בקצרה, "רפובליקות בננות" הן מדינות במרכז אמריקה והקריביים שנוצלו על ידי עסקים רב-לאומיים וממשלות אימפריאליסטיות.
מאיפה הגיע המונח "רפובליקת בננות"?
הקולוניאליסטים השתמשו בשם "רפובליקת בננות" כדי להתייחס למדינות מרכז אמריקה והקריביים אותן ניצלו. לפיכך, הכינוי נחשב לפוגעני בסטנדרטים של ימינו. הוא שימש לראשונה את הסופר האמריקאי או. הנרי ב-1901 לתיאור האומה הבדיונית אנקוריה (Anchuria), אשר חלק גדול ממנה ביסס על תקופת מגוריו בהונדורס.
הנרי פרסם את הסיפור הקצר בספרו משנת 1904, "כרוב ומלכים". אנקוריה הייתה מדינה טרופית שכלכלתה התמקדה בייצוא בננות. הייתה בה נוכחות מתמדת של תאגידים אמריקאיים, יחד עם התערבויות צבאיות מדי פעם. העלילה מתמקדת בהפיכה שמדיחה את הנשיא המכהן, שנמלט וחי במנוסה. אזרחים אמריקאים החיים באנקוריה הם דמויות תכופות בסיפור, המשתמשים בעושרם ובהשפעתם כדי לקנות פוליטיקאים מושחתים. תקשורת אמריקאית הנציחה סטריאוטיפים שהוצגו בסיפור זה במשך שנים רבות.
היסטוריה קולוניאליסטית באמריקה הלטינית
המערכות קולוניאליות אלו היו המשך של מאות שנים של אימפריאליזם מעבר לים. לאחר המגע הראשון בשנת 1492, הספרדים כבשו שטחים עצומים בעולם החדש, ואחריהם הפורטוגזים, הבריטים, הצרפתים, ההולנדים ואומות אירופאיות אחרות. המושבות המוקדמות שלחו משאבי גלם כגון מתכות יקרות וסוכר למדינה השולטת, ונשלטו על ידי מערכות דיכוי דומות.
ההכנסות והחומרים מהמושבות הספרדיות והפורטוגזיות אפשרו לבתי המלוכה האירופאיים לשמור על הדומיננטיות באירופה. מיזמים פרטיים עלו על עושרה של הממלכה, והעשירו יזמים שהשתתפו בקפיטליזם הגלובלי המוקדם. הרשויות הספרדיות בעולם החדש ניצלו את היעדר הפיקוח כדי לרדוף אחר רווח אישי. קרלוס השני העמיד משרות לרכישה, ובעקבות זאת השתוללה שחיתות.
מבקשי משרות בכירות ביקשו לעתים קרובות תפקיד כדי להתעשר, ותפקידים נתפסו כבעלי ערך רב יותר או פחות בהתאם לאנשים שעליהם שלטו. הספרדים סיווגו וצמצמו קבוצות ילידים לפי הערך שהן יכולות לייצר עבור הפקידים. הם הטילו מיסים ותשלומי מחווה על האוכלוסייה הילידית. עמלות אלו היו מופרזות מספיק כדי להשאיר אותם בחובות. אם אדם נכשל בתשלום או בייצור הסחורות שלו בזמן, הוא הולקה. הרשויות גם הכפיפו ילידים לעבודת כפייה, במיוחד במכרות. הממשלה המלכותית קיבלה מערכת זו של שחיתות וניצול ככל שפיתחה את המושבות ומילאה את קופותיה.
עם הזמן, תנועות לעצמאות קראו להפרדה בין המושבות למדינות הקולוניאליות, אך הצליחו בדרגות הצלחה שונות, כך שמדינות אמריקה הלטינית השיגו בהדרגה שחרור בתחילת המאה ה-19. כמו כל אומה חדשה, הן חוו אתגרים בהקמת ממשלה וכלכלה יציבות. בריטניה ניצלה את ההזדמנות להפעיל צורה חדשה של אימפריאליזם. בנקים בריטיים העניקו הלוואות גדולות למדינות הצעירות, שעד מהרה שקעו בחובות. כדי לשלם את חובותיהן, הן הרבו לבנות את כלכלתן סביב ייצור וייצוא של מצרך רווחי יחיד. מדינות מתועשות ייבאו סחורות מיוצרות בעלות נמוכה, אך תחרות כזו הפריעה ליכולת המדינה הצעירה לפתח תעשייה מקומית.
