על גדות נהר אחד שקט באירלנד, התנגשה ההיסטוריה בעוצמה: קרב דמים בין מלך פרוטסטנטי למלך קתולי קבע לא רק מי יישב על כס המלכות, אלא גם את עתיד הזהות הדתית והפוליטית של האי כולו.
המאה ה־17 הייתה אחת הסוערות בתולדות הממלכה הבריטית. לאחר מלחמות אזרחים, מהפכות ומלכים שהודחו והוחזרו, שנות ה־80 של המאה הגיעו לשיא חדש של מתיחות כאשר המלך הקתולי ג'יימס השני עלה לשלטון באנגליה – ממלכה שרובה פרוטסטנטית. פחד גובר שלט בציבור הבריטי: האם ג'יימס ישיב את הקתוליות על כנה כדת המדינה?
ב־1688 התחוללה "המהפכה המהוללת" (Glorious Revolution), מהפכה כמעט ללא שפיכות דמים, שבה הודח ג'יימס מכס המלוכה. את מקומו ירשו בתו מרי ובעלה, הנסיך ההולנדי ויליאם מאורנג' – שניהם פרוטסטנטים. אך ג'יימס לא ויתר. לאחר הדחתו, נמלט ג'יימס לצרפת, שם זכה לתמיכת לואי ה־14. אך עיניו נישאו לאירלנד – אי שבו היה רוב קתולי נאמן לו. ב־1689 נחת ג'יימס באירלנד בראש כוח צרפתי־קתולי, וזכה לתמיכת המקומיים. הוא כינס פרלמנט בדבלין, העניק חופש דת לקתולים, ואף ניסה להשיב אדמות לידי אירים קתולים.
המהלך עורר חשש עצום בלונדון: אירלנד עלולה להפוך לבסיס קתולי שמאיים על הממלכה הפרוטסטנטית. ויליאם לא עמד מנגד.
ביוני 1690 חצה ויליאם מאורנג' את הים עם צבא עצום של כ־36 אלף חיילים – פרוטסטנטים אנגלים, הולנדים, גרמנים ואפילו צרפתים הוגנוטים. מטרתו: לשים קץ לניסיונות ג'יימס להשיב לעצמו את המלוכה. הצבא הוויליאמיטי התקדם לעבר נהר הבוין – מחסום טבעי לקראת ההתקדמות לדבלין. מן העבר השני עמדו כ־25 אלף לוחמים יעקוביטים (תומכי ג'יימס), כולל חיילים צרפתים מנוסים וצבא אירי קתולי חדור להט.
מהלך הקרב
הקרב עצמו התרחש ב־1 ביולי (לפי הלוח הישן – 11 ביולי לפי הלוח החדש), סביב נקודת מעבר על הבוין ליד דרוגדה, כ־2.5 קילומטרים צפונית-מערבית לכפר אולדברידג'. השמש עלתה על עמק ירוק שבמרכזו זרם נהר הבוין, אך מהר מאוד השלווה הופרה. ויליאם בחר לחצות את הנהר מהאגף הימני – מהלך מפתיע שגרם לג'יימס לפצל את כוחותיו. תוך שעות, הפך השטח לשדה קרב עקוב מדם. התותחים רעמו, חיילים הסתערו בסדר מופתי, אך ידו של ויליאם הייתה על העליונה: כוחותיו הצליחו להביס את היעקוביטים, לדחוק בהם צפונה ולהטיל פחד בלב מנהיגם.
כטקטיקת הסחה, שלח ויליאם כרבע מצבאו תחת ערפל הבוקר לחצות את הנהר בראפריינג', כ־4 ק"מ מערבית לדונור וכ־9.7 ק"מ דרומית-מערבית לאולדברידג'. את החציה הזו הוביל מיינהרדט, בנו של הדוכס משרומברג, והיא נתקלה בהתנגדות חלשה מצד יחידת דראגונים אירית בפיקוד ניל אוניל, שנכשלה בעצירתם. ג'יימס חשש כי יעקפו אותו ושלח חלק נרחב מצבאו, כולל מיטב חייליו הצרפתים ורוב הארטילריה שלו, להתמודד עם האיום. אך שני הצדדים לא ידעו שבאזור ראפריינג' עובר ערוץ עמוק ובוצי, שמנע מגע ישיר בין הכוחות – וכך הכוחות התבצרו בעמדותיהם ונותרו חסרי השפעה בזמן שקרב התותחים נמשך. כוחותיו של ויליאם יצאו למסע עיקוף ארוך שבסופו כמעט חסמו את נתיב הנסיגה היעקוביני בכפר נואל.
במעבר המרכזי ליד אולדברידג', חיילי הרגלים של ויליאם, בהובלת שומרי הראש ההולנדים העילית (Dutch Blue Guards) בפיקוד סולמס, הצליחו לחצות את הנהר תוך שהם משתמשים בעליונות האש שלהם כדי לדחוק בהדרגה את חיילי הרגלים הג'קוביטים לאחור. אולם הם נעצרו כשהפרשים הג'קוביטים, בפיקודו של ג'יימס פיץג'יימס, דוכס ברוויק (ובנו של ג'יימס השני), תקפו נגדם. לאחר שכבשו את הכפר אולדברידג', ניסו כוחות ויליאם להדוף את התקפות הפרשים באמצעות ירי מסודר במטחים, אך רבים מהם התפזרו ונהדפו חזרה לנהר – מלבד שומרי הראש ההולנדים שנותרו בעמדותיהם.
