תארו לעצמכם לנצח על תזמורת כשאינכם יכולים לשמוע. או לנגן בפסנתר ללא קול לקהל צופים. רובנו יודעים שהמלחין הקלאסי לודוויג ואן בטהובן נאבק עם חירשות, אבל רבים לא מבינים עד כמה זה היה מאבק אמיתי.

מעבר להלחנה בלי לשמוע צליל, בטהובן התמודד עם החיים בשנות 1800, כשמעט אנשים הבינו חירשות מהי. זה הפריע ליכולתו לתקשר, לעבוד כמוזיקאי ואפילו למצוא מקום מגורים.

כיצד בטהובן התמודד עם החירשות הזו, הוא אחד הסיפורים הגדולים של האנושות ולא רק של המוזיקה.

חייו

בטהובן היה אחד המוזיקאים הגדולים בעולם, והחירשות שלו היתה ידועה. ידועים פרטים רבים על מצבו הרפואי, והוצעו תיאוריות שונות לגבי הסיבות לאובדן השמיעה שלו.

לודוויג ואן בטהובן נולד בשנת 1770 בבון, גרמניה, השני מבין שבעה ילדים. הוא גדל לאב קפדן ואלכוהוליסט. בטהובן הפך לעוזר העוגב בקתדרלת בון כשהיה רק בן 12. הוא עבר לווינה ארבע שנים מאוחר יותר, רק כדי לחזור שנה לאחר מכן, משום שאמו חלתה במחלה קשה ומאוחר יותר מתה משחפת. בטהובן קיבל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה וחזר לווינה חמש שנים מאוחר יותר. למרות שהיו לו חיים ארוכים ומוצלחים כמוזיקאי, הוא מעולם לא התחתן. לאחר מחלה ממושכת שנמשכה ארבעה חודשים בשנת 1827, עם אי ספיקת כבד, הוא מת, בגיל 56.

אובדן קול

בטהובן החל לאבד את שמיעתו באמצע שנות ה-20 לחייו, לאחר שכבר בנה מוניטין כמוזיקאי וכמלחין. הסיבה לחירשות שלו נותרה בגדר תעלומה, אם כי ניתוח מודרני של הדנ"א שלו חשף בעיות בריאותיות כולל כמויות גדולות של עופרת במערכת החיסון שלו.

בזמנו, אנשים אכלו מצלחות עופרת – הם פשוט לא ידעו את ההשפעות אז. בטהובן העמיד פנים שאין לו בעיות שמיעה במשך שנים. כשהמשיך להלחין ולנצח, הוא החליף מקומות לינה ללא הרף בווינה, דבר שנקשר לתסכול של בעלי בית מכך שהוא נוקש בפסנתר שלו בכל שעות היממה.

זה היה משגע את כולם באמצע הלילה, לשמוע אדם מנגן בפסנתר רק כדי להיות מסוגל לשמוע אותו. בטהובן אף המשיך להופיע בפומבי כמוזיקאי, מה שהיה הכרחי למלחינים רבים בני התקופה.

ככה הם הוציאו את היצירות שלהם, לא רק הלחן אלא הביצוע. במשך זמן ארוך במיוחד הוא לא רצה לחשוף את החירשות שלו כי הוא האמין, בצדק, שזה יהרוס לו את הקריירה.

אולם מצבו לא נעלם מעיני אחרים. המלחין לואי שפור (Louis Spohr) הגיב לאחר שצפה בבטהובן עושה חזרות על פסנתר בשנת 1814: "…המוזיקה לא הייתה מובנת אלא אם כן אפשר היה להסתכל לתוך החלק של הפסנתר. הייתי עצוב מאוד על גורל כה קשה".

הדרה מהחיים הציבוריים

לאחר שהשמיעה שלו נעלמה לחלוטין עד גיל 45, בטהובן איבד עמה את חייו הציבוריים. כשהוא ויתר על חזרות והופעות פומביות, הוא הרשה רק לחברים נבחרים לבקר אותו, לתקשר באמצעות שיחות כתובות במחברות. החירשות שלו אילצה אותו להפוך לאדם מאוד פרטי ומבודד במהלך הזמן.

רבים מטילים ספק ביכלתו של בטהובן להמשיך להלחין מבלי לשמוע. אבל זה כנראה לא היה כל כך קשה, מוזיקה היא שפה, עם חוקים. כשהוא יודע את הכללים של אופן יצירת מוזיקה, הוא יכול היה לשבת ליד השולחן שלו ולהלחין יצירה מבלי לשמוע אותה.

