כשבישרו לביטלס כי מנהלם, בריאן אפשטיין, נמצא מת בביתו בלונדון ב-27 באוגוסט 1967, הם נכנסו לסחרור. "זה היה מטלטל, עצוב וקצת מפחיד", אמר פול מקרטני לבארי מיילס בביוגרפיה שלו משנת 1997, Many Years from Now. "אהבנו אותו".
אפשטיין היה דמות מפתח בעלייתם של ארבעת המופלאים מהופעות במועדונים מקומיים בליברפול ועד להפיכתם ללהקה הגדולה ביותר בעולם. הוא עיצב את התדמית המוקדמת שלהם, עזר להם להשיג חוזה הקלטות, ניהל את כל ענייניהם העסקיים וקידם אותם ללא הרף והוא תמיד האמין בהם.
כשהחתים את הלהקה ב-1961, אפשטיין כבר ידע שהם יהיו "אחת האטרקציות הגדולות ביותר, אם לא האטרקציה התיאטרלית הגדולה ביותר, בעולם". בזמן ריאיון לרשת BBC, אפשטיין ניהל כבר רשימה שלמה של אמנים, כולל ג'רי והפייסמייקרס (Gerry and the Pacemakers), סילה בלאק וטומי קוויקלי. היה לו "שיקול דעת ייחודי לגבי מה יהיה להיט ומי יצליח", אמר אז כתב ה-BBC מייקל צ'רלטון. "בעוד שרק אחד מתוך 50 מבין המוני תקליטי הפופ מצליח לתפוס, הכוכבים הצעירים של אפשטיין כבשו את מצעדי הפזמונים בכל רחבי העולם".
אך אפשטיין עשה מסלול מסקרן אל עולם הפופ וצ'רלטון ציין כי הוא עדיין נראה כמישהו שהוא מעט אאוטסיידר. "הוא עצמו לא נראה חלק מהעולם הזה, ובכל זאת הוא נשאב בכנות לעולמם של צעירים ולהתלהבות הנעורים", אמר צ'רלטון.
קווים לדמותו של אמרגן
בריאן אפשטיין, שנולד ב-1934, היה הבן הבכור למשפחה יהודית שניהלה עסק קמעונאי מצליח בליברפול. הוא קיווה לפתח קריירה בתחום יצירתי כלשהו, אך למשפחתו היו תוכניות אחרות עבורו.
"כשעזבתי את בית הספר, בגיל 16, היו לי שאיפות להיות מעצב שמלות וגם להיות שחקן, אבל המשפחה שלי לא מאוד התלהבה מזה, ואני הרשיתי לעצמי להשתכנע להיכנס לעסק", סיפר אפשטיין לביל גראנדי בריאיון רדיו ל-BBC ב-1964. "אני חושב שהייתי להוט לעזוב את בית הספר יותר מכל דבר אחר, שכן לא נהניתי שם במיוחד".
בזמן שעבד בעסק המשפחתי ב-1952, הוא גויס לשירות והפך לפקיד בחיל השירותים המלכותי (Royal Army Service Corps). אך המשמעת הנוקשה של חיי הצבא גרמה לו לסבל. לאחר שפגש פסיכיאטר צבאי, שהמליץ על שחרור רפואי מוקדם, הוא עזב וחזר לחברה המשפחתית. עם זאת, הוא לא ויתר על שאיפות המשחק שלו ושכנע את הוריו לאפשר לו להירשם כסטודנט באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA) הנודעת בלונדון בשנת 1956.
