קרב בורודינו: שלושה ימים בספטמבר

אנשי המיליציה וכוהני הדת

הקיסר הרוסי אלכסנדר הראשון פנה אל עמו בקריאה להקריב את עצמם "למען הגנתה הבטוחה ביותר של המולדת". כל אדם יכול היה להצטרף למיליציה, ללא הבדל מעמד או עיסוק. צעד זה היה הכרחי. מספרם הכולל של הכוחות הסדירים בצבא הצאר עמד על 590 אלף איש וזה בבירור לא הספיק כדי להתמודד עם "הצבא הגדול" של נפוילאון. בתוך זמן קצר ביותר הועלה מספר אנשי המיליציה העממית ל-420 אלף.

״…בשנת פלישתו של נפוליאון קיבל הסינוד הקדוש המושל החלטה חסרת תקדים, שהתירה לתלמידי סמינרים להצטרף למיליציה העממית. זו הייתה התשובה לקריאת הקיסר.״

בפעולות נגד הצרפתים, ובייחוד בקרב בורודינו, מילאו אנשי המיליציה תפקיד משמעותי. בראש ובראשונה נגע הדבר להצלת חייהם של הפצועים משימה שהוטלה דווקא על המיליציה, שדאגה להוציאם מתחת לאש.

וכאן הגיעה לעיתים ההקרבה העצמית של אנשים שהיו אזרחים לחלוטין לגבולות בלתי נתפסים. הגנרל ויסטיצקי העיד לימים כי "במהלך הקרב הם רצו אפילו קדימה, לפני החזית, אל הקלעים, וכמעט חטפו מידי האויב את פצועיהם שלהם". לעיתים, לאחר שהשיגו לעצמם נשק, לחמו אנשי המיליציה כתף אל כתף עם הכוחות הסדירים של צבא הצאר.

לקהילות הכנסייתיות הותר לספק למתנדבים הן בגדים והן מזון. ראוי לומר במיוחד על כוהני הדת הגדודיים, שהתנהגותם אילצה את המפקדים לפעול למען הענקתם של עיטורים צבאיים. הם יצאו לקרב כשהם חמושים בצלב בלבד, שהו לצד החיילים, נטעו בהם אמונה בניצחון, העניקו את הסקרמנט לגוססים וקברו את הנופלים. הרועה הרוחני חסר הנשק חיזק בהם את המחשבה המושיעה כי "עם צלב בלב ונשק בידיים, שום כוח אנושי לא יוכל לגבור עליהם".

ומה היה תפקידם של היהודים בקרב בורודינו?

לא ידוע על יחידה יהודית נפרדת או על השתתפות יהודית מאורגנת ומשמעותית בשורות הצבא הרוסי. הסיבה העיקרית היא שבאותה תקופה יהודי האימפריה הרוסית עדיין לא היו כפופים לגיוס החובה לצבא. חובת הגיוס ליהודים הונהגה רק ב-1827, תחת ניקולאי הראשון. היו אמנם יהודים בודדים שהתנדבו לשרת בצבא וישנן עדויות על לפחות לוחמים יהודים בודדים במלחמת 1812, אבל אין בסיס טוב לטעון שהיה ליהודים תפקיד צבאי מובחן בבורודינו עצמו.

עם זאת, במלחמת 1812 בכללותה היה ליהודים תפקיד מעניין ואף משמעותי מאוד, בעיקר מאחורי החזית. חלק גדול מנתיב הפלישה של נפוליאון עבר באזורים המערביים של האימפריה הרוסית, במיוחד ליטא ובלארוס של ימינו, שבהם חיו קהילות יהודיות גדולות. יהודים מקומיים שימשו מודיעים, מורי דרך, שליחים וספקי מזון והעבירו לצבא הרוסי מידע על תנועות הצרפתים. מקורות בני התקופה אף מציינים שיהודים הסתירו שליחים וחיילים רוסים וסירבו לעיתים לסייע לצרפתים, גם כאשר הדבר סיכן את חייהם.