אולם סגנונו של בטהובן השתנה כאשר הוא נסוג מהחיים הציבוריים. סונטות הפסנתר שלו שפעם היו מלאות חיים קיבלו גוון כהה יותר, הסימפוניה המפורסמת מספר 6 שלו משקפת גם את חייו השונים כחירש. הסיפוניה מכונה לעתים קרובות "הסימפוניה הפסטורלית", היא מתארת את השלווה של האזור הכפרי, שאליו בטהובן נמלט מחיי העיר לאחר שאיבד את שמיעתו.

מבחינת החירשות שלו, זו הייתה סימפוניה חשובה מאוד, שמשקפת את החשיבות כאדם לשמור על שפיותו. זה וקטעים אחרים משנותיו חסרות הקול משקפים את האחיזה המדהימה שלו בקומפוזיציה. בטהובן היה אמן בשפת המוזיקה, שעוסקת ביצירת צליל, לא בהאזנה.

כיצד בטהובן התחרש?

זה התחיל כשהוא התחיל להבחין בצליל טנטון באוזניו – והכל עמד להשתנות. זה היה בסביבות גיל 26. בשנת 1800, כשהוא בן 30, הוא כתב מווינה לחבר ילדות (שעד אז עבד כרופא בעיר בון) ואמר שהוא סובל מזה זמן מה: "בשלוש השנים האחרונות שמיעתי נחלשה בהתמדה. אני יכול לתת לך מושג מסוים על החירשות המוזרה הזו כשאני חייב לומר לך שבתאטרון אני צריך להתקרב מאוד לתזמורת כדי להבין את המבצעים, ושמרחוק אני לא שומע את הצלילים הגבוהים של הכלים והקולות. קולות של זמרים… לפעמים גם אני בקושי שומע אנשים שמדברים בשקט. הצליל שאני יכול לשמוע את זה נכון, אבל לא המילים. ובכל זאת אם מישהו צועק אני לא יכול לסבול את זה".

בטהובן ניסה לשמור בסוד את החדשות על בעיית השמיעה מהקרובים אליו. הוא חשש שהקריירה שלו תיהרס אם מישהו יבין. "במשך שנתיים נמנעתי כמעט מכל מפגשים חברתיים כי לא התאפשר לי להגיד לאנשים 'אני חירש'", כתב. "אם הייתי שייך למקצוע אחר זה היה קל יותר, אבל במקצוע שלי זה מצב מפחיד".

פעם בטהובן יצא לטיול כפרי עם חברו המלחין פרדיננד ריס, ותוך כדי הליכה הם ראו רועה צאן מנגן במקטרת. בטהובן ראה מפניו של ריס שמתנגנת מוזיקה יפה, אבל הוא לא יכל לשמוע אותה. אומרים שבטהובן לא היה שוב אותו הדבר לאחר התקרית הזו, כי הוא התעמת עם החירשות שלו בפעם הראשונה.

בטהובן עדיין יכול היה לשמוע קצת דיבור ומוזיקה עד 1812. אבל עד גיל 44, הוא התחרש כמעט לחלוטין ולא היה מסוגל לשמוע קולות או כל כך הרבה מהצלילים של הכפר האהוב עליו. זה בטח היה הרסני עבורו.

מדוע בטהובן התחרש?

הסיבה המדויקת לאובדן השמיעה שלו אינה ידועה. התיאוריות נעות בין עגבת להרעלת עופרת, טיפוס, או אולי אפילו הרגל שלו לצלול עם ראשו במים קרים כדי לשמור על עצמו ער.

בשלב מסוים הוא טען שהוא סבל מהתקף זעם ב-1798 כשמישהו הפריע לו בעבודה. לאחר שנפל, אמר, הוא קם ומצא את עצמו חירש. בפעמים אחרות הוא האשים בכך בעיות במערכת העיכול. "הסיבה לכך חייבת להיות מצב הבטן שלי, שכפי שאתם יודעים תמיד הייתה עלובה והולכת ומחמירה", כתב, "מכיוון שאני תמיד מוטרד משלשול, שגורם לחולשה יוצאת דופן".

נתיחה שבוצעה לאחר מותו גילתה שיש לו אוזן פנימית נפוחה, שפיתחה נגעים עם הזמן. נטילת אמבטיה פושרת של מי הדנובה נראתה עוזרת למחלות הבטן של בטהובן, אבל חירשותו החמירה. "אני מרגיש חזק יותר וטוב יותר, חוץ מזה שהאוזניים שלי שרות ומזמזמות ללא הרף, ביום ובלילה."

