כל מי שמבקר בהריסות טירת צ'כטיצה בנקל יזכור את מראה חומות הטירה המכוסות אזוב: כאן גרה אישה איומה שביקשה למנוע את הזדקנותה, הרוצחת המטורפת — ארז'בט באת'ורי.
ממזרח לברטיסלבה, בין השלוחות הציוריות של הרי הקרפטים, מתנשאות חורבות טירת צֶ'כְטיצֵה (Čachtice).
קירותיה מכוסי האזוב קרסו, התקרות נפרצו, חושפות מרתפים עמוקים ואפלים. מה שנותר מהטירה הוא באמת מראה עגום. ואם ליד הקירות האלה במקרה תשמעו את סיפורו של המדריך על הזוועות של "רוזנת הדמים" ארז'בט בת'ורי (Erzsébet Báthori), שחיה כאן לפני ארבע מאות שנה, הלב שלכם יקפא לגמרי מאימה. ובכל זאת הציבור מקשיב.
רקע
בימים עברו, כשסלובקיה הייתה שייכת להונגריה, טירת צ'כטיצ'ה נשאה את השם המגיארי צ'יט והשתייכה למשפחת באת׳וֹרי העתיקה. אף אחד לא היה אמיץ יותר מבני באת׳ורי בקרבות עם אויבים ואיש לא יכול היה להשוותפ אליהם באכזריותם.
במאה ה־16, לאחר קרב מוהאץ', שהעניק את הונגריה לידי הטורקים, התפצל בית באת'ורי לשני ענפים: אצ'ד ושומליה. הראשון מצא מקלט בסלובקיה ההררית, השני השתלט על טרנסילבניה, אותו חבל ארץ קודר שעל פי האגדה, היא ביתם ערפדים ואנשי זאב, שבה השמש בקושי פרצה דרך כתרים של יערות אינסופיים. במקומות אלה, אז עדיין האמינו בפיות וברוחות, סגדו לשמש, לירח ולעצים קדושים.
בשנת 1576 הפך סטפן באת׳ורי למלך פולין. הוא וצבאו הצילו את וינה מהטורקים וזכו להכרת תודה של ההבסבורגים האוסטרים, שעד אז הכריזו על עצמם כמלכי הונגריה.
הרבה לפני כן, אחותו של סטפן, אנה, נישאה לגיאורגי באת׳ורי מענף אצ׳ד. בני המשפחה כרתו נישואי קרבה בעבר, מה שתרם לחולי בקרב בני השושלת. באת'ורי סבלה מאפילפסיה (היא שהובילה למותו המוקדם של המלך סטפן), אי שפיות ושכרות.
בקירות הלחים של הטירה נולדה בשנת 1560, ארז'בט (אליזבת) באת׳ורי, בתם של גיאורגי ואנה. אולי זה הסביר את התקפות הזעם הפראיות שתפסו אותה מאז ילדותה. אבל, סביר להניח, שהנקודה כאן היא בגנים של משפחת באת׳ורי ובאכזריות שנפוצה באותה עת.
כשלרוע פנים רבות
במישורי הונגריה ובהרי הקרפטים טבחו זה בזה ללא לאות הטורקים, ההונגרים והאוסטרים. הגנרלים השבויים של האויב הורתחו חיים בקדרות או שופדו. דודה של ארז'בט, אנדרס באת׳ורי, נרצח בגרזן במעבר הרים. דודתה קלרה נאנסה על ידי לוחמים טורקים, ולאחר מכן שוּסף גרונה של המסכנה. עם זאת, היא עצמה כבר לקחה את חייהם של שני בעלים.
גורלן של בנות אצילות בעולם הקשה הזה נקבע אחת ולתמיד: נישואים מוקדמים, ילדים, משק בית. אותו הדבר היה צפוי לארז'בט, שבילדותה היתה מאורסת לבנו של הרוזן, פֶרֵנץ נַדאשדי (Ferenc Nadasdy). אביה מת מוקדם, אמה הלכה לגור בטירה אחרת והילדה הפגית הושארה לנפשה. ושום דבר טוב לא יצא מזה.