יש כמה סיפורים קונקרטיים שממחישים זאת. ליד שקלוב נתלה, לפי המקורות (כמו האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית), יהודי בשם אטינגון לאחר שסירב להוביל יחידה צרפתית לכיוון מוהילב בטענה שהדבר מנוגד למצוות האל. יהודים גם מסרו ליחידת הפרטיזנים של פרדיננד פון וינצינגרודה, שליח צרפתי שנשלח מפריז אל נפוליאון. במקומות אחרים הם תיקנו מיוזמתם גשרים שנהרסו כדי לאפשר לצבא הרוסי המתקדם לעבור. גם מפקדי צבא רוסים שמו לב לכך. דניס דוידוב, אחד ממפקדי הפרטיזנים הידועים של המלחמה, תיאר את האוכלוסייה היהודית באזור גרודנו כנאמנה לרוסים וסיפר שהיהודים סיפקו להם מידע חשוב על האויב. לאחר כיבוש גרודנו הוא אף מסר לקהילה היהודית המקומית סמכויות אזרחיות ושמירת סדר, בין השאר כביטוי לאמון בנאמנותה.

אם לפני הפלישה חשדו השלטונות הרוסיים שהיהודים דווקא עשויים לתמוך בנפוליאון, כאשר הדבר לא היה מופרך לחלוטין בעיניהם: לנפוליאון יצא שם ברחבי אירופה כמי שביטל מגבלות אזרחיות מעל יהודים, וב-1806-1807 הוא אף כינס את אספת הנכבדים היהודים ואת "הסנהדרין הגדולה". לכן השלטונות הרוסיים חששו אפוא שהיהודים במערב האימפריה יראו בו משחרר. בפועל, מקורות רבים מהמערכה מתארים תמונה הפוכה, של סיוע ניכר דווקא לרוסים. כך לאוכלוסייה היהודית באימפריה היה תפקיד מודיעיני ולוגיסטי משמעותי בצד הרוסי, אף שבאותו זמן רוב היהודים כלל לא הורשו או נדרשו לשרת בצבא הקיסרי.

אות מבשר

בתוך כל ההמון העצום הזה היה אדם שעבורו הייתה המילה "בורודינו" טעונה במשמעות טרגית מיוחדת. אלכסנדר טוצ'קוב (אחד מחמישה אחים, גנרלים בצבא הרוסי) כונה טוצ'קוב הרביעי. יפה תואר רומנטי "בעל גזרת אפולו", שנמשך יותר ללימודי מדע ולספרות, ובכל זאת כבר בנעוריו צורף לחיל התותחנים – בני טוצ'קוב לבשו מדים מאז ומעולם.

באחד הבתים במוסקבה, כאשר עדיין היה קולונל, ראה טוצ'קוב אישה שעד מהרה לא היה מסוגל לדמיין את חייו בלעדיה. מרגריטה לסונסקאיה, לבית נארישקינה, שהייתה מיוסרת מנישואים כושלים, התאהבה בו גם היא. מרגריטה השיגה גירושים, אך הוריה סירבו בתוקף להצעת הנישואים של טוצ'קוב. רק כעבור ארבע שנים הצליחו לבסוף מרגריטה ואלכסנדר להינשא. כאילו חשה עד כמה קצר יהיה אושרם, ליוותה מרגריטה את בעלה בכל מסעותיו כשהיא מחופשת בבגדי גבר. בשנת 1811, במהלך הדרך, נולד לבני הזוג טוצ'קוב בן, ניקולאי.

לפני תחילת המלחמה הוצב הגדוד של טוצ'קוב, שכבר היה גנרל, בפלך מינסק. כאשר נסוגו לעבר סמולנסק והתברר שכאן יהיה "עניין", הושיב אלכסנדר את אשתו ובנו בכרכרה ושלח אותם הביתה, למוסקבה.

וזמן קצר קודם לכן חלמה מרגריטה חלום מוזר. היא ראתה את עצמה בעיר לא מוכרת, שעל קירותיה, לכל מקום שאליו הפנתה את מבטה, הופיעה כתובת נוטפת דם: "בעלך נפל בבורודינו". מרגריטה העירה את בעלה באימה. "בורודינו, בורודינו – איפה זה?" כדי להרגיע את אשתו לקח אלכסנדר מפה, ובידו נר דולק חיפשו השניים לשווא את השם הזה. "זה כנראה באיטליה, מרגריטה. ואנחנו ברוסיה. אל תדאגי ולכי לישון…"

סוללת ראייבסקי

משעה שלוש אחר הצהריים התמקדה תשומת לבם של הצרפתים בגבעת הקורגן, שעליה נמצאה סוללת ראייבסקי. נפוליאון הבין שכל עוד לא תיכבש, אין טעם לחשוב על ניצחון כלשהו על הרוסים. כעת הוטלו כל הכוחות אל המעוז הזה, שהסתערו עליו כמעט ללא הפסקה.