תרופה מוזרה אחת הייתה הצמדת קליפה רטובה לזרועותיו העליונות עד שהתייבשה ויצרה שלפוחיות. זה לא ריפא את החירשות – זה רק שימש להרחיק אותו מהפסנתר שלו למשך שבועיים.

לאחר 1822, הוא ויתר על פנייה לטיפול בשמיעתו. הוא ניסה מגוון של חצוצרות שמיעה מיוחדות, כמו אלה:

אם בטהובן לא יכל לשמוע, איך הוא כתב מוזיקה?

בטהובן שמע וניגן מוזיקה בשלושת העשורים הראשונים לחייו, אז הוא ידע איך נשמעים כלים וקולות וכיצד הם עובדים יחד. החירשות שלו הייתה הידרדרות איטית, ולא אובדן שמיעה פתאומי, כך שהוא תמיד יכול היה לדמיין במוחו איך יישמעו היצירות שלו.

עוזרות הבית של בטהובן זכרו שכאשר שמיעתו החמירה, הוא ישב ליד הפסנתר, שם עיפרון לפיו, נוגע בקצה השני שלו בלוח הקול של הכלי, כדי להרגיש את הרטט של התו.

החירשות של בטהובן שינתה את המוזיקה שלו. כך, ביצירותיו המוקדמות, כאשר בטהובן יכול היה לשמוע את כל טווח התדרים, הוא עשה שימוש בתווים גבוהים יותר בחיבוריו. כששמיעתו כשלה, הוא החל להשתמש בתווים הנמוכים שיכל לשמוע בצורה ברורה יותר. יצירות כולל סונטת אור הירח, האופרה היחידה שלו Fidelio ושש סימפוניות נכתבו בתקופה זו. הצלילים הגבוהים חזרו לקומפוזיציות שלו לקראת סוף חייו, מה שמרמז על כך ששמע את היצירות מתעצבות בדמיונו.

בטהובן המשיך להופיע. אבל בסופו של דבר הוא הרס פסנתרים בעודו חובט בהם כל כך חזק כדי לשמוע את התווים.

כשזה הגיע לבכורה של סימפוניית הפזמונים האדירה שלו ב-7 במאי 1824, בטהובן התעקש לנצח על התזמורת, אלא שנשכר מנצח נוסף, מיכאל אומלאוף, שעמד לצד המלחין. אומלאוף אמר למבצעים לפעול לפי הנחיותיו ולהתעלם מההנחיות של בטהובן. בסופו של דבר, הסימפוניה זכתה למחיאות כפיים סוערות שבטהובן לא יכול היה לשמוע. האגדה מספרת שהיה צריך להפנות את תשומת לבו לקהל המוחא כפיים, כדי שיראה את התשואות הנלהבות כתגובה למוזיקה הנהדרת שכתב, בתקופת מאבקו בחירשות שלו.

בטהובן סבל מבריאות לקויה לאורך שנותיו הבוגרות והיתה לו הפרעת מעיים כרונית, שלשולים, תלונות חוזרות בחזה, חום, שיגרון, בעיות עיניים ועור.

הוא התוודע לאובדן שמיעה ולטינטון בגיל צעיר יחסית, והדבר היה ברור לו כשהיה בן 28. החירשות הייתה דו-צדדית ומתקדמת, ועד גיל 44 שנים הוא כבר היה חירש מאוד. תיאוריו שלו תואמים אובדן ראשוני בתדר גבוה, אי נוחות ברעש וצלצולים פולשניים מתמידים מהטינטון שלו. ישנה גם התייחסות לתנודות ניכרות בשמיעתו.

עם התקדמות אובדן השמיעה שלו, בטהובן הפך למסוגר יותר, בחרדה עמוקה, יותר ויותר עצבני ונוקשה. הוא השתמש בחצוצרות אוזניים ב-1813 וכעבור חמש שנים החל לתקשר באמצעות לוחות נייר ועפרונות שהפכו לספרי השיחה הידועים שלו. בשנת 1817, הוא השתמש בלוח תהודה שתוכנן במיוחד כדי להגביר את עוצמת הפסנתר שלו, ובשנת 1826 הוכן עבורו פסנתר כנף חזק שעוצב במיוחד.

ברם למרות ים התיאוריות על הסיבות לאובדן השמיעה שלו, הסיבה הבלתי הפיכה לחירשותו של בטהובן נותרה חידה, שסביר שלא תתגלה והסיבה האמיתית לכך תישאר לא ידועה…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.