רבי ישראל בעל שם טוב – האיש שהוסיף שמחה ליהדות

מי היה האיש המסתורי ממז'יבוז' שמהרי קרפטים ועד פולין ראו בו קדוש, מרפא, ומייסד תנועה ששינתה את פניה של היהדות?

רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בשם "הבעל שם טוב" (בראשי תיבות: בעש"ט), נולד ב-25 באוגוסט 1698 ונפטר ב-21 במאי 1760. הוא היה מקובל, מנהיג רוחני ומורה דרך שחולל מהפכה רוחנית במזרח אירופה ונחשב לאבי תנועת החסידות. החל משנת 1740 התגורר הבעל שם טוב בעיירה מז'יבוז' – עיר מרכזית במחוז פודוליה (כיום באוקראינה), שנחשבת לעיר חסידית חשובה. כאן רכש מוניטין של אדם בעל סודות הנסתר, מרפא עממי ומורה רוחני שמקום מושבו היה למוקד עלייה לרגל. סביבו התקבצה חבורה של תלמידים שראו בו מורה דרך של אמונה חדשה, המדגישה את השמחה, האהבה והכוונה הפנימית בעבודת האל, בניגוד לגישה האשכנזית הסגפנית שהייתה רווחת בזמנו.

הוא הדגיש את חשיבות הכוונה בתפילה, את קדושת האותיות המרכיבות כל מילה, ואת השמחה כדרך להתקרבות אל האל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דמויות כמו המגיד ממזריטש ורבי יעקב יוסף מפולנאה, הפכו למנהיגי החסידות הראשונים והפיצו את משנתו ברחבי אירופה.

בין מסתורין למסורת

מעט מאוד ידוע על חייו המוקדמים של הבעל שם טוב. המקור הישיר החשוב ביותר הוא הספר "שבחי הבעל שם טוב", שנדפס בשנת 1815. הוריו נקראו שרה ואליעזר, ועל פי המסורת נולד להם בזקנותם. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע. ההיסטוריון שמעון דובנוב הציע את שנת 1700, אך אחרים טוענים שנולד עשור קודם לכן.

יש הרואים בעיירה אוקופ כמקום הולדתו, שאותה זיהה החוקר משה רוסמן כאוקופי סווייטיי טרויצי הסמוכה לעיר קמניץ-פודולסקי. עם זאת, החוקר משה אידל טען שאין לכך הוכחה חד-משמעית, והציע שהוא נולד באזור הצפוני של נסיכות מולדובה, מדרום לנהר פרוט באזור שהיה גבול בין מולדובה העות'מאנית לבין האיחוד הפולני-ליטאי. האזור ההררי הזה היה עשיר בהשפעות רוחניות מגוונות: נזירים מיסטיקנים אורתודוקסים, מסורות שמאניות קדומות, וקהילות אתניות כמו הצ'אנגואים וההוצולים ששמרו על מנהגים עתיקים.

מלמד, שוחט ומרפא

הבעל שם טוב נישא תחילה לאישה מקומית באוקופ, אך היא נפטרה זמן קצר לאחר נישואיהם ולא הותירה לו ילדים. הוא שימש אז כעוזר למלמדי תינוקות ואף כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. לאחר מכן עבר לעיירה סמוכה לברודי, שם שימש כמורה וּבורר מקומי. בברודי נישא בשנית לחנה בת אפרים, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, מתלמידי החכמים הידועים באזור. בתחילה ראה גיסו את הנישואין הללו בעין לא טובה, שכן רבי ישראל נחשב אז לבור ועם הארץ. אך הבעל שם טוב עזב את העיר עם אשתו ובחר בחיים פשוטים באזור הררי מבודד, שם התפרנסו השניים כחופרי טיט.

לו ולחנה נולדו שני ילדים: הבן צבי והבת אדל. עם השנים החל לנדוד ולפי המסורת, בגיל 36 חשף את עצמו כבעל שם – כלומר אדם העוסק בשימוש בשמות קדושים לריפוי ולעזרה רוחנית. על פי המסורת החסידית, אחיה השילוני היה המורה הרוחני שגילה לו את סודות הקבלה ודרש ממנו להופיע ברבים.

ממסתורין להנהגה

פעילותו הציבורית החלה בעיקר בפודוליה – אז מחוז דרומי בממלכת פולין (כיום מרכז אוקראינה). באותה תקופה גאתה ההתעניינות בקבלה, שהושפעה מתורת האר"י ומהתסיסה המשיחית שיצרה תנועת שבתאי צבי. בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", תואר ששימש מרפאים עממיים שנעזרו בשמות קדושים, קמיעות ושבועות. הוא נדד בין עיירות יהודיות רבות ונודע כמגן הציבור מפני סכנות, באמצעות תפילות ופעולות רוחניות. בשנת 1740 השתקע בעיר מז'יבוז' ומשם פרץ שמו לכל עבר.