כאשר התותחנים של הגנרל וסילי גריגורייביץ׳ קוסטנצקי ירו את כל התחמושת והצרפתים הקיפו את הסוללה, הוא הוביל קרב פנים אל פנים. מספר האויבים היה גדול פי עשרה. לגנרל – גיבור בגובה שני מטרים – הונפקה במיוחד לפני המלחמה חרב רחבה ענקית מארסנל נשקיית הקרמלין לפי מידתו. אולם כאשר גם הנשק הזה התנפץ לרסיסים, תפס וסילי גריגורייביץ' מקל וכינה, מקל בעל עיבוי בקצהו, שבעזרתו דחפו את כדור התותח אל תוך הקנה. כשהוא מניף אותו כאלת קרב, פרץ הגנרל אל לב המון האויב ומשך אחריו את התותחנים, חמושים בסכיני חיתוך. עוצמת ההסתערות הייתה כה גדולה עד שפלוגת האויב הסתובבה ונסוגה.

על מעשה הגבורה שלו הועלה קוסטנצקי בדרגה, קיבל את צלב גיאורגי וחרב זהב על אומץ לב. הצלחת אותו קרב פנים אל פנים העלתה בו את הרעיון להחליף את מוטות הטעינה מעץ במוטות מתכת, כדי שבשעת הצורך יהיה אפשר להשתמש בהם לצורכי הגנה. אלכסנדר הראשון, לאחר שקרא את ההצעה, החזיר אותה למחברה עם הערה בשוליים: "לא קשה להכניס לשימוש מוטות טעינה מברזל, אבל מאין אקח כל כך הרבה קוסטנצקים?.."

אולי יעניין אותך

עשור לסיפוח קרים לרוסיה: תמונת מצב

קרב אוסטרליץ 1805: כיצד נפוליאון הביס את אירופה

יורי טיוקאלוב: הילד ששרד את מצור לנינגרד והפך לאלוף אולימפי

מרגלים, רודנים ופושעי מלחמה: למי רוסיה העניקה מקלט מדיני?

ובינתיים, בתוך ההרס, האש והעשן, במקום שבו נדמה היה שלא נותר מקום לשום דבר חי, המשיכו החיילים בגבעת הקורגן להתנגד.

עליונות האויב הייתה גדולה פי כמה. מפקד חיל הרגלים שהגן על סוללת ראייבסקי, הגנרל ליחצ'וב, לאחר שראה שמכל הדיוויזיה נותר הוא לבדו בחיים, הסתער אל כידוני האויב מתוך רצון לחלוק את גורלם של כולם. אולם הצרפתים, שהבחינו במדי הגנרל, השאירו את ליחצ'וב הפצוע בחיים, אף שבגבעת הקורגן כבר לא לקחו לא אלה ולא אלה שבויים. ליחצ'וב שרד ואף הובא בפני נפוליאון. הקיסר, ששמע על אומץ לבו של "הלוחם הראוי", ניסה במו ידיו להשיב לו את חרבו, אך הגנרל סירב לקבל את הנשק מידיו.

לאחר שהצרפתים כבשו את הסוללה נסוגו הניצולים אל מעבר לקורגן, למרחק יריית תותח והתייצבו להילחם עד מוות, כשהם מתכוננים לקבל ולעמוד בהסתערות פרשי האויב שבאה לאחר מכן. והאויב לא הצליח להתקדם עוד. השמש כבר שקעה, ובמרכז העמדה הרוסית עדיין התנהלו קרבות עזים ביותר.

אולם מרגע זה החלו הפעולות הפעילות של הצרפתים לדעוך בהדרגה. כעת, תחת אש התותחים הרוסיים שעדיין "דיברו" מהגבהים, הם נסוגו אל קווי המוצא. קוטוזוב כתב לפטרבורג הבירה כי "האויב לא זכה בשום מקום אפילו בצעד אחד של אדמה, למרות כוחותיו העדיפים".

מקדש על הדם

בימים שבהם רק החלו לפנות את שדה בורודינו אירע סיפור שהתפשט ברחבי רוסיה. מרגריטה טוצ'קובה החליטה לחפש את גופת בעלה במקום שבו נהרג, בביצורי בגרטיון. כשהגיעה למוז'איסק לקראת ערב, ביקשה מרגריטה מאחד הנזירים במנזר לוז'צקי המקומי ללוות אותה לשדה בורודינו. לשווא ניסו לשכנע אותה להמתין עד עלות השחר.

