כיצד נוצרה בגדד, בירת עיראק של ימינו ששימשה כעיר מפתח בימי השושלת העבאסית וכיצד שרדה את הפלישה המונגולית?
בגדד בראי האיסלאם
בשנת 634 לספירה התרחבה האימפריה המוסלמית שזה עתה נוצרה לאזור עיראק של ימינו, שהיתה אז חלק מהאימפריה הפרסית. צבאות מוסלמיים, בפיקודו של חאלד אבן וליד, עברו לאזור והביסו את הפרסים. הם הציעו לתושבים הנוצרים ברובם שתי אפשרויות: לאמץ את האיסלאם, או לשלם מס ג'יזה (גולגולת) כדי להיות מוגנים על ידי הממשלה החדשה וישוחררו משירות צבאי.
הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב הורה לייסד שתי ערים כדי להגן על השטח החדש: כופה (בירת האזור החדשה) ובצרה (עיר הנמל החדשה). בגדאד הפכה לעיר בעלת חשיבות רק בשנים מאוחרות יותר. שורשי העיר מתוארכים לבבל העתיקה, מקום יישוב עוד משנת 1800 לפני הספירה. עם זאת, תהילתה כמרכז למסחר ולמדנות החלה במאה השמינית לספירה.
אטימולוגיה
מקור השם "בגדד" נתון במחלוקת מסוימת. יש אומרים שזה בא מהביטוי הארמי שפירושו "מתחם כבשים". אחרים טוענים שהמילה באה מפרסית עתיקה: "באג" שפירושו אלוהים ו"אבא" שפירושו מתנה: "מתנת אלוהים".
בירת העולם המוסלמי בימי השושלת העבאסית
בערך בשנת 762 לספירה השתלטה השושלת העבאסית על שלטון העולם המוסלמי והעבירה את הבירה לעיר בגדאד שאך זה נוסדה, זמן קצר לאחר שהופלה השושלת האומיית. במהלך 500 השנים הבאות, העיר תהפוך למרכז עולמי לחינוך ותרבות. תקופת תהילה זו נודעה כ"תור הזהב" של הציוויליזציה האסלאמית, תקופה שבה תרמו חוקרי העולם המוסלמי תרומות חשובות הן למדעי הרוח והן בתחומים כמו רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, כימיה, ספרות ועוד. תחת השלטון העבאסי הפכה בגדד לעיר של מוזיאונים, בתי חולים, ספריות ומסגדים. שינוי זה של מרכז הכוח בעולם המוסלמי מסוריה לכיוון בסיס התמיכה העבאסי בפרס אִפשר לשושלת הצעירה לבסס את שליטתה בהנהגת הח'ליף, אל-מנצור.
רוב החוקרים המוסלמים המפורסמים מהמאות ה-9 עד ה-13 התחנכו בבגדד. אחד ממרכזי הלימוד המפורסמים ביותר היה בית אל-חקמה (בית החוכמה), שמשך אליו חוקרים מכל העולם, מתרבויות ודתות רבות. כאן, מורים ותלמידים עבדו יחד כדי לתרגם כתבי יד יווניים, תוך שימורם. הם למדו את יצירותיהם של אריסטו, אפלטון, היפוקרטס, אוקלידס ופיתגורס. בית החוכמה היה ביתו של, בין היתר, המתמטיקאי המפורסם ביותר באותה תקופה: אל-חוואריזמי, "אבי" האלגברה (ענף זה של המתמטיקה נקרא למעשה על שם ספרו "כיתאב אל-ג'בר").
בזמן שאירופה התעשתה מתקופת ימי הביניים האפלים, בגדד הייתה אפוא בליבה של ציוויליזציה תוססת ומגוונת. היא הייתה ידועה בתור העיר העשירה והאינטלקטואלית בעולם באותה תקופה והייתה שנייה בגודלה רק לקונסטנטינופול.
אולם לאחר 500 שנות שלטון, השושלת העבאסית החלה אט אט לאבד את החיוניות והרלוונטיות שלה על העולם המוסלמי. הסיבות היו בחלקן טבעיות (הצפות עצומות ושריפות) ובחלקן מעשה ידי אדם (יריבות בין מוסלמים שיעים לסונים, בעיות ביטחון פנים ועוד שלל בעיות שילוו את המוסלמים מאז).