בעוד לוחמיו ממשיכים להילחם, ג'יימס השני בחר להימלט מזירת הקרב. הוא שב לדבלין, התאבל בקול על תבוסתו, ונמלט חזרה לצרפת. התנהגותו עוררה זעם בקרב תומכיו, שחלקם ראו בכך בגידה. הוא לא ישוב עוד לאי הבריטי. צבאו הצליח להפעיל כוח רב-כיווני תוך ניצול יתרונותיו בטקטיקה, אמל"ח ותקשורת. התותחים רעמו, ויחידות הרגלים התקדמו באיטיות, בעוד הפרשים מנפצים את קווי ההגנה היעקוביטיים. תוך כארבע שעות של קרב, החלה נסיגת כוחות ג'יימס. חלקם נלחמו בגבורה – אך מרביתם התקשו להתמודד עם עליונות הנשק והמשמעת של צבאו של ויליאם.
כאשר ראה ויליאם את שומרי הראש שלו מבודדים בצד האויב, ללא הגנה טבעית, דאג מאוד. לפי עדות ראייה: "אך כאשר ראה אותם שומרים על עמדותיהם ויורים בפלוגות, עד שהפרשים נאלצו להימלט באי-סדר גמור, נשם לרווחה ואמר שראה את שומריו עושים דבר שמעולם לא ראה חיילים רגליים עושים."
שומרי הראש ההולנדים התייצבו בשלוש מערכי קרב נפרדים ובאמצעות ירי מדורג הצליחו להדוף את הפרשים הג'קוביטים. רק לאחר שחיילי הפרשים של ויליאם חצו את הנהר – אף שהם ספגו אבדות כבדות, במיוחד ההוגנוטים – הצליחו כוחותיו לחדש את התקדמותם ולעצור את התקפות הג'קוביטים. בשלב זה נהרגו סגנו של ויליאם, הדוכס משרומברג, וג'ורג' ווקר. הפרשים האיריים נסוגו סופית רק כאשר חיילים דנים בפיקוד וירטמברג ופרשים בפיקוד גודרט דה חינקל, שחצו את הנהר במורד, החלו להתקדם לעברם.
ניצחונו של ויליאם בנהר הבוין לא היה רק ניצחון צבאי – הוא בישר את קץ תקוות הקתולים לשלטון באי הבריטי. הממלכה הבריטית הפכה לפרוטסטנטית באופן רשמי, וג'יימס איבד כל סיכוי לחזור לכס המלכות. באירלנד, הקרב סימן התחלה של תקופה קשה: חוקים אנטי־קתוליים נחקקו, והקתולים הפכו לאזרחים סוג ב' במשך יותר ממאה שנה. ויליאם המשיך אל תוך דבלין – ללא התנגדות – והוציא את הצהרת פינגלס, שבה הציע חנינה לחיילים יעקוביטים פשוטים, אך לא למנהיגיהם. בכך ניסה לפורר את ההתנגדות מבפנים, בצעד שנחשב מבריק דיפלומטית. הקרב, למרות עוצמתו, גבה מחיר דמים נמוך יחסית: כ־1,500 הרוגים יעקוביטים, כ־500 בצד הוויליאמיטי. רוב ההרוגים נפלו במהלך הרדיפה שלאחר הנסיגה – ולא בלחימה עצמה.
היעקובינים נסוגו בצורה מסודרת. לויליאם הייתה הזדמנות ללכוד אותם בעת שחצו את נהר הנאני בדוליק, אך כוחותיו נעצרו בשל פעולת עיכוב מוצלחת של הכוחות האחוריים הג'קוביטים. מזכירו ההולנדי של ויליאם, קונסטנטין הויגנס הבן, תיאר היטב את הקרב והשלכותיו, כולל מעשי אכזריות שביצעו חייליו של ויליאם לאחר הניצחון.
מספר ההרוגים בקרב היה נמוך יחסית לגודלו – מתוך כ־50,000 לוחמים משני הצדדים, כ־2,000 נהרגו. שלושה רבעים מהם היו יעקובינים. צבאו של ויליאם כלל פצועים רבים יותר. באותה תקופה, רוב ההרוגים בקרבות נהרגו דווקא בשלב המרדף אחר האויב המובס – דבר שלא קרה בבוין, מאחר שהתקפות הנגד היעילות של פרשי הג'קוביטים הצליחו להגן על נסיגת שאר הצבא. בנוסף, ויליאם נמנע מלפגוע בג'יימס השני, שהיה אביה של אשתו, מרי. אף שהקרב עצמו לא היה קטלני במיוחד, הפקודה לנסיגה מוטטה את רוחם של הג'קוביטים, והביאה להפסד. חיילים רגליים איריים רבים ערקו תוך שהם משליכים את בגדיהם במהלך הבריחה.
