטת אריאמהר), המרכז למורשת פרסית והשגרירות האיראנית בבייג'ינג.

כחבר בדת הבהאית הנרדפת, חוסיין אמאנאט נאלץ לעזוב את איראן במהלך מהפכת 1979. הוא אחיו של עבאס אמאנאט, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל. מאז שעבר לקנדה ב-1980, הוא תכנן מבנים מנהלתיים בחיפה, את היכל התפילה בסמואה, ואת ספריית ג'יאנג'אן באוניברסיטת סצ'ואן. בשנת 2019 הוא הוכרז כאדריכל של מקדש עבד אל-בהאא העתיד לקום ליד עכו.

מגדל אזאדי נותר עדות חיה לשאיפותיו של חוסיין אמאנאט לחבר בין העבר המפואר של האימפריה הפרסית לבין המודרניזם של המאה העשרים. המונומנט, שעבר מלהיות זיכרון לשלטון השאה לסמל של חופש, ממשיך להוות מוקד משיכה תרבותי והיסטורי בלב טהראן.