תאמל״ק ליסיפורו המרתק של ג'ורג' בראמל, האיש ששינה את פני הלבוש הגברי, כבש את לבה של האצולה הבריטית וסיים את חייו בגלות כואבת
ג'ורג' בריאן "ביו" בראמל היה הדמות המשפיעה ביותר באנגליה של תקופת הריג'נסי, ובמשך שנים רבות שימש כבורר העליון והבלתי מעורער של האופנה הגברית הבריטית. הוא נולד ב-7 ביוני 1778 והפך לסמל של אלגנטיות, עד ששמו הפך למילה נרדפת לסטייל איכותי שמהדהד עד עצם היום הזה.
שורשי המשפחה והשאיפה למעמד גבולי
סיפורו של בראמל מתחיל ברחוב דאונינג בלונדון, שם נולד כבנו הצעיר של ויליאם בראמל. אביו שירת כמזכירו הפרטי של ראש הממשלה, לורד נורת', שהעריך אותו מאוד ודאג לו למשרות רווחיות. ויליאם בראמל החזיק בתפקידים כמו גובה מכסים על בתים לא מיושבים וסוכן תשלומים של פנסיונרים בבית החולים צ'לסי, תפקידים שהניבו לו הכנסה של כ-2,500 ליש"ט בשנה. סבו של ג'ורג', שנקרא גם הוא ויליאם, החל את דרכו כמשרת אישי של פוליטיקאי מלינקולנשייר בשם צ'רלס מונסון. למרות מוצאו הצנוע, הוא הצליח בזכות פטרונות ומזל, פתח עסק לקונדיטוריה ברחוב בורי – אזור שהיה ידוע בבתי בושת יוקרתיים – והשכיר חדרים בביתו. אחד הדיירים היה המדינאי צ'רלס ג'נקינסון, שעזר לוויליאם הבן להשיג משרה במשרד האוצר, מה שהזניק את הקריירה המשפחתית למעמד הביניים.
אביו של בראמל, שקנה את אחוזת דונינגטון גרוב בברקשייר וכיהן כשריף המחוזי ב-1788, היה שאפתן מאוד עבור בנו. הוא גידל את ג'ורג' בהבנה שהוא עתיד להפוך לג'נטלמן. היו אף שמועות, ייתכן שהופצו על ידי בני המשפחה עצמם, כי ויליאם בראמל היה צאצא לא חוקי של פרדריק, נסיך ויילס.
שנות הלימודים והמהפכה הראשונה בעניבה
בראמל התחנך באיטון קולג', ושם החל להטביע את חותמו המוקדם על עולם האופנה. הוא ביצע מודרניזציה ב"סטוק" הלבן – העניבה המסורתית של נערי איטון – והוסיף לה אבזם זהב. מאוחר יותר, באוניברסיטת אוקספורד, הוא גרם לכך שגרבי כותנה ועניבות מוכתמות יצאו מהאופנה רק מעצם הדוגמה האישית שהציב.
בשנת 1794 הצטרף בראמל לרגימנט הדרגונים ה-10 (שנודע מאוחר יותר כהוסרים המלכותיים ה-10) בדרגת קורנט, הדרגה הנמוכה ביותר של קצין. זמן קצר לאחר מכן, בעיטה מסוס שברה את אפו. כשמת אביו ב-1795, ג'ורג' כבר קודם לדרגת לוטננט וירש סכום של כ-30,000 ליש"ט. למרות שזה היה הון משמעותי, הוא לא הספיק להוצאות הכבדות ברגימנט האישי של נסיך ויילס, שם הקצינים "לבשו את אחוזותיהם על גבם".
הקשר עם יורש העצר והקריירה הצבאית
בראמל כבש את הרגימנט ואת נסיך ויילס בכוח אישיותו. הוא הורשה להחמיץ מסדרים ולהתחמק מחובותיו, ופשוט עשה ככל העולה על רוחו. עד 1796 הוא כבר הפך לקפטן, מה שעורר קנאה אצל קצינים ותיקים שחשו ש"החבר של הגנרל הפך לגנרל בעצמו". עם זאת, ב-1797, כשהרגימנט נשלח מלונדון למנצ'סטר, הוא התפטר מיד בטענה שלעיר יש מוניטין גרוע, אווירה חסרת ייחוד וחוסר בתרבות ואדיבות.
לאחר פרישתו מהצבא, ידידותו והשפעתו על הנסיך נמשכו. בראמל הפך לדמות מרכזית באופנה ואימץ סגנון לבוש שדחה בגדים מקושטים מדי לטובת בגדים בהתאמה אישית מושלמת. הוא לבש מעילים כהים ומכנסיים ארוכים במקום מכנסי ברכיים וגרביונים. נטען כי הוא וחייט שלו, ג'ונתן מאייר, שיתפו פעולה ביצירת המכנסיים המודרניים הראשונים, פריט שבראמל הציג לחברה הלונדונית ומאז הפך לסטנדרט.