עם זאת, המעבר מסוריה הביא גם לירידה בהשפעת הח'ליפות בענייני הים התיכון ושושלות יריבות צצו עד ספרד, שם התאגדה השושלת האומיית וקרוב למצרים, משם שלטה השושלת הפאטמית על חלק גדול מצפון אפריקה מהמאה העשירית ועד למאה ה־12.
שתי המאות הראשונות של ההיסטוריה של בגדד התאפיינו בסכסוכים פוליטיים כשהעבאסים דיכאו מרידות; השושלת סבלה ממלחמת אזרחים משנת 811 עד 819.
במהלך מלחמת אזרחים זו כיתר הח'ליף אמין את העיר. למרות התסיסה הזו, בגדד מצאה את עצמה במרכזו של תור זהב תרבותי מוסלמי במהלך מאות השנים הללו.
בשנות 840 תפסה את השלטון בבגדד קבוצת חיילים, הנסיכים הבויידים, שהתחזקו במשך עשור; בהיעדר טענה לגיטימית לשלטון, הם הופכים למגיני הח'ליפות ושלטו באמצעות ח'ליפי בובות עבאסים.
בשנת 1055 הגיע הסלג'וקי טורק טוגרולבג לבגדד ובסופו של דבר שחרר את הח'ליף ממדינת החסות הבויידית. טוגרולבג נקרא סולטן והח'ליף שוב צומצם למעמד של שליט בובה. אבל שאיפותיו של המנהיג הסלג'וקי הובילו אותו לשלוט מחוץ לבגדד, לבקר רק בהזדמנות וזה העניק לח'ליפים העתידיים לפחות מידה מסוימת של חופש.
מסעות הצלב והתסיסה הפנימית קראו תיגר על שליטתם של הסלג'וקים באזור והח'ליפים החלו לקרוא תיגר על האדונים שלהם. התפרקות השלטון הטורקי בסוף המאה ה־12 אִפשרה חידוש בקנה מידה אזורי ועלייה בחשיבותה של העיר, אך העיר והאזור היו נגועים ללא הרף בסכסוכים בין הסונים לשיעים.
המונגולים
העיר בגדד הושמדה לבסוף על ידי המונגולים בשנת 1258 לספירה, ובכך סיימה למעשה את עידן העבאסים. על פי הדיווחים, נהרות החידקל והפרת היו אדומים מדמם של אלפי חוקרים (על פי דיווחים, 100,000 ממיליוני תושבי בגדד נטבחו). רבות מהספריות, תעלות ההשקיה והאוצרות ההיסטוריים הגדולים נבזזו ונהרסו לנצח. העיר החלה תקופה ארוכה של דעיכה והפכה לאזור של מלחמות וקרבות רבים שנמשכים עד היום.
במונגוליה הרחוקה, שבטים טורקו-מונגולים לוחמים התאחדו תחת הנהגתו של אדם אחד, טמוצ'ין. בשנת 1206 העניקה לו אספת אצולה שבטית את התואר ג'ינגיס חאן — שליט אוניברסלי. ממרכז מונגוליה יצא ג'ינגיס למשימה של כיבוש עולמי. הוא החל מיד לבסס את כוחו להתקפה נגד הממלכות הסיניות מדרום, אך השליטה המלאה בסין הייתה רחוקה. המונגולים פלשו למערב אסיה והקימו שושלת בפרס לפני איחוד סין תחת שלטונם.
במהלך השנים הראשונות של ההתפשטות המונגולית, ג'ינגיס חאן הוביל צבאות נגד הסולטן עלא א-דין מוחמד, חוואראזם שאה, כעונש על התיגר שקרא על הסמכות המונגולית באזור מרכז אסיה. עונשו של ג'ינגיס על המנהיג הפרסי סייע לבסס את המוניטין של האכזריות המונגולית.
הח'ליף בבגדד, אל-נאצר, חש מאוים מההסתערות על הסולטן מוחמד ופנה לאיובים שבסוריה בבקשה לסיוע. האיובים נלחמו בצלבנים ולא הסכימו לשלוח סיוע, מה גם שהאיום של ג'ינגיס חאן מעולם לא התממש.