בגיל 14, ארז'בט ילדה בן ממשרת. האשם נעלם ללא עקבות, וכך גם הילד ומיהרו לחתן אותה עם פרנץ. בני הזוג התיישבו בצֶ'ייט – אחת מ־17 הטירות של משפחת באת'ורי. הנדוניה הייתה כה עשירה שפרנץ לא העלה את סוגיית חפותה של הנשואה הטרייה. עם זאת, הוא לא התעניין בה יותר מדי: זמן קצר לאחר החתונה הוא יצא למסע נגד הטורקים ומאז הופיע בבית לעתים רחוקות.
אף על פי כן, ארז'בט ילדה את הבנות אנה, אורשול (אורסולה), קתרינה והבן פאל. לפי המנהג של אותן שנים, הילדים טופלו תחילה על ידי אחיות ומשרתות, ולאחר מכן נשלחו לגידול במשפחות אצולה אחרות.
נותרה לבדה, ארז'בט הייתה משועממת נואשות. היא חלמה לצאת מהמדבר ההררי וללכת לנשף בווינה או בפרשבורג, שם כולם יראו את יופיה. היא הייתה גבוהה, רזה, לבנה להפליא. גם תלתליה העבים שלה היו בהירים, אותם היא הלבינה בחליטת זעפרן.
בנוסף, היא שטפה את פניה במים קרים מדי בוקר ואהבה רכיבה על סוסים. לא פעם, היו רואים את גבירת צ'ייט כשהיא דוהרת בלילות ברחבי המחוז, רכובה על סוסהּ השחור וִינָארֶה. אמרו עליה שהיא בעצמה מענישה את המשרתות; צובטת אותן או גוררת אותן בשיערן והייץה פשוט אובססיבית למראה הדם.
ניצנים של רוע
באחד מביקוריו גילה פרנץ ילדה עירומה בגן, קשורה לעץ ומכוסה בזבובים ונמלים. לשאלתו המופתעת,ארז'בט השיבה בנונשלנטיות: "היא נשאה אגסים. מרחתי אותה בדבש כדי לתת לה שיעור טוב".
באותו זמן, הרוזנת עדיין לא הרגה איש. למרות שלא הייתה חפה מחטא: בהיעדרו של בעלה, היא קיבלה על עצמה מאהב, בעל הקרקע השכן לדיסלאב בּאנדֶה. יום אחד, שניהם דהרו על סוסים לאורך הדרך הראשית וזרקו בוץ על איזו זקנה מכוערת. "מהר מהר, יופי! – צעקה אחריהם. "בקרוב תהפכו למכוני בדיוק!" בבית הציצה ארז'בט במראה הוונציאנית במשך זמן רב.
האם המכשפה באמת אמרה את האמת? כן, היא כבר בת יותר מארבעים, אבל הגזרה שלה ללא דופי באותה מידה והעור שלה אלסטי. למרות ש… יש את הקמט המעיד הזה בזווית הפה. עוד קצת, והזיקנה תתגנב ואף אחד לא יתפעל מיופיה. המאהבת הלכה לישון במצב רוח רע…
בתחילת שנת 1604 נפטר בעלה, לאחר שחטף חום באחד המסעות. השכנים ריחמו על האלמנה, ואיש לא ידע מה מצפה לנתיניה בעיירה השקטה שלמרגלות הטירה.
ממלכת האימה
ארז'בט בת'ורי חיפשה ללא לאות דרך להחזיר את יופיה הדועך: היא חיטטה באוספים של טקסים ולחשים קסומים, או פנתה למרפאים.