חיי מותרות וההשפעה על החברה הגבוהה
בראמל התגורר בבית ברחוב צ'סטרפילד במייפייר. הוא דגל ב"דנדיזם" – שילוב של עיסוק אובססיבי בלבוש עם הבעת שנינות אדישה. הוא לא חסך על בגדיו; כשנשאל כמה עולה להלביש רווק, השיב שעם חיסכון סביר ניתן לעשות זאת ב-800 ליש"ט בשנה, סכום עצום בתקופה שבה שכר שנתי ממוצע של בעל מלאכה היה 52 ליש"ט בלבד.
הוא הנהיג הרגלים אישיים של הקפדה יתרה על ניקוי שיניים, גילוח ורחצה יומית, שהשפיעו על ה"טון" – השכבות העליונות של החברה המנומסת – שהחלו לחקות אותו. הנסיך עצמו היה מבלה שעות בחדר ההלבשה של בראמל, צופה בהתקדמות טקס הרחצה וההלבשה הבוקר הארוך של חברו. ביוני 1811, בראמל היה אחד האורחים במסיבת הענק בבית קרלטון שחגגה את תחילת תקופת הריג'נסי.
נפילתו של הקיסר ללא כתר
חבריו העשירים של בראמל השפיעו עליו, והוא החל להוציא כספים ולהמר כאילו הונו בלתי מוגבל. המצב השתנה ביולי 1813 בנשף מסכות במועדון הפרטי "ווטייר". נסיך ויילס, שהפך לנסיך עוצר והחל לזנוח את חבריו הוויגים הישנים, בירך את חבריו של בראמל אך התעלם ממנו לחלוטין ונעץ בו מבט מבלי לדבר. בראמל הגיב באמירה המפורסמת: "אלבנלי, מי החבר השמן שלך?".
התקרית הזו סימנה את הקרע הסופי. בראמל הפך לדמות חריגה – הוא פרח ללא פטרון והמשיך להשפיע על האופנה, אך חובותיו נערמו. ב-1816, כשהוא חייב אלפי ליש"ט (יש המעריכים עד 600,000 ליש"ט), הוא נמלט לצרפת כדי להימנע ממאסר. ההימור האחרון שלו בספר ההימורים של מועדון "וייטס" ממרץ 1815 נותר מסומן כ"לא שולם".
גלות, דמנציה ומוות בצרפת
בראמל חי בגלות בצרפת במשך שארית חייו. הוא בילה עשור בקאלה ללא דרכון רשמי, עד שב-1830 מונה לקונסול בקן (Caen) בזכות השפעת חבריו. עם זאת, המשרה בוטלה לאחר שנתיים בלבד, בעקבות המלצה של בראמל עצמו לבטל את הקונסוליה, בתקווה לקבל מינוי רווחי יותר במקום אחר – תקווה שלא התממשה.
כספו אזל, לבושו הפך מרושל, וב-1835 הוא נשלח לכלא החובות בקן על ידי נושיו מקאלה. הוא שוחרר רק בזכות תרומות מחבריו באנגליה. בשנת 1840, כשהוא סובל מסיבוכים של נוירו-סיפיליס (עגבת), עני ודמנטי, מת בראמל בגיל 61 בבית המחסה "לה בון סאבור" ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בקן.
שמו של בראמל הונצח ביצירות ספרותיות ואמנותיות רבות. כבר ב-1817 הוא זכה לסאטירה בספר "שישה שבועות בלונגס", שם יוחסה לו האמרה המפורסמת כי הוא מתעב ירקות, וכשנשאל אם אי פעם ניסה לאכול אותם, השיב: "כן, אני זוכר שפעם אכלתי אפונה". אוסף של שנינותו פורסם תחת הכותרת "בראמליאנה". דמותו שימשה בסיס לדנדי הבדיוני בספרים כמו "פלם" של בולוור ליטון ו"רודני סטון" של ארתור קונאן דויל. בקולנוע, שחקנים כמו ג'ון בארימור וסטיוארט גריינג'ר גילמו את דמותו. גם בעולם המודרני, שמו מזוהה עם איכות: מצבע רכב של אולדסמוביל מ-1931 ועד שעוני יוקרה ושירים של בילי ג'ואל ואנדרו לויד ובר.
סיפורו של ביו בראמל הוא תזכורת לכוחה של האישיות וליכולת של אדם אחד להגדיר מחדש את המוסכמות החברתיות של דור שלם. למרות סופו הטראגי, המורשת שלו ממשיכה לחיות בכל חליפה מחויטת ובכל פעם שגבר מקפיד על עניבתו.
המשיכו לקרוא ולחקור את הדמויות שעיצבו את ההיסטוריה כאן באתר HistoryIsTold. אם אהבתם את הכתבה, שתפו אותה עם חברים, הגיבו למטה וספרו לנו מה דעתכם על המהפכה האופנתית של בראמל. אל תשכחו להירשם לניוזלטר שלנו כדי להישאר מעודכנים בסיפורים המרתקים ביותר מהעבר.
