הערים הראשונות הופיעו בשטח מסופוטמיה העתיקה במקום יישובים מפוזרים. הן התפתחו עם טרסות, מגדלי מקדש מדורגים וחומות. ואז ערי הענק של מסופוטמיה דעכו בהדרגה.
מגורל זה לא ניצלה גם בבל, שהייתה פעם העיר הגדולה ביותר של ה"אויקומנה" (העולם המיושב). מדוע קמה אחת הציוויליזציות העירוניות הראשונות ביותר במסופוטמיה (בשטח עיראק של ימינו), שם נהרות החידקל והפרת זורמים דרומה, ונשפכים אל המפרץ הפרסי?
בעת העתיקה, המזרח הקרוב בכלל היה אחד האזורים המתקדמים ביותר בכדור הארץ שלנו. כבר בערך בשנת 9000 לפני הספירה עברו האנשים באזור זה סופית ממערות לאוהלים ובקתות, והתיישבו בכפרים קטנים וגדולים. ארכיאולוגים מוצאים בשכבות מהתקופה ההיא שרידים של בתי לבני בוץ פשוטים, שתושביהם גידלו שעורה וכוסמת, גידלו עזים, כבשים וחזירים מבויתים, ידעו ליצור כלי עבודה מאבן וכבר שלטו ביסודות הקדרות.
שכנות טובה
מכל שטחי המזרח הקרוב, דווקא מסופוטמיה הציעה את תנאי המחיה הטובים ביותר. ראשית, פוריות הקרקע המקומית – תודות לחידקל ולפרת, שכיסו את המישור הסלעי בעבר עם סחף (נַחַת). קרקע זו התאימה היטב לגידול דגנים, כלומר, לא נשקפה סכנת רעב לתושבים המקומיים. כמו כן, נוכחותם של שני נהרות גדולים הבטיחה שהאוכלוסייה המקומית לא תסבול ממחסור במים מתוקים.
בנוסף, הנהרות שימשו הגנה כלשהי מפני פלישות אפשריות של אויבים. עם זאת, החיים במסופוטמיה היו בטוחים למדי גם ללא זאת, כפי שמעידה העובדה שבתחילה לערים המקומיות לא היו חומות חיצוניות. משמעות הדבר היא, שלפחות בשלב זה, תושבי הערים לא חששו מפני פלישות של שבטי שכנים החומדים ברכוש זר.
כמו כן, הנהרות שימשו עורקי תחבורה. תור היירדאל המפורסם, שחקר את הנושא לעומק, הוכיח שתושבי מסופוטמיה השתלטו במהירות על אמנות יצירת סירות קנים שבהן יצאו למסעות רחוקים מאוד לעיתים. הם הפליגו, לדוגמה, לארצות המסתוריות דילמון, מאגן ומלוּחָה, משם הביאו עצי יער יקרים, אבק זהב, פנינים ולָפִּיס לָזוּלִי (אבן כחולה יקרה). מדענים עדיין חלוקים בדעתם היכן היו ממוקמות הארצות בעלות השמות המסתוריים הללו. ישנה דעה שמדובר בבחריין, עומאן והודו.
לבסוף, במסופוטמיה חיו חמורים פראיים רבים. תושבי מסופוטמיה בייתו במהירות את מין החיות הזה והפכו אותו לכלי התחבורה העיקרי לגרירה ולמשא. ובאותה הזדמנות, המציאו את הגלגל, שהפך למרכיב החשוב ביותר בעגלת המשא.
אופן התיישבות
התושבים המקומיים הקימו את היישובים שלהם לא רחוק זה מזה מלכתחילה – לדוגמה, בקטעי גדות נהר נוחים. הכפרים בהם חיו המסופוטמים הקדומים גדלו והתרחבו לאט. עד כדי כך, שהשטחים ללא בנייה למגורים ושטחים חקלאיים, שהיו קיימים במקור בין כפרים שונים, נעלמו בהדרגה. אך התלכדויות אלה שמרו על חלוקה מנהלית ליישובים נפרדים.