יום אחד הובאה אליה המכשפה דרבוליה, שגרה ליד צ'יט. כשהתבוננה בה, אמרה הזקנה בביטחון: "צריך דם, גברתי. להתרחץ בדם של בנות שמעולם לא הכירו גבר, והנעורים תמיד יהיו איתך". בתחילה, ארז׳בט נדהמה. אבל אז היא נזכרה בהתרגשות המשמחת שאחזה בה בכל פעם למראה הדם.
לא ידוע מתי בדיוק היא חצתה את הגבול המפריד בין אדם לחיה. אך עד מהרה החלו הבנות, שנשלחו לטירה לשרת את הרוזנת, להיעלם לאלוהים יודע לאן, וקברים טריים החלו להופיע בקצה היער. לפעמים דייגים תפסו גופות מרוטשות בנהרות ובאגמים.
לפעמים אלה שהצליחו להימלט מהטירה אמרו בסתר ששמעו צעקות וצרחות נוראיות של הרוזנת עצמה: "הכו אותה! עוד! עוד!" שם הכל נגמר – להתלונן על בני אצולה היה חסר טעם, ולעתים קרובות מסוכן.
ארז'בט התפארה כל הזמן בקשרים שלה בבית המשפט ובידידותה עם האדון הפיאודלי ההונגרי החזק ביותר, דיורדֶה טורסו. הדבר אילץ אפילו את הכומר המקומי, שלא פעם נאלץ לערוך שירותי הלוויה לנשות איכרים מתות, לשתוק.
שיטות הפעולה
במשך עשר שנים, כששלטה האימה בצ'ייט, מנגנון הרציחות התברר כעובד לפרטים הקטנים ביותר. הקורבנות היו בנות, אולי הן נראו חסרות הגנה במיוחד, מה שהלהיב את הסדיסטית. או אולי העיקר כאן היה קנאתה של אישה מזדקנת לנעורים ויופי.
הפגמים התורשתיים של משפחת באת׳ורי ואמונותיה הטפלות של ארז'בט עצמה מילאו תפקיד משמעותי. היא לא פעלה לבדה: עוזריה עזרו לה.
העיקרי שבהם היה הגיבן המכוער יאנוס אוג'ווארי, שכונה פיצקו. הוא חי בטירה בתור ליצן החצר, שמע הרבה לעג ושנא אנושות את כל מי שהיה בריא ויפה. הוא היה מחטט סביב, מחפש בתים שבהם גדלו בנות. ואז הסתבכו המשרתות אילונה יו ודורקה: הן הגיעו להורי הבנות ושכנעו אותן לתת את בנותיהן לשירות הרוזנת תמורת כסף טוב. הן עזרו לארז'בט להכות את האנשים האומללים, ואז קברו את גופותיהם.
מאוחר יותר, איכרים מקומיים, שחשו שמשהו לא בסדר, הפסיקו להגיב להבטחותיה של פילגש הטירה. היא נאלצה לשכור עוזרים חדשים שחיפשו את קורבנותיה בכפרים מרוחקים.
כשהובאו הבנות לצ'ייט, יצאה אליהן הרוזנת בעצמה. לאחר שבחנה אותן, היא בחרה את היפות ביותר ושלחה את השאר לעבודת פרך.
הנבחרות נלקחו למרתף, שם החלו מיד אילונה ודורקה להכותן, לדקור במחטים ולקרוע את עורם במלקחיים. כשהקשיבה לצרחות הקורבנות, ארז'בט נדלקה והחלה לענות את עצמה. קרה שהשתמשה בשיניה כדי לקרוע חתיכות בשר מגופות קורבנותיה.
אכזריות אין קץ
אמנם היא לא שתתה דם, אז זה לא נכון להחשיב אותה לערפד, אבל האם יש הבדל גדול?
בסוף, כשהבנות כבר לא יכלו לעמוד, נחתכו עורקיהן והדם נשפך, ממלא את האמבט שבו טבלה הרוזנת. מאוחר יותר, היא הזמינה חידוש של טכנולוגיית עינויים בפרשבורג — "עלמת הברזל". זו הייתה חליפת ברזל חלולה, מורכבת משני חלקים ומשובצת קוצים ארוכים. בחדר הסודי של הטירה, הקורבן היה ננעל בתוך "העלמה" באופן כזה שהדם זרם בזרמים ישירות לאמבטיה.