הם לקחו פנס ויצאו לחפש. הנזיר הלך בעקבות האלמנה, הזליף מים קדושים על הלוחמים ואמר תפילה לעילוי נשמתם, ובדרך הפשוטה ביותר ערך טקס אשכבה לאלה שנשלל מהם הכול: עזרה, הסקרמנט האחרון ואפילו קבורה.

טוצ'קובה לא מצאה את גופת בעלה. אולם בורודינו הפך למקום שאליו דחף אותה ללא הרף כוח בלתי נראה והיא לא התנגדה לכוח הזה. בשנת 1816 כתבה לאלכסנדר הראשון: "לאחר שאיבדתי בשדה הכבוד את בעלי הנערץ, לא זכיתי אפילו לנחמה שבמציאת שרידיו". היא הודתה שהמחשבה על היעדר קבר מייסרת אותה וביקשה רשות "להקים מקדש במקום הקדוש שבו נפל בעלי".

הרשות ניתנה. טוצ'קובה מכרה את תכשיטיה, הצאר סייע בכסף ובשנת 1820 נבנתה כנסיית ספאסו-בורודינסקי. מאז, מדי שנה ב-26 באוגוסט (7 בספטמבר לפי הלוח החדש), ביום האבל, נערכה, בעקבות הדוגמה של מרגריטה טוצ'קובה, תפילת אשכבה לזכר כל ההרוגים.

ב־1826 פקד את מרגריטה מיכאילובנה אסון נוסף: היא איבדה את בנה. כעת לא נותר עבורה עוד דבר בעולם. בשנת 1836 קיבלה טוצ'קובה על עצמה את נדרי הנזירות ומשנת 1840 הייתה לאם המנזר מריה, אם המנזר הראשונה של מנזר ספאסו-בורודינסקי. מאוחר יותר, כבר בתקופת הקיסר ניקולאי הראשון, החלה אם המנזר מריה לבנות קתדרלה גדולה על שם האייקונים אם האל מוולדימיר, שיומה מצוין ב-8 בספטמבר.

1913: כיצד האימפריה הרוסית ציינה ברוב פאר את יובל המאה לקרב בורודינו?

משתתפי חגיגות היובל של 1912, ובהם ניקולאי השני, סברו שרוסיה חזקה מאי פעם. הם טעו. יובל המערכה של 1812 נזכר לא רק בזכות היקפו, הוא הפך לאחת החגיגות השלוות האחרונות של האימפריה הרוסית. זמן קצר לאחר מכן נשכחו גיבורי המלחמה ההיא לשנים ארוכות.

ב-25 באוגוסט (6 בספטמבר לפי הלוח החדש) 1912, בשעה עשר בבוקר, הגיעה הרכבת הקיסרית לתחנת בורודינו בדרך אלכסנדרובסקאיה, ומשם, לאורך שלוחה חדשה שהונחה ביער אוטיצה, הגיעה למרכז השדה. ניקולאי השני לווה בידי כל משפחתו: הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה, יורש העצר אלכסיי בן השמונה וארבע הדוכסיות הגדולות.

לאחר שעברו לשתי מכוניות, הם נסעו אל קתדרלת ספאסו-בורודינסקי, שם כבר הסתדרו שורות ארוכות של חיילים לבושים במדים ההיסטוריים של 1812. ליד קברו של בגרטיון המתינו לצאר גנרלים ופקידים, אנשי הכמורה תפסו במה מיוחדת, ובהמשך הצטופפו צופים.

לקראת חגיגות היובל חיפשו ברוסיה, בהוראת הצאר, ותיקי קרב. נמצא רק אחד: רב-סמל אקים וינטוניוק מקישינב, שלחם בנפוליאון בשורות רגימנט חיל הרגלים של ווהלין. בעת החגיגות מלאו לו 122 שנים. נמצאו גם שמונה עדי ראייה ובני התקופה של המלחמה ההיא ובהם זקנה שטענה כי היא בת 138 וכי ראתה את נפוליאון עצמו.

תגובה לפנטזיות מסוג זה הייתה הסיפור "צל נפוליאון" מאת אלכסנדר קופרין, שנכתב מאוחר יותר, בגלות. שם מתוארים, מפיו של מושל כלשהו, החיפושים אחר עדי ראייה לקרב: "הראו לי את המתושלחים האלה, ולעזאזל! אף אחד מהם לא היה שווה דבר. או שהם משקרים כמו סוסים, או שאינם זוכרים דבר, שדים שכמותם!"