ג'ינגיס מת בשנת 1227, ואוגוטאי חאן, בנו, ירש אותו. לבסוף, בשנת 1232 חדרו כוחות מונגולים עד אזרבייג'ן של ימינו והח'ליף סיפח את ארבלה במסופוטמיה עילית, אולי כאמצעי הגנה. בשנת 1236 גייס הח'ליף את צבאותיו נגד המונגולים, שנעו דרומה לתוך מסופוטמיה עילית ובשנת 1238 הלך הח'ליף למסגד הגדול של בגדד וקרא למלחמת קודש כנגד הפולשים.
הפעם הגיעה תגבורת איובית, אבל הקרב שלאחר מכן היווה תבוסה לח'ליף. המונגולים נסוגו עמוק לתוך פרס והושגו תנאים, אם כי הפשיטות למסופוטמיה נמשכו עם דיווחי התקופה על הטרדות מונגוליות שונות על העיר בגדד.
הכיבוש המונגולי של המזרח התיכון החל בתקופת שלטונו של מונגקה חאן. בשנת 1252 שיגר מונגקה את אחיו הולאגו חאן להשתלט על האזור. חלק מהמקורות מציעים כי הגעתו של הולאגו לאזרבייג'ן נוצרה בשל משימה של הקאדי מקאזווין, בניסיון להכניע את האיסמאעילים, הידועים בתור מתנקשים בשל הטקטיקה התכופה שלהם באותו השם.
האיסמאעילים פעלו ממעוזם באזור ההררי של צפון פרס. דיכוי האיסמאעילים היה אחד השערים הראשונים של הולאגו. הולאגו שיגר את באיצ'ו מערבה כדי לדכא את הסלג'וקים ברום ובשנת 1256 כוחות מונגולים הביסו את הסולטן והכירו באחיו הצעיר כיורשו וביססו את האדנות המונגולית על רום.
באותה שנה השלימו המונגולים את משימתם כנגד האיסמעילים, השמידו את אחרוני מעוזי ההרים שלהם והוציאו להורג את מנהיגם, ח'ורשה.
לאחר שאבטח את בסיסו ואת הסביבה ממערב לו, מיקד הולאגו את תשומת לבו בח'ליפות בבגדד. הולאגו ביקש לשלוט גם בבגדד וגם בח'ליף שלה, למרות הירידה הדרמטית ביוקרתם. יועצו של הח'ליף, אל-מוסתאסים, היה חלוק בשאלה כיצד להגיב.
הח'ליף, שעמד בפני אולטימטום, יכול היה להיכנע ובכך להציל את חייו, מעמדו ואת עירו או להתנגד.
חוסר ההחלטיות הותירה את אל-מוסתאסים לא מוכן במידה רבה להתקפה שתבוא בעקבות התעלמותו וחוסר הכבוד שלו כלפי הולאגו וצבאותיו.
הכוחות המונגולים כיתרו את העיר במשך מספר שבועות לפני שהסתערו עליה ב־6 בפברואר 1258. הנזק לעיר היה רב. אל-מוסתאסים, בניו וחלק ניכר מפמלייתם נהרגו; מכיוון שהיה זה נגד האמונה המונגולית לשפוך דם מלכותי על האדמה, הח'ליף גולגל לתוך שטיח ונרמס למוות על ידי סוסים.
אל-מוסתאסים היה הח'ליף העבאסי האחרון בבגדד. מבגדד, כוחותיו של הולאגו עברו לצפון סוריה, וכבשו את ח׳לב בינואר 1260. השליט האיובי בדמשק, אן-נאסיר יוסף, נמלט מבירתו והעיר נכנעה לגנרל של הולאגו, קיטבוקה.
ֶהפשיטות המונגוליות לא פסחו גם על חברון, ירושלים ואשקלון ונסיכים איובים שונים נכנעו לפולשים. שוב, חלק ניכר מהצבא המונגולי נסוג באופן חד-צדדי לאזרבייג'ן, שם נבחרה מראגה כבירת האיל-ח'אנה החדשה (אחד מארבעת הח'אנות של האימפריה המונגולית).
כיבוש האיובים על ידי המונגולים סימן את סופה של השושלת שלהם, שכן הם כבר הוחלפו במצרים על ידי השושלת הממלוכית.
גנרל קיטבוקה נשאר לגבש את הכיבושים החדשים בסוריה, בעוד שהולאגו הסתבך במשבר הירושה המונגולי והחל להילחם באורדת הזהב שמצפון לו.