הזמן חלף, אבל השטיפות העקובות מדם לא הביאו לתוצאות: הרוזנת המשיכה להזדקן. בכעס היא יצרה קשר עם דרבולה ואיימה שתעשה לה את אותו הדבר שבעצתה היא עשתה לבנות. "את טועה, גברתי!״ – יללה הזקנה. "אנחנו זקוקים לדם לא של משרתים, אלא של עלמות אצילות. כשתקבלי אותן, הדברים יעברו מיד בשלום."
סוכניה של ארז'בט שכנעו עשרים בנות של אצילים עניים להתיישב בצ'ייט כדי לארח את הרוזנת ולהקריא לה בלילות. תוך שבועיים אף אחת מהבנות כבר לא הייתה בחיים. זה בקושי עזר לרוצחת שלהם להיראות צעירה יותר, אבל לדרבולה לא היה אכפת יותר – היא מתה מפחד.
אי אפשר היה להכיל יותר את הפנטזיות המטורפות של ארז'בט. היא שפכה שמן רותח על הנשים האיכריות, שברה את עצמותיהן, חתכה את השפתיים והאוזניים והכריחה אותן לאכול אותם. בקיץ, הבילוי האהוב עליה היה להפשיט בנות ולהניח אותן קשורות על גבעת נמלים. בחורף שפכה עליהם מים בקור עד שהן קפאו כפסלי קרח.
רציחות בוצעו לא רק בצ'ייט, אלא גם בשתי טירות אחרות של ארז'בט, כמו גם על המים בפיסטאני, שם גם ניסתה הרוזנת להחזיר את היופי הנעלם. זה הגיע למצב שהיא לא יכלה ללכת אפילו כמה ימים מבלי להרוג. אפילו בווינה, שבה היה לארז'בט, בצירוף מקרים עגום, בית ברחוב הדמים (בלוטנשטראסה), היא פיתתה והרגה קבצנים ברחוב.
אפשר רק להיות מופתע שהיא חמקה כל כך הרבה שנים, במיוחד מאז שהשמועות על פשעיה של "המפלצת מצ'ייט" התפשטו בגלים ברחבי האזור.
כך, היו עדים שהזכירו גברת אצילה שהגיעה לטירה בחליפת גברים אלגנטית והשתתפה תמיד בעינויים ורצח, ולאחר מכן פרשה עם הרוזנת לחדר השינה. אחרים העידו שראו גבר עוטה ברדס שמסתיר את פניו. המשרתים לחשו שזהו ולאד דרקול שקם לתחייה, שעשה פעם את מעשיו המזוויעים בוולאכיה השכנה. אחרים סיפרו על הדומיננטיות של החתולים השחורים בטירה והשלטים הקבליים הרשומים על הקירות לא נסתרו מעיני המבקרים. החלו שמועות על הקשר של הרוזנת עם השטן, שנחשב גרוע יותר מרצח איכרים.
טירוף בל יתואר
סיבה בנאלית ביותר שמה קץ לפשעיה של באת'ורי. כשהיא זקוקה לכסף עבור ניסוייה, הרוזנת מישכנה את אחת הטירות תמורת אלפיים דוקאטים.
האפוטרופוס של בנה, אימרה מדיירי, העלה שערורייה, והאשים אותה בבזבוז רכוש המשפחה. היא זומנה לפרשבורג, שם התאספו כל האצילים לאסיפת הדיאט, כולל הקיסר מתיאש וקרוב משפחתה ופטרונה דיורדה טורסו. האחרון כבר קיבל מכתב מהכומר, שהיה צריך לקבור תשע בנות שארז׳בט הרגה בבת אחת. בהתחלה, הוא התכוון להשתיק את הסיפור בצורה משפחתית, אבל אז הרוזנת שלחה לו פשטידה.