במרכז כל יישוב היה מקדש של אל כלשהו, שנחשב לפטרון של היישוב הנתון. האל-המושל של היישוב הראשי נחשב לאדון העיר כולה. המושל האמיתי היה הלוּגַל ("איש גדול") – תחילה מנהיג נבחר, ולאחר מכן ראש העיר ששלט בירושה.
תקופת העיור
ה"פרוטו-ערים" הראשונות של מסופוטמיה קמו בתקופה שבין האלף ה-6 לתחילת האלף ה-4 לפני הספירה. תושבי מסופוטמיה מאותה תקופה (ששיוכם האתני טרם הובהר במדויק) פיתחו חקלאות השקיה, עסקו במלאכה, דיג, ציד וחיו בבקתות מקנים ולבני חימר לא שרופות. בנוסף, הם החלו ליצור מבנים גדולים שלא נועדו למגורים – מקדשים ומבנים ציבוריים רב-תכליתיים. אגדות של השומרים, שהגיעו לאזור מעט מאוחר יותר, מכנות את ארידו ("העיר הטובה") כעיר הראשונה בעולם.
לדברי הארכיאולוגית קייט פילדן, ארידו התפתחה מכפר שקם בדרום עיראק של ימינו בסביבות שנת 5000 לפני הספירה. עד שנת 2900 לפני הספירה, ארידו כבר השתרעה על שטח של 8–10 דונם. תושביה למדו לייצר כלי חרס באיכות גבוהה ולבנים מעוצבות להפליא. האתר הבולט ביותר בשטח ארידו היה מקדש האל אנכי (אל החוכמה). זו הייתה רמה מחומת לבנים בצורת מחומש, שבמרכזה נישא מגדל מדורג – זיקורת. המקדש הפך ללב של ארידו – העיר גדלה והתפתחה סביב מקדש אנכי.
ארכיאולוגים מתארים את ארידו כ"עיר גדולה באופן יוצא דופן" – כבר בסביבות 4500 לפני הספירה מנתה אוכלוסייתה כ-5,000 איש. הבנייה למגורים בארידו התנהלה בהתאם למבנה ההיררכיה החברתית שהלך והסתבך. בתי התושבים העשירים והמשפיעים ביותר היו ממוקמים קרוב יותר למקדש, אחריהם באו מגורי האומנים, ובפרברי העיר התיישבו החקלאים.
עד אמצע האלף הרביעי לפני הספירה, התיישב במסופוטמיה גם העם השומרי, המסתורי במידה רבה עד היום, שיצר את הציוויליזציה הגדולה שנקראת על שמו. המרכזים שלה היו הערים ארידו, אוּר, אוּרוּכּ, בָּאד-תִּיבִּירָה, לָגַש, גִירְסוּ, אוּמָה, נִיפּוּר, כִּיש, סִיפָּר, שׁוּרוּפַּּכּ, אַכְּשַׁך ואחרות, שתפקדו כמדינות נפרדות. צעד חשוב באורבניזציה השומרית היה הופעת הכתיבה הראשונה בעולם עד 3100 לפני הספירה.
ניתן לשפוט על מראה היישובים של אותם ימים לפי הדוגמה של אוּרוּכּ, שכבר באלף ה-4 הייתה העיר הגדולה ביותר במסופוטמיה. באותה תקופה שטחה המיושב היה 450 דונם. את העיר הקיפה רשת של תעלות מים מלאכותיות, ששימשו להשקיית שדות ולמטרות תחבורה. בעיר עצמה היו כמה מתחמי מקדשים משמעותיים, כשהראשי שבהם הוקדש לאל השמיים העליון אנו.
בנייני המקדש והמנהל התאפיינו בחיפוי צבעוני. אומנים שומרים ייצרו חרוטי חרס ארוכים, שרפו אותם, צבעו אותם בצבעים אדום, לבן או שחור, ולאחר מכן הטביעו אותם בתוך קירות חרס. כך נוצרו פנלים פסיפסיים בדוגמאות מגוונות. באופן דומה, לדוגמה, קושט "הבית האדום" של אוּרוּכּ – מקום לאסיפות עם ולישיבות מועצת הזקנים.