לנקות את התדמית של הביטלס
היה זה בתקופה זו שאפשטיין הכיר בכך שהוא הומוסקסואל. בבריטניה של שנות ה-50, הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק וחייו כהומו בארון הותירו אותו פגיע להתקפות אלימות, סחיטה והאיום המתמיד של מאסר. ב-1957 הוא נעצר על ידי שוטר בלבוש אזרחי בגין "שידול עיקש" (persistent importuning) מחוץ לשירותי הגברים בתחנת רכבת תחתית בלונדון. הוא קיבל עונש מאסר על תנאי של שנתיים, נשר מ-RADA וחזר לליברפול. הפעם, כשאביו מינה אותו לאחראי על מחלקת התקליטים בחנות NEMS (North End Music Stores) של המשפחה, הוא מצא את הנישה שלו. הכישרון שלו לחזות מה יהיה להיט פופ והחוש שלו ליצירת תצוגות מושכות את העין, הפכו במהירות את החנות לאבן שואבת עבור בני הנוער של ליברפול.
כאשר נער נכנס ל-NEMS וביקש תקליט של הביטלס, My Bonnie, החליט אפשטיין לחפש אותם, כך סיפר לגראנדי ב-1964. ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון והמתופף שלהם דאז, פיט בסט, הקליטו את הרצועה כלהקת ליווי לזמר טוני שרידן בזמן שהיו בהמבורג ב-1961 — מה שהוביל את אפשטיין להאמין שהם גרמנים. הביטלס חזרו בינתיים לליברפול ואפשטיין הלך לראות אותם מנגנים בהופעת צהריים במועדון ה"קאוורן" הסמוך, בעיקר מתוך כוונה לברר כיצד להזמין את התקליט שלהם My Bonnie.
הם היו רעננים, והם היו כנים והייתה להם – וזה מונח נורא ומעורפל – איכות של כוכבים.
בריאן אפשטיין
כשנכנס למרתף האפל ומלא העשן, הוא היה מהופנט מהמוזיקה ששמע. "חיבבתי אותם מאוד. מיד אהבתי את הצליל ששמעתי", אמר לגראנדי. "שמעתי את הצליל שלהם לפני שפגשתי אותם. הם היו, בערך, לבושים ברישול למדי, בצורה הנחמדה ביותר האפשרית, או שמא עלי לומר, בצורה המושכת ביותר. מעילי עור שחורים וג'ינס, שיער ארוך, כמובן, והופעה בימתית די לא מסודרת, לא נורא מודעים לעצמם, ולא ממש אכפת להם איך הם נראים".
אבל אפשטיין נשבה בקסמי הכריזמה של הביטלס על הבמה, באנרגיה המחוספסת ובהומור המאולתר. "וחשבתי שזה משהו שהמון אנשים יאהבו. הם היו רעננים, והם היו כנים, והיה להם מה שחשבתי שהוא סוג של נוכחות ו– זה מונח נורא ומעורפל – איכות של כוכבים (star-quality). מה שזה לא יהיה, היה להם את זה, או שאני חשתי שיש להם את זה".
למרות שלא היה לו שום ניסיון, אפשטיין היה משוכנע שהוא צריך להיות המנהל של הביטלס והציע פגישה עסקית בחנות שלו. אך כשהגיע הזמן, רק שלושה מחברי הלהקה הופיעו. לאחר שאפשטיין חיכה במשך 45 דקות, מקרטני עדיין לא נראה באופק. "ביקשתי מאחד הבנים להתקשר אליו והוא חזר ואמר, 'ובכן, הוא רק קם, הוא באמבטיה'", סיפר אפשטיין ל-BBC ב-1964. "אז אני די, אתם יודעים, צעקתי קצת, וחשבתי, זו ממש חרפה ואיך הוא יכול לאחר כל כך לדבר חשוב, וג'ורג' פשוט ענה, תשובה מאוד אופיינית להם, 'ובכן, הוא אולי מאחר, אבל הוא מאוד נקי'".
לסיפורים נבחרים נוספים היישר לתיבת הדואר שלכם, הירשמו לניוזלטר ההיסטורי שלנו!