"הזקן הנפלא" שנמצא בסופו של דבר תיאר בצורה סדורה את מה שנדרש ממנו, אך לבסוף נסחף: "ואיך הוא היה, נפוליאון הזה? הנה איך הוא היה: בגובה של ליבנה הזאת, והזקן, עד הברכיים ממש, וצפוף להחריד, ובידיו היה גרזן עצום… במילה אחת – קיסר!"

דיפלומטיה: "צרפת הידידותית כיום"

במהלך ההכנות לחגיגות מצאה עצמה ממשלת רוסיה במצב עדין. חגיגה בהיקף כזה חייבה להזמין את בעלי הברית הצרפתים, שספק אם היו נהנים מתזכורת לתבוסתם.

נמצא פתרון: במסמכים ובעיתונות הוחלף המונח "הניצחון על הצרפתים" ב"הניצחון על נפוליאון". צרפת הסכימה לשלוח למוסקבה משלחת, ובתורה הציעה להקים בשדה הקרב אנדרטה לזכר החיילים שנהרגו. ניקולאי השני נתן את אישורו. פטריוטים צרפתים אספו כספים והכינו מצבת גרניט ועליה הכיתוב "לנופלי הצבא הגדול", שבראשה עיט. אולם האונייה "קורסק", שעל סיפונה הייתה האנדרטה, טבעה במהלך סערה בים הצפוני בדרכה לפטרבורג. במהלך החגיגות הניחה המשלחת הצרפתית פרחים ליד דגם עץ.

הנציגים, שבראשם עמד הגנרל פרנאן לנגל דה קארי, העניקו במפגש עם הקיסר הרוסי ספרים, הדפסים וכלי נשק עתיקים – מוצגים עבור מוזיאון עתידי של 1812.

בין המתנות היו חפצים הקשורים לחייו של נפוליאון, פסלים רבים ומזכרות עם דמותו. מוזיאון 1812, שאותו תכננו לפתוח במוסקבה, מעולם לא קם. חלק מן האוספים הועברו בשנות ה-20 למוזיאון ההיסטורי, וחלק נעלמו ללא עקבות.

עד תום החגיגות התגוררו הצרפתים, שמנו 18 איש, בתחנה בתוך רכבת "פמליה" נוחה, שיועדה לפמליית הצאר וסופקה בידי משרד המלחמה. עם סיום החגיגות כמעט כולם זכו בעיטורי כבוד, ולנשים הוענקו מתנות קיסריות – סיכות משובצות יהלומים.

תחילת החגיגות

לאחר שנכנס לזמן קצר למנזר ושתה תה עם אם המנזר, יצא הקיסר לסקור את הכוחות, לאחר מכן בחן את בית הנכים וחזר אל הטריבונות. כאן שוחח ניקולאי עם הוותיקים הקשישים והעניק לכל אחד מהם רובל "בורודינו" מכסף, שהוטבע במיוחד לציון היובל. לאחר מכן שוחררו הזקנים לדרכם. עבורם הסתיימו החגיגות, ואילו עבור השאר הן רק התחילו.

אחרי הצהריים הופיעה באופק תהלוכה עצומה עם האיקונה הפלאית של אם האלוהים מסמולנסק, אודיגיטריה – אותה איקונה ממש שבאמצעותה בירכו את הצבא הרוסי לפני הקרב. את האיקונה הכבדה נשאו חמישים גברים חסונים, שהתחלפו זה בזה לאורך הדרך. נוסף על כך הובאה מווילנה כנסיית השדה של אלכסנדר הראשון. ניקולאי השני, מלווה בדוכסים הגדולים, הצטרף לתהלוכה הדתית.

האיקוניין נישא לפני חזית הכוחות, ולאחר מכן הקיסר, אחרי שבחן את האנדרטאות בסוללת ראייבסקי, יצא אל המטה שהיה ארמון עץ שהוקם בכפר בורודינו עוד בתקופת ניקולאי הראשון והוקף בפארק בסגנון אנגלי. עבור הקהל שנותר נערכה תאורה חגיגית: חשמלאים שנשלחו ממוסקבה קישטו את אנדרטת בורודינו בנורות צבעוניות, והפכו אותה לדומה לעץ חג מולד.