בבל
העיר המפורסמת ביותר מבין הערים שקמו בתקופה השומרית הייתה בבל (בשפת השׂמיים-אכּדים – "באבּילי", כלומר "שער האל"). הממצאים הארכיאולוגיים המוקדמים ביותר באתר שלה מתוארכים לכ-2400 לפני הספירה.
האזכור הראשון של בבל במקורות כתובים מתייחס לשנת 2200 לפני הספירה. במשך זמן רב היה זה יישוב לא בולט. אך לאחר שהשומרים נעלמו, והתמוססו בקרב השבטים השׂמיים הרבים יותר שהגיעו למסופוטמיה, עלתה העיירה הצנועה לשעבר אל קדמת הבמה של ההיסטוריה העולמית. השׂמיים-אמורים יצרו במסופוטמיה שלוש ממלכות. בבל הפכה למרכז של אחת מהן. בזכות כישרונם של שליטי השושלת שעלתה לשלטון בה, בבל "שיעבדה" עם הזמן את שתי הממלכות האמוריות האחרות – ועמדה בראש מדינה עוצמתית. לבבל יועד קיום שנמשך כמעט שלושה אלפים שנה. במהלך תקופה זו נפלה העיר הגדולה לא פעם בפני כובש תורן – אשורים, פרסים, מוקדונים – אך לאחר מכן התחזקה עוד יותר.
שמונת השערים
בזכות החפירות, שהחלו במאה ה-19, אנו יכולים לדמיין את מראה בבל. בהשוואה אליה, מחווירות ערי שומר הקודמות. בבל חולקה לעשרה רובעים. העיר, ששטחה היה כ-4 קילומטרים רבועים, הוקפה בטבעת משולשת של חומות בהיקף של כ-8,015 מטרים, וכן בחפיר מלא מים. הייתה גם חומה חיצונית, שהקיפה חלק מהפרברים – והגנה על שטח של כ-10 קמ"ר.
"אבי ההיסטוריה" הרודוטוס מספר בחיבורו כיצד נבנו חומות אלה. "רק לאחר שחפרו את החפיר, השתמשו באדמה שהוצאה משם לייצור לבנים. הכינו כמות מספקת של לבנים לא שרופות שנשרפו בתנורים. לבנייתן השתמשו הבונים באספלט חם, וכל שלושים שורות לבנים הטמינו קלועות קנים.
"תחילה חיזקו כך את שולי החפיר, ולאחר מכן את החומה עצמה. בראש החומה, בקצוות, הקימו מגדלים בני קומה אחת, שניצבו זה מול זה. בין המגדלים נותר מרווח המספיק למעבר מרכבת של ארבעה סוסים", מעיד ההיסטוריון. הכניסה הראשית לבבל הייתה ממוקמת מצד צפון, שם נמצאו השערים המוקדשים לאלה אִשְׁתָר. זו הייתה קשת חצי עגולה שנבנתה בין חומות ענק, עשויה מלבנים מכוסות בזיגוג כחול בוהק, צהוב, לבן ושחור.
לאחר שעבר מתחת לקשת זו, נכנס הנוסע לדרך התהלוכות, שלאורכה נמשכו גם חומות. חומות השער ודרך התהלוכות קושטו בתבליטים יפהפיים שתיארו אריות, שוורים ודרקונים מיתולוגיים – סִירְרוּשִים. באזור הפרברים הצפוניים של בבל נמצא גם ארמון הקיץ של המלך נבוכדנצר השני (שלט מ-7 בספטמבר 605 עד 7 באוקטובר 562 לפני הספירה), שנבנה בצורת מבצר.
בסך הכול, שמונה שערים חיברו את העיר לעולם החיצוני. רחובות בבל הצטלבו בזוויות ישרות, וחלקם היו מרוצפים באבני ריצוף. בעיר הייתה טיילת מרוצפת ומטופחת בה עגנו ספינות משא שעלו במעלה נהר הפרת.