במזרח הים התיכון, הצלבנים בירושלים לא היו מוכנים להיכנע למונגולים ופרסמו קריאות לתגבורת אל ממלכות מערב אירופה, בעוד הם ניסו לפייס את קיטבוקה באופן זמני. אולם כאשר הצלבנים לא פירקו את מבצריהם, קיטבוקה נקם ובזז את צידון באוגוסט 1260.
הצלבנים הגיבו בכך שאפשרו לממלוכים של מצרים לשלוח חיילים דרך שטחם ואף סיפקו לכוחות המוסלמים אספקה כדי להילחם במונגולים. כך, בספטמבר 1260 הביס הצבא המצרי את המונגולים בגליל וקיטבוקה נהרג בקרב או הוצא להורג לאחר תבוסתו.
המונגולים איל-ח'אנידים נסוגו מעבר לנהר הפרת אל בסיס הכוח שלהם. בתוך האיל-ח׳אנה, הולאגו ובנו אבקה ייהנו מיציבות למרות האיומים בגבול. האיל-ח'אנידים המשיכו לפעול באופן דיפלומטי נגד אויביהם הממלוכים בסוריה ולעתים התקרבו לצלבנים כדי להציע לצאת להתקפות מתואמות.
בשנת 1299 תקף ע'זאן ח'אן, מוסלמי, את הכוחות הממלוכים, שנסוגו למצרים בתבוסה. סוריה וארץ ישראל נכבשו מחדש לזמן קצר עד שע'זאן נסוג למסופוטמיה ורק ב-1320 כאתו המונגולים הסכם שלום עם הממלוכים.
לאחר מותו של אבו סעיד ב־1235, איל-ח'אנה התפרקה לשושלות יריבות, לרוב לא מונגוליות. המנהיג המונגולי טימורלן הופיע ככוח עולה באזור בסוף המאה ה־14, והחזיר לעצמו את השליטה המונגולית על פרס וערך קרב עד מזרח האימפריה העות'מאנית.
אבל לאחר מותו של טימורלן בשנת 1405, האימפריה המונגולית בפרס שוב התפוררה, מה שסיים למעשה את ההשפעה המונגולית באזור המזרח התיכון.
ההשפעות המיידיות והמתמשכות של המונגולים במזרח התיכון מגוונות בדרגתן. הכיבוש המונגולי של הולאגו סיים שתי מוסדות של שלטון אסלאמי, ולבסוף סיים את הח'ליפות העבאסית של בגדד והשושלת האיובית, שממלכתה כבר הייתה מוגבלת לסוריה ולחלקים מארץ ישראל. זה אִפשר לשלטון הממלוכי למלא את הוואקום השלטוני שנוצר.
מאה וחצי לאחר מכן, החלל הזה ייווצר מחדש עם הכיבושים הזמניים של טימורלן והתפוררותו לאחר מכן של השלטון המונגולי במזרח התיכון בעקבות מותו, רק כדי שימולא על ידי העות'מאנים. מבחינה תרבותית, השפעת המונגולים הייתה מינימלית, למעט בפרס, שאליה הוגבלה נוכחותם באזור מערב אסיה. וההשפעה הגדולה ביותר שלהם היתה על תרבות המזרח הרחוק של פרס.
מהעות'מאנים ועד עיראק של ימינו
בשנת 1508 הפכה בגדד לחלק מהאימפריה הפרסית החדשה, אך מהר מאוד השתלטה האימפריה העות'מאנית הסונית על העיר והחזיקה בה כמעט ללא הפרעה עד מלחמת העולם הראשונה. השגשוג הכלכלי לא החל לחזור לבגדד במשך כמה מאות שנים, עד לסוף המאה ה-19 כשהמסחר עם אירופה חזר ברצינות ובשנת 1920 הפכה בגדאד לבירת האומה החדשה שהוקמה בעיראק.
בעוד בגדד הפכה לעיר מודרנית לחלוטין במאה ה-20, טלטלות פוליטיות וצבאיות תמידות מנעו מהעיר לחזור לתפארתה כמרכז תרבות איסלאמי. מודרניזציה אינטנסיבית התרחשה במהלך תנופת הנפט של שנות ה-70, אך מלחמות המפרץ בשנים 1990-1991 וב-2003 הרסו חלק ניכר מהמורשת התרבותית של העיר ובעוד שרבים מהמבנים והתשתיות נבנו מחדש, העיר עדיין לא השיגה את היציבות שהיא זקוקה לה כדי להחזיר אותה לגדולה כמרכז לתרבות דתית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