מסחר ברוח החג

בהמשך למדיניות הפיוס ובהתאם לאהדת הקהל, בשנת 1912 הציגו הסוחרים בשוק מוצרי יובל הקשורים בעיקר בשמו של נפוליאון. הבשם הצעיר ארנסט בו, מי שעתיד היה ליצור את הניחוח המפורסם Chanel No. 5, המציא עבור החברה המוסקבאית "ראלה" את הבושם "זר נפוליאון".

המתחרים, גם הם צרפתים, מאגודת "ברוקר ושות'", הכינו ערכת בישום עם דיוקן הקיסר – בושם, מי קולון וסבון – בשם "לזכר נפוליאון". המפעל "א. סיו ושות'" הוציא בושם בשם "שנת 1812".

על מדפי החנויות הופיעו בשפע ממתקים שנקראו על שמו של הקיסר הצרפתי, שלא לדבר על עוגות נפוליאון המפורסמות. רק מפעל השוקולד "איינם" הלך נגד הזרם והוציא ממתקים בשם "שרפת מוסקבה", כשהוא מעטר את הקופסה באיור מתאים. גם הבריטים תמכו בפטריוטיות הרוסית – חברת Vinolia Co ייצרה "לאות ידידות עם האומה הרוסית" בושם בשם "1812", וקישטה את הבקבוק בדיוקנו של אלכסנדר הראשון.

היום השני של החגיגות

ב-26 באוגוסט הגיעו לבורודינו, לצורך המצעד החגיגי, 16,000 חיילים מ-48 יחידות צבאיות – הם הקימו אוהלים על גדות נהר מוסקבה. בשעות הבוקר המוקדמות הודיעו חמש יריות תותח על תחילת החגיגות הרשמיות.

לאחר הליטורגיה בקתדרלת ספאסו-בורודינסקי התקיימה תהלוכה דתית נוספת, הפעם צנועה יותר, אל קברי הלוחמים שנפלו. לאחר מכן עבר הצאר בין אתרי הזיכרון בשדה, תחילה על סוס ולאחר מכן במכונית. אחר כך יצא ניקולאי אל המטה לאכול ארוחת בוקר. לאחר שסיים את הארוחה, סייר יחד עם השרים והגנרלים באנדרטאות שהוקמו בשדה בורודינו.

המדריך היה מושל מוסקבה, הגנרל ולדימיר ג'ונקובסקי, אותו אדם שבלעדיו ייתכן שהחגיגות כלל לא היו מתקיימות. כאשר בשנת 1908 הציע חבר החברה הצבאית-היסטורית, הקולונל ניקולסקי, לשקם לקראת היובל את הביצורים הארטילריים הישנים בשדה הזיכרון, אלה של בגרטיון, של שוורדינו ושל מסלובו – דווקא ג'ונקובסקי תמך ביוזמתו והכריז על איסוף כספים להקמת מוזיאון בשדה בורודינו.

בתוך שנתיים נאספו 200,000 רובל, אך בבירור לא היה די בכך לעבודות רחבות היקף. הדוכס הגדול ניקולאי מיכאילוביץ', היסטוריון ומומחה לשנת 1812, סייע לג'ונקובסקי. הוא שכנע את הקיסר ניקולאי השני, אחיינו, שחגיגה רחבת היקף של יובל המלחמה הפטריוטית תזכיר את האחדות שהייתה בעבר בין הצאר לעם למען הצלת המולדת ותצמצם את הפער בין השלטון לחברה. לחגיגות הוקצה סכום של 500,000 רובל.

בורודינו הפכה למקום זיכרון כמעט מיד לאחר הקרב. משנת 1813 נערכה שם מדי שנה תפילת אשכבה "למי שמסרו את חייהם למען האמונה, הצאר והמולדת", מסורת שנקטעה בתקופה הסובייטית וחודשה בשנת 1987. בשנת 1820 בנתה מרגריטה טוצ'קובה, אלמנתו של הגנרל אלכסנדר טוצ'קוב שנהרג בקרב, לאחר שחיפושיה אחר גופת בעלה לא צלחו, כנסייה במקום שבו נהרג; עם הזמן קם סביבה מנזר ספאסו-בורודינסקי, אנדרטה לכל מי שנהרגו בשדה בורודינו.

בשנת 1837, כאשר צוין יום השנה ה-25 לקרב, הורה ניקולאי הראשון לרכוש מן הבעלים את חלקו המרכזי של השדה. שנתיים לאחר מכן, כאשר צוין באופן רשמי יום השנה ה-25 לכניסת הכוחות הרוסיים לפריז, נפתחה בטקס חגיגי בגבעת הקורגן, כלומר סוללת ראייבסקי, בנוכחות הקיסר, אנדרטה בדמות קפלה מתומנת מברזל יצוק, שנוצרה על פי תכנונו של האדריכל אדמיני. בסמוך נקבר מחדש אפרו של הגנרל בגרטיון.