"בְּשְׁנֵי עִבְרֵי הַנָּהָר חוֹמָה, מִתְעַקֶּלֶת, מַגִּיעָה עַד הַנָּהָר עַצְמוֹ, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ בִּשְׁתֵּי הַגָּדוֹת נִמְשֶׁכֶת חוֹמָה מִלְּבֵנִים שְׂרוּפוֹת. הָעִיר עַצְמָהּ מֻרְכֶּבֶת כֻּלָּהּ מִבָּתִּים בְּנֵי שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע קוֹמוֹת וְנֶחְצֵית עַל יְדֵי רְחוֹבוֹת יְשָׁרִים, שֶׁחֶלְקָם הוֹלְכִים לְאֹרֶךְ הַנָּהָר וְחֶלְקָם לְרֹחַב. בְּכָל רְחוֹב לָרֹחַב בַּחוֹמָה לְאֹרֶךְ הַנָּהָר הָיוּ אוֹתָהּ מִסְפָּר שְׁעָרִים קְטַנִּים כְּמוֹ הָרְחוֹבוֹת עַצְמָם. גַּם שְׁעָרִים אֵלּוּ הָיוּ מִנְּחֹשֶׁת וְהוֹבִילוּ אֶל הַנָּהָר עַצְמוֹ." – הֵרוֹדוֹטוֹס
מלבד הפרת, אספקת המים בוצעה באמצעות תעלות רבות שהובלו לרובעי העיר. ונוכחות התעלות חייבה בניית גשרים שחיברו בין חלקי העיר השונים.
נפלאות בבל
בבבל היה מספר עצום של ארמונות ומקדשים, וחלק מהמבנים המקומיים היו ידועים בכל רחבי המזרח הקרוב והעולם העתיק כנִפְלְאוֹת תֵּבֵל. אחד מהם היה הזיקורת אֵטֶמֶנַנְכִּי ("הבית שבו השמיים והארץ נפגשים") – הוא מגדל בבל המוכר לנו היטב מהתנ"ך. הוא התקיים כבר בתקופת שלטונו של המלך הבבלי הקדום חַמוּרָבּי (1792–1770 לפני הספירה), המפורסם בקודקס החוקים שלו. המגדל נהרס שוב ושוב על ידי כובשים זרים, אך שוקם מחדש, והפך גבוה וגדול יותר ויותר.
אחד מאלה שעבדו עליו היה, לדוגמה, האדריכל אַרַד-אַחֶר-שׁוּ, ששיקם את מתחם המקדשים אֵסַגִילַה בבבל לאחר שנהרס בפקודת מלך אשור סִנְחֶרִיב בשנת 689. אז, אגב, ראו את המגדל היהודים, שהועברו בכפייה לבבל בפקודת המלך נבוכדנצר לאחר חורבן ממלכת יהודה. ישנה דעה שהיהודים יכלו לחשוב בטעות על מגדל בבל בתהליך שיקומו כמגדל הרוס. לאחר השיקום הגיע המגדל לגובה של 91 מטרים. הוא כלל שמונה מדרגות, ובסיסו הגיע לרוחב של 90 מטרים.
מדענים חישבו שלבניית המגדל נדרשו 85 מיליון לבנים. ניתן היה לעלות לפסגת אֵטֶמֶנַנְכִּי, שם שכן מקדש דו-קומתי, באמצעות מדרגות רחבות. הנס הבבלי השני של העולם היו הגנים התלויים של סמירמיס. זו הייתה מפל של גנים רב-מפלסיים, שנראה כמו הר ירוק גדול, בו גדלו מינים רבים של עצים, שיחים וגפנים.