הביטלס הסכימו להיות מנוהלים על ידי אפשטיין המבוגר מהם ורהוט הדיבור, למרות שהוא הותיר את החוזה הראשון ביניהם לא חתום כדי שהם יוכלו להפר אותו אם לא יצליח להוכיח את עצמו בפניהם. לאחר מכן הוא החל לפעול להבטיח מקומות גדולים וטובים יותר להופעות הלהקה. הוא הבין שעליהם לנקות את תדמיתם אם ברצונם להגיע לקהל רחב יותר, במיוחד בטלוויזיה ולכן שכנע אותם לאמץ את החליפות התואמות שבזכותן יוכרו מאוחר יותר ולהפסיק לקלל, לעשן ולשתות על הבמה.
"הייתי אומר שזה קרה בזכות חמשתנו, ולא רק בזכותי", אמר אפשטיין. "עודדתי אותם בהתחלה לצאת ממעילי העור והג'ינס ולא הרשיתי להם להופיע בג'ינס לאחר זמן קצר, ואז אחרי הצעד הזה, גרמתי להם ללבוש, אני חושב, סוודרים על הבמה, ואז, בחוסר רצון רב, בסופו של דבר חליפות… אני לא בטוח שהם לא לבשו את החליפות הראשונות שלהם לשידור ה-BBC מול קהל חי".
דרישות ה"ביטלמאניה"
בניגוד למנהלי להקות אחרים באותה תקופה, אפשטיין לא התיימר להגיד להם אילו שירים לנגן או איך הם צריכים להישמע. "אני לא מבין במוזיקה", הוא התוודה בפני גראנדי ב-1964, "אבל אני חושב שאני מבין בשירים שהופכים ללהיטים, במספרים שהופכים ללהיטים, בצלילים שהופכים ללהיטים". במקביל לארגון הלוגיסטיקה של ההופעות שלהם והנדסת יחסי ציבור להעלאת הפרופיל שלהם, הוא החל לבקר בחברות תקליטים רבות במטרה להשיג להם חוזה הקלטות.
לאחר שנפגש עם המפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין, הביטלס השיגו עסקה עם "פרלופון" (Parlophone), חברת בת של חברת ההקלטות EMI. גם מרטין יתגלה כחיוני להצלחת הלהקה, בכך שעזר להם ללטש ולפתח את הצליל שלהם ועבד איתם כדי לממש את הרעיונות המוזיקליים שלהם. כאשר ג׳ון לנון, פול מקרטני והאריסון החליטו שהם צריכים להחליף את בסט ברינגו סטאר, הם פנו לאפשטיין כדי שיפטר את המתופף המקורי שלהם. למרות הסתייגויותיו, הוא סמך על "הבנים", כפי שכינה אותם וכן על השיפוט המוזיקלי של מרטין.
כמנהל שלהם, אפשטיין יצר קשר אישי עמוק עם הביטלס, במיוחד עם לנון. אפשטיין היה זה ששימש כשושבין של לנון כשנישא לאשתו הראשונה סינתיה פאוול ב-1962, שילם על הארוחה לאחר מכן וסיפק את דירתו ברחוב פוקנר בליברפול למגורי הזוג ללא תשלום שכר דירה כשנולד ילדם הראשון, ג'וליאן. "אני חושב שכולם אנשים נהדרים ואני באמת מתכוון לזה", אמר אפשטיין לגראנדי. "נכתב עליי לאחרונה שאני כנראה נהנה ביותר מחברתם של האמנים שלי, ואני חושב שזה די נכון, למעשה. זה נכתב בהקשר לכך שאין לי הרבה חיי חברה ושרוב הזמן שלי עובר עם האמנים שלי".
בתוך 10 חודשים מאז החל אפשטיין לנהל את הביטלס, הם שחררו את הסינגל הראשון שלהם, Love Me Do. במרץ 1963, הסינגל השני שלהם, Please Please Me, מתוך האלבום באותו שם, הגיע למקום הראשון במצעדים בבריטניה. עד סוף 1963, אפשטיין ניהל משא ומתן להבטיח את ההופעה הטלוויזיונית הראשונה של הביטלס בארצות הברית בתוכנית הבידור המובילה של אד סאליבן ברשת CBS. הופעת הלהקה בפברואר 1964 התבררה כקו פרשת מים תרבותי ומשכה כ-73 מיליון צופים. נוצר פיצוץ של היסטריה בקרב מעריצים, כשהביטלס החזיקו בו-זמנית בחמשת המקומות הראשונים במצעד הבילבורד בחודש אפריל.