לאחר מכן נערכו תמרונים ראוותניים ששחזרו את קרב בורודינו. השתתפו בהם גם יחידות סדירות של הצבא וגם ותיקי בורודינו. ניקולאי הראשון נסחף כל כך בפיקוד על הקרב הזה, עד שהכוחות הרוסיים בפיקודו "הביסו לחלוטין את נפוליאון".

כעבור זמן מה שדה בורודינו נזנח כמעט לחלוטין: בשנת 1862 צוין שם יובל ה-50 למלחמה בצניעות, בהשתתפות פלוגת חיילים ומספר קטן של ותיקים שנותרו בחיים.

החגיגה במוסקבה

ב-27 באוגוסט עברו החגיגות למוסקבה. לכל אורכה של רחוב טברסקאיה הסתדרו כוחות והמוני תושבים, שהמתינו למונרך שהגיע לתחנת אלכסנדרובסקי, כיום בלורוסקי.

בשעה 12 נסע הצאר במכונית אל הקרמלין, שם, לאחר ארוחת הצהריים, נערכה תפילה חגיגית בקתדרלת העלייה לשמים. לפני המזבח הוצבו דגלי הרגימנטים הרוסיים שלחמו בבורודינו, וניקולאי יחד עם פמלייתו כרע לפניהם.

בערב השתתף בקבלת פנים חגיגית באספת האצולה, כיום בית האיגודים, ושם נשא נאום קצר. ביומנו התייחס לכך בביקורת עצמית: "התעייפתי, ולכן דיברתי גרוע". הקיסר העייף הלך לנוח ולא ראה את מופע הזיקוקים שנערך לכבוד היובל.

ג'ונקובסקי נזכר: "הרחובות העמוסים ביותר היו ממש מוצפים באורות צבעוניים. המוני בתים זהרו בנורות חשמליות שהותקנו לאורך הקווים האדריכליים של החזיתות. המוני אנשים נעו ברחובות עד שהחל לרדת גשם".

ללא חודינקה חדשה

למחרת בבוקר נערך בשדה חודינקה מצעד בהשתתפות 40,000 חיילים. הטריבונות היו עמוסות בצופים, אך למרבה המזל הצליחו להימנע מטרגדיה כמו זו שאירעה באותו מקום ביום הכתרתו של ניקולאי. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שהפעם לא חילקו לתושבי מוסקבה מתנות – הם קיבלו רק גלויות עם תמונות של חיילים רוסים, שהודפסו בחינם בבית הדפוס של סיטין.

בשעות היום ביקר הצאר בדומה העירונית, ולמחרת בבוקר יצא לטקס דתי חגיגי בקתדרלת ישו המושיע – שוב במסגרת תהלוכה דתית. לאחר ארוחת הצהריים ביקר יחד עם משפחתו בתערוכה במוזיאון ההיסטורי שהוקדשה לשנת 1812, ולאחר מכן הגיע לשדרת צ'יסטופרודני, שם הוצגה בביתן פנורמת "קרב בורודינו".

ניקולאי השני הביע את התלהבותו בפני היוצר, פרנץ רובו. לצורך יצירת הפנורמה מכר האמן את אוסף הציורים שלו ואף תכנן למשכן את ביתו. זמן קצר לאחר מכן נאלץ צייר הקרבות הדגול לנסוע לטיפול בגרמניה, ושם גם מת. הפנורמה שלו שרדה בדרך נס את המהפכה: בשנת 1918 פורק הביתן לעצי הסקה, ואילו הבד העצום, באורך 115 מטרים, כשהוא מגולגל, הגיע אל מתחת לבמה של גן נסקוצ'ני. רק בשנת 1962, לאחר שיקום, הוא מצא את מקומו במבנה חדש בשדרת קוטוזובסקי.

ב-30 באוגוסט 1912 נכחה משפחת הצאר ב"תפילה כלל-עממית" בכיכר האדומה, שאותה ערך המטרופוליט של מוסקבה וקולומנה ולדימיר לזכר ההצלה מ"פלישת הגאלים ועמם שנים-עשר העמים".