אגדות מייחסות את יצירת גנים אלה למלכה האשורית סמירמיס (שַמּוּרָמַת), או לנבוכדנצר השני שחי מאתיים שנה אחריה, שכביכול רצה לשמח כך את רעייתו. עם זאת, כמה חוקרים מודרניים סבורים שהגנים התלויים הם פרי מיתוס בלבד. אך גם בלעדיהם, בבבל היה הרבה שהדהים את דמיונם של בני זמנם – לדוגמה, עושר הצבעים. רבים מבנייני העיר חופו בלבנים מזוגגות, תבליטים וכרכובים.
אין פלא שהרודוטוס, שביקר שם במאה ה-5 לפני הספירה, כינה את בבל היפה מכל הערים שראה. מספר התושבים בבבל בשנות עוצמתה הגדולה ביותר היה לפחות 150 אלף איש – מספר עצום לאותה תקופה.
אנדרטה לדיקטטור
האחרון מבין המלכים הגדולים שהחזיקו בבבל כבירה היה אלכסנדר מוקדון – הוא אף הורה לבצע שיקום נוסף של מגדל אֵטֶמֶנַנְכִּי, שלא הושלם, אגב. לאחר מותו, הפכה בבל למוקד יריבות בין ממלכות שונות, שמלחמותיהן הרסו את העיר. "בירת העולם" לשעבר דעכה במהירות.
עד סוף המאה הראשונה לפני הספירה, חלק ניכר מבבל, לפי עדותו של הגיאוגרף העתיק סטראבון, נעזב. במאות ה-1–2 לספירה, עדיין פעלו בבבל המקדש המרכזי אֵסַגִילַה והתיאטרון. עד אז קמה במסופוטמיה גם קהילה נוצרית מוקדמת.
החלק המסיים של האיגרת הראשונה של השליח פטרוס אומר: "שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹמְכֶם הַקְּהִלָּה הַנִּבְחֶרֶת, כָּמוֹכֶם, בְּבָבֶל, וְגַם מַרְקוֹס בְּנִי". יש הסבורים שזה עשוי להעיד על כך שהשליח ביקר באופן אישי בבבל או בסביבתה. עד אז, נעלמו סופית מן העולם המסורות של התרבות המסופוטמית העתיקה, שנשמרו בבבל: השפה האכּדית, כתב היתדות, לוחות חרס לכתיבה והמיתולוגיה הקדומה. כאשר הקיסר הרומי טרָאיָאנוּס, שנלחם בממלכה הפרתית, עצר בשנת 115 לחרוף בבבל, הוא לא מצא שם, כפי שמדווח ההיסטוריון דיון קסיוס, דבר מלבד "תלי עפר, אבנים והריסות".
אם להאמין למקורות אחרים, כמה מקדשים בבליים וחלק מחומות העיר עדיין עמדו אז. כאשר כבשו הערבים-מוסלמים את האזור כמה מאות שנים לאחר מכן, הם מצאו כפר קטן בשם בָּאבִּיל במקום בבל הקודמת, שהיה מרכז המחוז באותו שם. במאה ה-10 החלו הערבים להקים ליד חורבות בבל את העיר אל-גָ'אמִעַיִן. וכעבור מאתיים שנה קמה לידה העיר אל-חִילָה – לבנייתן נעשה שימוש בלבנים שנחצבו מחורבות בבל.
במהלך ימי הביניים, המקום שבו נעלמו חורבות בבל תחת שכבות של מאות שנים, ביקרו בו מדי פעם מטיילים אירופאים, אך הם לא תמיד יכלו לזהות אותו נכונה. ורק מאמצע המאה ה-19 החלו להגיע לכאן ארכיאולוגים מקצועיים.
וכמאה שנה מאוחר יותר, הורה הדיקטטור של עיראק סדאם חוסיין "לבנות מחדש" את בבל, כך רצה לבסס את "המשכיותו" למלכי מסופוטמיה העתיקים. "שיקום" בבל נראה כלעג של ממש. במקום ההריסות העתיקות החלו להקים מבנים חדשים "בסגנון עתיק", מעוטרים בתבליטים ששיבחו את מעשיו של סדאם. אך לאחר מכן הודח הדיקטטור והמבנים החדשים הללו נותרו עומדים כאנדרטאות לשחצנות שלו.