לא הכל היה בננות
מדינות שכונו "רפובליקת בננות" לא תמיד ייצרו בננות. מוצרים שחולצו בשיטה זו כללו מינרלים, קפה, סוכר, דגנים ובקר. בעוד בננות הן המפורסמות ביותר, רוב המדינות שנפגעו הסתמכו על סחורות אחרות. סוכר עובד בכל אי בקריביים, וקפה היה מוקד במרכז אמריקה.מקומות שונים ייצרו פריטים שונים, ועבודת מטעים עשויה לשלוט באזור אחד ולא באחר. "עיירות קפה" בלטו ברחבי מרכז אמריקה כאזורים מוניציפליים נפרדים שבמרכזם גידול אינטנסיבי של קפה. אזורים אלה זכו לכוח פוליטי באמצעות מעמדם כמחוללי הכנסות חזקים. ממשלות לאומיות הפכו לעיתים קרובות כפופות לבעלי הקרקעות הגדולים, אזרחים פרטיים או תאגידים. הם השתמשו בהפחדה ואלימות כדי לאכוף שליטה ולשמר את הסטטוס קוו באזורים אלה, גם כשהכלכלה התפתחה ועברה גיוון.
אז למה ההתמקדות בבננות?
הסיפור של הבננה עשוי להיות המפורסם ביותר מבין המוצרים שנוצלו על ידי מדינות המערב. בשנת 1870, לורנצו דאו בייקר קנה 160 אשכולות בננות בג'מייקה ומכר אותם ברווח בג'רזי. לפני כן, הפרי היה פינוק נדיר ויקר בצפון אמריקה. בננות הציתו עניין ציבורי, וזמן קצר לאחר מכן, חידושים בתחבורה הפכו את העברת הבננות העדינות למיזם בר-קיימא ורווחי הרבה יותר.
בייקר ייסד את "חברת הפירות של בוסטון" בתמיכת אנשי עסקים מבוסטון בשנת 1885. "חברת הפירות של בוסטון" התמזגה עם חברות אחרות בענף בשנת 1899 כדי להפוך ל"חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company). ההון והמשאבים שנצברו במיזוג הזה אפשרו לתאגיד החדש לאחד אחזקות מכל רחבי האזור.
"חברת הפירות המאוחדת" החזיקה בבעלותה מטעים לייצור יבולים ובתשתית הדרושה להובלתם. היא הפעילה שליטה רבה על תעשיית ייבוא הפירות, כמעט כמו מונופול והתרחבה מעבר למוצרים בודדים על ידי הצעת הפלגות באוניות הקיטור של החברה, הקמת תחנות רדיו וטלגרף ובניית מסילות רכבת. ממשלת גואטמלה אף התקשרה עם התאגיד לצורך ניהול שירות הדואר שלה ב-1901. עד 1930, "חברת הפירות המאוחדת" הייתה שווה למעלה מ-200 מיליון דולר והחזיקה ב-3.5 מיליון דונם.
איך חברות צברו את כוחן
קונגלומרטים כמו "חברת הפירות המאוחדת" בנו והחזיקו בבעלותם תשתיות כדי להקל על המסחר שלהם. הבעלות על רוב התקשורת, האדמה החקלאית והתחבורה במדינה הגדילה את הרווחים והתלות בחברה הזרה. תאגידים רב-לאומיים בנו כבישים ומבני מגורים סביב כל מחנה עבודה. בתי ספר, בתי חולים ומתקני מים וביוב היו בין שירותים נוספים שהוצעו על ידי החברה. פיתוח זה פגע גם בהזדמנויות של חברות מקומיות שלא יכלו להתחרות בשירותים אלה.
קהילות אלה פיתחו אזורים מרוחקים ובמקביל תרמו להידרדרות הסביבתית של סביבתם. השפע החומרי, הבידוד והשכר הגבוה יחסית אך עדיין מנצל שלהם, אילצו את העובדים להישאר במקום אחד. לפעמים, מעסיקים מנעו מהעובדים לעזוב את גבולות המחנות שבהם עבדו או שילמו שכר במטבע שהיה תקף רק בחנויות החברה.
חברות אימפריאליסטיות לעיתים רחוקות השקיעו מחדש את רווחיהן במדינות. זה נעשה רק אם זה הוכח כמועיל לתאגיד עצמו. בעוד הן ייעדו עובדים מקומיים למשימות פשוטות ומסוכנות, הן שמרו על תפקידי ניהול לעובדים לבנים. קהילות מופרדות הפרידו בין המנהלים לפועלי הכפיים, שנתפסו כנחותים.
ארצות הברית התערבה בענייניהן של מדינות אלה ותמכה בנשיאים שהיו ידידותיים לאינטרסים אמריקאיים. לא אחת נשלחו נחתים לבצע פלישות וכיבושים כדי להגן על האינטרסים הפיננסיים האמריקאיים. מהפכות תכופות וכאוס פוליטי השפיעו עמוקות על האזרחים באותן מדינות ועל אמון מוסדות הממשלה.