יומיים לאחר הקרב, צעד צבאו של ויליאם בניצחון אל תוך דבלין. צבא ג'יימס נטש את העיר ונסוג ללימריק שמאחורי נהר השאנון, שם נכשלו כוחות ויליאם במצור על העיר. ויליאם הפליג מהוילייק שבמחוז צ'שייר ונחת בקאריקפרגוס, מחוז אנטרים, ב־14 ביוני (לפי הלוח היוליאני), ומשם צעד דרומה. בהתייחסו לדבלין, נשמע אומר: "המקום שווה את המאבק עליו". ג'יימס בחר למקם את קו ההגנה שלו על נהר הבוין, כ־48 קילומטרים צפונית לדבלין. כוחותיו של ויליאם הגיעו אל הנהר ב־29 ביוני. ביום שלפני הקרב, ויליאם כמעט נהרג כשנפצע בכתפו מירי ארטילריה יעקוביטית, בזמן שסקר את המעברים בהם צבאו עתיד לחצות את הנהר.
השפעת הקרב על נהר הבוין
הקרב סימן תפנית קריטית בהיסטוריה של האיים הבריטיים:
בבריטניה – הכתר הפרוטסטנטי התחזק והובטח לדורות. ג’יימס איבד כל תקווה לשוב, והמלוכה נשארה בידיים פרוטסטנטיות עד היום.
באירלנד – החלה תקופה של דיכוי קתולי קשה: "חוקי העונשין" אסרו על קתולים להחזיק באדמות, לכהן בתפקידים ציבוריים, להקים בתי ספר או לשאת נשק.
באירופה – הניצחון חיזק את הברית האירופית נגד לואי ה־14 הקתולי ומיקם את בריטניה מחדש ככוח פרוטסטנטי מוביל במאזן הכוחות.
מאז ועד היום, הקרב מוזכר מדי שנה בצפון אירלנד ב־12 ביולי – "יום הכתום" (Orangemen's Day) – חג של הקהילה הפרוטסטנטית. מצעדים, דגלים ולפידים מזכירים את הניצחון הוויליאמיטי, אך גם מעוררים מחלוקת. לקתולים, זיכרון הקרב הוא תזכורת לכישלון מר, לאובדן תקווה, ולראשית הדיכוי הדתי. בעשורים האחרונים, ניסיונות פיוס בצפון אירלנד ניסו לגשר על הפערים ההיסטוריים. אך זכר קרב נהר הבוין ממשיך להיות מוקד רגשי עז, סמל לפילוג, אך גם אפשרות להבין, ללמוד ולרפא.
מורשת
אתר קרב הבוין משתרע על פני שטח נרחב מערבית לעיר דרוגדה שבאירלנד. בתוכנית הפיתוח המחוזית לשנת 2000, מועצת מחוז מית' שינתה את ייעוד הקרקע בקצה המזרחי של אולדברידג' -במקום שבו התרחש המעבר המרכזי של כוחות ויליאם- לייעוד למגורים. בעקבות זאת הוגשה בקשת תכנון להקמת מעל 700 יחידות דיור, שאושרה על ידי מועצת המחוז. על ההחלטה ערערו היסטוריונים מקומיים בפני "אן בורד פְּלֶנָאלה" (מועצת התכנון). במרץ 2008, לאחר תהליך ערעור ממושך במיוחד, אישרה המועצה את המשך ביצוע הפרויקט. תוכניות נוספות לבניית מאות בתים נוספים וקישור לטיילת נהר הבוין הוגשו מאז.
מרכז המבקרים של קרב הבוין בבית אולדברידג' מופעל על ידי משרד העבודות הציבוריות -סוכנות של ממשלת אירלנד- והוא ממוקם כקילומטר מערבית לנקודת החצייה המרכזית של הנהר. אזורי הלחימה המרכזיים הנוספים של הקרב, בדוליק, דונור ופלָאטין, לאורך קו הנסיגה של הג׳קוביטים, מסומנים כיום בשלטי מידע לתיירים.
ב־4 באפריל 2007, כסימן לשיפור ביחסים בין קבוצות יוניוניסטיות ולאומניות, הזמין טישך (ראש ממשלת אירלנד) ברטי אהרן את ראש ממשלת צפון אירלנד הנבחר, הכומר איאן פייזלי, לבקר באתר הקרב. בעקבות ההזמנה אמר פייזלי כי "ביקור כזה יסייע להראות עד כמה התקדמנו – כשאנחנו יכולים גם לחגוג וגם ללמוד מהעבר כדי שהדור הבא יבין זאת טוב יותר". הביקור התקיים ב־10 במאי, ובמהלכו העניק פייזלי לראש הממשלה אהרן רובה מוסקט יעקוביטי כמחווה הדדית למתנה שקיבל ממנו בשיחות סנט אנדרוז – קערת אגוז שיוצרה מעץ שגדל באתר הקרב. בנוסף, השניים נטעו עץ חדש בשטחי בית אולדברידג' לציון האירוע.