הכישרון היה שלהם, אבל הוא נתן להם כל הזדמנות להשתמש בו.
– מארק לואיסון
אך בשנים שבאו לאחר מכן, ככל שהביטלס הצליחו יותר ויותר ברמה הבינלאומית, חייו האישיים של אפשטיין הפכו לכאוטיים יותר ויותר.
כדי להתמודד עם עומס העבודה, הוא החל ליטול חומרים ממריצים, אותם נהג לאזן עם תרופות הרגעה כדי לעזור לו לישון. עד סוף 1966, חברי הלהקה עצמם היו מותשים והחליטו להפסיק להופיע בסיבובי הופעות.
במהלך 1967, בעוד הביטלס עובדים על אלבומם פורץ הדרך Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band, אפשטיין נכנס ויצא ממרפאה פרטית בלונדון, ה"פריורי" (Priory), בניסיון להתמודד עם התלות שלו בסמים. אך הוא עדיין שמר על לוח הזמנים התובעני שלו, כשהוא עוזב את ה"פריורי" כדי לארח את מסיבת ההשקה של Sgt Pepper's בביתו בבלגרביה שבלונדון במאי 1967, ומנהל משא ומתן להופעתם של הביטלס עם השיר All You Need Is Love בפני 400 מיליון צופים ב-25 מדינות בשידור הלוויין הטלוויזיוני העולמי הראשון.
קצת יותר מחודש לאחר שאביו נפטר, אפשטיין נמצא מת בביתו בגיל 32, באוגוסט 1967, לאחר שנטל מה שנקבע כמנת יתר מקרית של תרופות. הביטלס נותרו המומים. בעוד שהתבונה של חלק מהחלטותיו העסקיות הועמדה בספק, לא פחות מכך על ידי הביטלס עצמם, הוא שמר על הלהקה במסלול.
"ידעתי שאנחנו בצרות אז", אמר ג'ון לנון ליאן ונר מ"רולינג סטון" בריאיון מ-1970. לנון האמין שמותו של אפשטיין הוא שהוביל להתפרקות הלהקה. "לא באמת היו לי אשליות לגבי היכולת שלנו לעשות משהו אחר מלבד לנגן מוזיקה ופחדתי. חשבתי, 'זה הסוף שלנו עכשיו'". פחות משלוש שנים לאחר מותו, הביטלס התפרקו.
"מה ש[אפשטיין] עשה היה לאפשר להם", אמר ההיסטוריון מארק לואיסון בפודקאסט Great Lives של ה-BBC ב-2019. "הכישרון היה שלהם, אבל הוא נתן להם כל הזדמנות להשתמש בו והם אז לקחו את ההזדמנויות האלו ועשו איתן דברים יוצאי דופן".
בסופו של דבר…
בריאן אפשטיין לא כתב שירים, לא ניגן על במה ולא עמד באור הזרקורים, אך טביעת האצבע שלו חקוקה עמוק בסיפור הביטלס. הוא זה שראה מעבר למעילי העור והכאוס, האמין בכישרון הגולמי וידע להפוך אנרגיה מחוספסת לתופעה עולמית. במקביל להצלחתו המסחררת, חייו האישיים התנהלו תחת לחץ מתמיד, בדידות והתמודדות עם זהות שנאלץ להסתיר בעולם עוין.
מותו בגיל צעיר הותיר חלל שהלהקה התקשתה למלא ואפילו חבריה הודו בדיעבד כי בלעדיו איבדו את המצפן. כפי שניסח זאת ההיסטוריון מארק לואיסון, הכישרון היה של הביטלס, אך אפשטיין הוא זה שאפשר לו לפרוץ, להתממש ולשנות את ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.