במשך שנים נחשב דמות חצי-אגדית, אך בשנות ה-80 של המאה ה-20 מצא החוקר משה רוסמן בארכיון מז'יבוז' רשימת משלמי מסים משנת 1758 שבה מופיע שמו: "בעל שם, דוקטור", הפטור מתשלום מסים. רישום זה תואם לדמויות הנזכרות ב"שבחי הבעל שם טוב" ומאשש את קיומו ההיסטורי.

בין חסידים למתנגדים

במז'יבוז' הקים סביבו חוג תלמידים נלהבים, ביניהם רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי דב בער המגיד ממזריטש (שהיה ממשיך דרכו המרכזי), רבי מאיר הגדול מפרמישלאן ורבי פנחס מקוריץ. גם גיסו, רבי אברהם גרשון מקיטוב, הצטרף אליו בסופו של דבר והפך לתלמידו. אך לא כולם קיבלו את דרכו החדשה. מתנגדיו החריפים, ובראשם הנודע ביהודה, ראו בו מייסד זרם מסוכן המערער על יסודות ההלכה. נוסף לכך, תנועת יעקב פרנק השבתאית, שפעלה באותה תקופה באזור שלו, הגבירה את החשד כלפי החסידים, מאחר ששתיהן נשענו על יסודות קבליים.

לפי ספר "שבחי הבעש"ט", כשנשאל על תנועת יעקב פרנק אמר: "השכינה מייללת ואומרת, כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה לרפואה, אך כשחותכים אותו אין לו תקנה, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה."

מורשת הבעל שם טוב

הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות, ביום 21 במאי 1760 ונקבר בבית העלמין היהודי במז'יבוז'. לפי עדויות, נפטר ביום הראשון של החג. תלמידיו סיפרו כי בימיו האחרונים היה חלש מאוד והזכיר את "הנקבים שנעשו בלבו בשל מעשהו של שבתאי צבי", רמז למהפך הרוחני שעברה יהדות אירופה בעקבות המרת הדת ההמונית של יעקב פרנק ותלמידיו חודשים ספורים קודם לכן. הבעש"ט עצמו לא השאיר אחריו כתבים, אך דבריו נרשמו בידי תלמידיו. תורתו מדגישה את קדושת הדיבור והאותיות ואת האפשרות לגלות את האל בכל מקום ובכל רגע. הוא לימד שהמחשבות הזרות של האדם אינן אויבות – אלא ניצוצות אלוהיות שיש להעלותן לשורשן.

הוא התנגד לסגפנות ולפרישות, וקרא לעבוד את האל דווקא מתוך הגוף, מתוך חיי היומיום. "ומבשרך לא תתעלם", כתב לתלמידו רבי יעקב יוסף מפולנאה. כלומר, אין להתעלם מהגוף אלא לרומם אותו לעבודת הבורא. הוא ראה בטבילה במקווה מעשה רוחני עמוק ולא רק טכני וביקש להחדיר קדושה אפילו למעשי חולין. הבעש"ט הדגיש כי לפני שהעולם ייגאל, על כל אדם לגאול תחילה את עצמו. הגאולה הפרטית, אמר, היא היכולת לזהות את האל גם בתוך הכאב והפחד, ומתוכה להביא גאולה כללית. לדעתו, כל אדם נושא בתוכו את "קומת המשיח השייכת לנשמתו".

שושלתו

לבעש"ט היו שני ילדים: צבי ואדל. מבתו אדל יצאה שושלת אדירה של צדיקים: נכדו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, מחבר הספר "דגל מחנה אפרים" ונכדו רבי ברוך ממז'יבוז'. מנכדתו פייגא נולד רבי נחמן מברסלב, ממשיך דרכו הגדול שהעמיק את רעיון הגאולה הפרטית והחיבור האישי עם האל.

הבעל שם טוב שינה את הדרך שבה מיליוני יהודים הבינו את עבודת האל. הוא החדיר ליהדות נופך של רגש, שירה ושמחה ופתח דלת חדשה לרוחניות פשוטה ונגישה. ממעמקי העיירות הקטנות של פודוליה יצאה תנועה אדירה שחצתה גבולות ויבשות, והפכה את הקבלה ממדע סודי לחוויה של לב פתוח. היום, מאות שנים לאחר מותו, דמותו של הבעל שם טוב ממשיכה להאיר את נתיב האמונה של דורות שלמים, בין אם כקדוש, כמיסטיקן, או פשוט כאדם שהעז לומר: עבודת האל מתחילה בלב שמח.