בערב עזב הקיסר את מוסקבה, ובכך הסתיימו החגיגות. מבשרתן הייתה הקרנת הבכורה בבתי הקולנוע "מודרן" ו"האמנותי" של הדרמה ההיסטורית בת ארבעת החלקים "שנת 1812", שצולמה במאמץ משותף של רוסים וצרפתים – אולפני חנז'ונקוב והאחים פאתה. לתקופתו היה "הסרט" עצום בהיקפו – לצילומיו הוקצו, בהוראת שר המלחמה סוחומלינוב, 1,000 חיילים, ואף שרפו צריפים ישנים, שאמורים היו לייצג את שרפת מוסקבה.

היקף החגיגה נראה כאילו הוא אמור לבשר על המשך האדרת הניצחון בן מאה השנים, על הופעת סרטים, ספרים, מוזיאונים ואנדרטאות. כל משתתפי חגיגות היובל, ובהם הקיסר ניקולאי השני עצמו, סברו שמולדתם חזקה מאי פעם. העיתונים כתבו על פלאי הטכנולוגיה, על ניצחון על מחלות חשוכות מרפא ועל כיבוש הפינות המרוחקות ביותר של כדור הארץ.

חלומו של לב טולסטוי, שלפיו בקרוב יהיה אפשר לראות כלי נשק רק במוזיאונים, נראה כאילו הוא עומד להתגשם. אולם במציאות התכוננו כל המעצמות האירופיות למלחמה, והתגליות המדעיות שימשו בראש ובראשונה לשכלול אמצעי הלחימה.

רוסיה לא הייתה יוצאת מן הכלל – לצורך חימושו מחדש של הצבא קיבלה הממשלה הלוואות מאנגליה, צרפת ומדינות אחרות, והיקף החוב החיצוני שלה גדל ל-4.2 מיליארד רובל.

"פטריוטים" רדיקליים, למרות תבוסתה הטרייה של האימפריה במלחמת רוסיה-יפן, חלמו על כיבוש מצרי הים השחור ועל יצירת ברית כלל-סלאבית תחת שרביטם של הרומנובים. במקביל הצטבר בחלק המשכיל של החברה יותר ויותר אכזבה מן המשטר.

בתנאים כאלה הייתה הממשלה זקוקה בדחיפות לליכוד החברה תחת דגלם של רעיונות דתיים ומונרכיים, ויובל קרב בורודינו הפך לשם כך לעילה רצויה. אולם עד מהרה נזנחו קברי הגיבורים, שמותיהם נעלמו למשך שנים מספרי הלימוד, והאנדרטאות נהרסו.

"מורשת העבר העבדותי"

מיד לאחר מהפכת אוקטובר החל הרס האנדרטאות בבורודינו, חלק מהמונומנטים העשויים מתכת ואבן שימשו את האיכרים לצורכי משק, וחלק פשוט נותצו. קברו של בגרטיון נבזז. על קירו של מנזר ספאסו-בורודינסקי שנסגר הופיעה הכתובת: "די לשמר את מורשת העבר העבדותי!"

המוזיאון הצבאי-היסטורי שהוקם בשנת 1923 הצליח להציל רק מעט. הרס האנדרטאות בבורודינו נמשך. בשנת 1932 הגיע התור גם לאנדרטה בסוללת ראייבסקי – היא פוצצה, וברזל היציקה נשלח להתכה.

בשנת 1942, במהלך הנסיגה, שרפו הגרמנים את המוזיאון, אך כבר בתחילת המלחמה הספיקו לפנות את מוצגיו לאלמה-אטה. לאחר הניצחון על הגרמנים "שוקמה" מלחמת 1812 מבחינה אידאולוגית, אולם כסף לא ניתן למוזיאון, והתצוגה שלו הייתה דלה מאוד: בשנת 1950 נשמרו בו רק 644 פריטים, וגם אותם לא היה היכן להציג. השלטונות המקומיים סירבו בתוקף להעביר למוזיאון את מנזר ספאסו-בורודינסקי – במקום פעלה תחנת מכונות וטרקטורים.

בשנת 1961 הוקם, בצו ממשלת הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, מוזיאון-העתודה הצבאי-היסטורי של בורודינו. שנה לאחר מכן נערכה בו חגיגה חגיגית לציון 150 שנה לקרב, ולאחר מכן החלו עובדי המוזיאון בשיקום האנדרטאות שנהרסו. בשנת 1987 שוחזרו האנדרטה הראשית בגבעת הקורגן ולוח המצבה על קברו של בגרטיון והוצבו מחדש כמה אנדרטאות ליחידות צבאיות.