כשהוא חשש שמשהו לא בסדר, טורסו הביא את הפשטידה לכלבו, וזה מיד מת. האציל הזועם נתן לפרשה מהלך חוקי. מלכתחילה הוא חקר את קרובי משפחתה שלארז׳בט שהיו בעיר, שסיפרו הרבה דברים מעניינים.
לדוגמה, חתנה מיקלוש זריני ביקר פעם את חמותו, והכלב שלו חפר יד כרותה בגינה. בנותיה של הנאשמת היו חיוורות וחזרו על דבר אחד: "סלחו לאמא שלי, היא לא היא עצמה".
כשחזרה לצ'ייט, חיברה הרוזנת לחש כישוף שדרבולה לימדה אותה: "ענן קטן, הגן על ארז'בט, היא בסכנה… שלח תשעים חתולים שחורים, תן להם לקרוע לגזרים את ליבם של הקיסר מתיאש ובן דודי תורסו, והלב של ההונגרי האדום…"
ובכל זאת, היא לא יכלה לעמוד בפיתוי כשהובאה אליה המשרתת הצעירה דוריצה, שנתפסה גונבת סוכר. ארז'בט היכתה אותה בשוט עד שהיתה מותשת, ומשרתות אחרות הכו אותה במקלות ברזל. תוך איבוד עשתונותיה, הרוזנת תפסה ברזל לוהט ודחפה אותו לתוך פיה של דוריצה עד לגרונה. הילדה מתה, הדם נזל על כל הרצפה, והכעס רק התלקח. העוזרים הביאו עוד שתי משרתות ואחרי שהכתה אותן חצי למוות, ארז׳בט נרגעה.
הקץ
ולמחרת בבוקר הגיע טורסו לטירה בליווי חיילים. באחד החדרים מצאו את דוריצה המתה ושתי ילדות נוספות שעדיין הראו סימני חיים. ממצאים איומים נוספים חיכו במרתפים – אגנים עם דם יבש, כלובים לשבויים, חלקים שבורים של "עלמת הברזל".
הם גם מצאו ראיות בלתי ניתנות להפרכה – יומנה של הרוזנת, שבו היא תיעדה את כל זוועותיה. נכון, היא לא זכרה את שמות רוב הקורבנות או פשוט לא הכירה אותן וכתבה אותם כך: "מס' 169, נמוכה" או "מס' 302, עם שיער שחור". בסך הכל היו ברשימה 610 שמות, אך לא כל ההרוגים נכללו. מאמינים ש״המפלצת של צ'ייט" הייתה אחראית לפחות ל־650 רציחות.
ארז'בט נתפסה ממש על הסף – היא עמדה להימלט. ראוי לציין שמכשירי העינויים היו ארוזים בקפידה באחת מתיבות המסע, שבלעדיהם היא לא יכלה יותר.
טורסו, מתוקף סמכותו, גזר עליה מאסר נצחי בטירתה. משרתיה הובאו למשפט, שם יכלו סוף סוף העדים לספר את כל מה שידעו על פשעי אדוניתן. לאילונה ודורקה מחצו את האצבעות ואז הן נשרפו חיים על המוקד. ראשו של הגיבן פיצקו נכרת וגם גופתו הושלכה אל האש.
באפריל 1611, בנאים הגיעו לצ'ייט וחסמו את החלונות והדלתות של חדר הרוזנת באבנים, והותירו רק צוהר קטן לקערת אוכל. בשבי חיה ארז'בט באת׳ורי בחושך נצחי, אכלה רק לחם ומים, מבלי להתלונן או לבקש דבר.
היא מתה ב־21 באוגוסט 1614 ונקברה ליד חומות הטירה, לצד שרידי קורבנותיה חסרי השם. אומרים שעדיין נשמעות גניחות מהטירה המקוללת בלילה, ומפחידות את האזור כולו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