איך עובדים נלחמו בחזרה נגד החברות
בפועלים הגיבו לדיכוי בהתנגדות. שביתה לאומית של עובדי בננות בקוסטה ריקה בשנת 1934 התפשטה לשלושים ואחת איגודים. הצדדים הגיעו להסדר תוך חודש אחד, אך "חברת הפירות המאוחדת" לא עמדה בחלקה בהסכם. "חברת הפירות המאוחדת", שפעלה בשיתוף עם ממשלת קוסטה ריקה, האשימה את המנהיגים בקומוניזם ועצרה אותם. פעולת עבודה אחת נגד "חברת הפירות המאוחדת" בהונדורס בשנת 1954 הגיעה לשיאה בכך שכ-60% מכוח העבודה שבתו בכל התעשיות. לאחר חודשים של דרישות, השובתים זכו להעלאות שכר והקימו איגודים.טעינת בננות מקרונית רכבת למכונית רכבת, פוארטו קסטילה, הונדורס, 29 בנובמבר 1926. מקור: אוסף תצלומי חברת הפירות המאוחדת, אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג'לפעמים, שביתות אלה הסתיימו בשפיכות דמים. "חברת הפירות המאוחדת" טענה ששביתה במטעים הקולומביאניים שלה בשנת 1928 הייתה תנועה קומוניסטית. ארה"ב דרשה מקולומביה לדכא את השביתה בעצמה או להסתכן בפלישה. חיילים קולומביאנים הרגו מאות עובדים בדיכוי. התמיכה בתנועות העבודה גדלה בשנות ה-30 כאשר ממשלות לאומיות רצו להשיב לידיהן את השליטה על כספי מדינתן.
דעיכת מערכת רפובליקת הבננות
הממשל האמריקאי יישב תביעת הגבלים עסקיים נגד "חברת הפירות המאוחדת" בשנת 1958, ובמסגרתה הקונגלומרט נאלץ למכור פעולות ורכוש למתחרותיו. תנועות הפועלים הפחידו את בעלי המניות האמריקאים, ובשנות ה-60, חברות מכרו את רוב נכסיהן. שתילת בננות מטילה עומס משמעותי על חומרי ההזנה בתוך האדמה. כך שלאחר שהחברות התישו את רוב האדמה החקלאית, הן נטש. צ'יקיטה, דול ועסקים אחרים המשיכו לפעול באזור בקיבולת נמוכה בהרבה ממה שעשתה "חברת הפירות המאוחדת" לפני מאה שנה.
השפעות תקופת רפובליקת הבננות
מורשת המערכות הללו ממשיכה להשפיע לרעה על המדינות הנפגעות ואזרחיהן. גואטמלה היא היצואנית הגדולה ביותר של בננות לארה"ב, מסחר המוערך ב-1.1 מיליארד דולר בשנה. בגואטמלה עצמה רואים מעט מהנתח הזה. 65% מהאדמה החקלאית נמצאת בבעלות 2% מחברות החקלאות. כשלושה רבעים מהחקלאים הקטנים חיים מתחת לקו העוני. איגודים מספקים הגנה, אך בין 2004 ל-2018, למעלה ממאה מנהיגי איגודים נהרגו.
היררכיות אתניות קיימות גברו ככל שאי-השוויון בעושר גדל. רוב בעלי הקרקעות הסתמכו על כוח עבודה ילידי ברובו. במהלך תקופה זו התרחשו גילויי אלימות גזעית. בשנות ה-70 וה-80, מתח זה הגיע לשיאו ברצח עם. חוסר יציבות פוליטית נמשך בוואקום כוחני שנותר עקב דעיכת ממשלות ידידותיות לקולוניאליזם. גם לאחר תקופת "רפובליקת הבננות", גואטמלה ומדינות אחרות עדיין סובלות מהפרות זכויות אדם הנובעות מההיסטוריה שלהן של ניצול.
מדינות מרכז אמריקה עשו צעדים משמעותיים מאז שנת 2000. הן העלו את שיעורי האוריינות ושיפרו את בריאות הציבור. מבחינה כלכלית, עסקים בתעשיות שונות מקלים על המסחר ויוצרים הזדמנויות תעסוקה. בחירות חופשיות ובטוחות מבטיחות במידה רבה מעברים שלווים של שלטון. אומות אלה ממשיכות להתפתח ולהתקדם למרות שרידי האימפריאליזם.
תקופת רפובליקות הבננות מציגה תמונה רחבה של ניצול מתמשך, שבו תאגידים זרים ומעצמות אימפריאליסטיות עיצבו את כלכלות מדינות מרכז אמריקה והקריביים סביב ייצוא של משאב יחיד. המונח עצמו, שנולד מתוך יצירה ספרותית בראשית המאה העשרים, הפך לסמל של מערכות מושחתות, עוני ממוסד והשתלטות חיצונית על אדמה, עבודה ותשתיות. לאורך הדורות, דפוסים אלה הובילו לשחיקה עמוקה של מוסדות המדינה, לאי-שוויון קיצוני ולהתרחבות פערים חברתיים ואתניים. אף על פי שחלק מהמדינות הצליחו מאז לשפר את רמת החיים, לחזק את הממשל ולגוון את הכלכלה, הצל שלהתקופה הזו ממשיך להשפיע על המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית באזור עד היום.
