אלכסנדר בֶּנְקֶנְדוֹרף: צל האימפריה

אלכסנדר בנקנדורף צמח מתוך מסדרונות האצולה הבלטית אל לבה של האימפריה הרוסית, כצל שמעדיף לנוע מאחורי הווילון ולא על הבמה. מקצין צעיר, התקדם בשדות קרב מלאי עשן, ובסופו של דבר הפך לאיש שהחזיק את מפתחות הקיסרות החשאית של ניקולאי הראשון. סיפורו הוא מסע של נאמנות, כוח ותפיסה עמוקה של שלטון, שאפילו מתנגדיו הודו שקשה לפענח עד הסוף.

רקע

אלכסנדר כריסטופורוביץ' בֶּנְקֶנְדוֹרף, גנרל פרשים ואחד ממקורביו המרכזיים של הקיסר ניקולאי הראשון, היה הדמות המרכזית שעיצבה את מנגנון הביטחון והצנזורה של רוסיה בתקופת "ניקולאי הקפדן". כראש חיל (קורפוס) הז'נדרמים הנפרד וכמפקדה הראשי של המחלקה השלישית של לשכת הוד מעלתו הקיסרית (1826–1844), הוא היה האיש שניהל מאחורי הקלעים את השלטון, ושלט למעשה על המשטרה החשאית של האימפריה.

שנותיו המוקדמות

בנקנדורף נולד ב-4 ביולי 1782 (לפי הלוח הישן) ברֶבֶל (כיום טאלין, אסטוניה), למשפחת אצולה גרמנית-בלטית (אוסטזאית). אביו היה ראש הממשלה כריסטופור איבנוביץ' בנקנדורף, ואימו, אנה יוליאנה, הייתה חברה קרובה של הקיסרית מריה פיודורובנה.

הוא קיבל חינוך בפנסיון היוקרתי של אב ניקולא, וכבר בגיל 15, ב-1798, החל את שירותו הצבאי כקצין זוטר בגדוד סמיונוב של משמר הקיסר פאבל הראשון, ומונה לעוזר-שליש (פליגל-אדיוטנט) של הקיסר. ב-1802 נשלח על ידי הקיסר אלכסנדר הראשון למשימה סודית ומקיפה: לסייר לצורך בדיקה צבאית-אסטרטגית ברוסיה האסייתית והאירופית. כמו כן, בנקנדורף היה חבר פעיל בתנועת הבונים החופשיים, ושימש ב-1810 כמאסטר בלשכת "החברים המאוחדים" בסנט פטרבורג.

גיבור המלחמות הנפוליאוניות

בנקנדורף בנה קריירה צבאית מרשימה בתקופת המלחמות: כך למשל במלחמות 1805–1806 וטורקיה הוא השתתף בקרבות שונים. ב-1809 הצטרף כמתנדב (צייד) לצבא הקיסרי שנלחם נגד הטורקים וב-1811 זכה בעיטור גאורגי הקדוש מדרגה 4 על הצטיינותו בקרב ליד רוּשצ'וק. אם לא די בזה, במהלך מלחמת 1812 שימש תחילה כעוזר-שליש של אלכסנדר הראשון, ולאחר מכן פיקד על חיל החלוץ של יחידת פרטיזנים צבאית ולאחר נסיגת נפוליאון, מונה למפקד (קוֹמֶנְדַנְט) העיר מוסקבה שנכבשה מחדש על ידי הרוסים. במרדף אחר האויב, הוא הצליח לשבות שלושה גנרלים ומעל 6,000 חיילים.

במהלך מערכות 1813–1814 פיקד על יחידה צבאית ובלט בקרבות רבים באירופה כשהביס את הצרפתים בטמפלברג (וזכה בעיטור גאורגי הקדוש מדרגה 3), כבש את ברלין יחד עם יחידות נוספות, ולקח את וורבֶּּן. הוא לקח חלק מרכזי בקרב האומות בלייפציג, והוביל אגף של חיל הפרשים. לאחר מכן הוא נשלח להולנד והמשיך לבלגיה, בה כבש את לוּבֶן ומֶכֶלֶן ושחרר 600 שבויים אנגלים, תוך השתלטות על 24 תותחים צרפתיים.

במהלך הקריירה הצבאית המוקדמת שלו טיפס בנקנדורף בסולם הדרגות במהירות: גנרל-מאיור ב-1812, גנרל-לויטננט ב-1821, וגנרל-אדיוטנט של הקיסר ב-1819. הוא אף התבלט בהצלת אנשים במהלך השיטפון הגדול בסנט פטרבורג ב-1824, יחד עם מושל העיר הצבאי מילוראדוביץ'. בנקנדורף גם לקח חלק פעיל בדיכוי מרד הדקבריסטים והיה החוקר הראשי בפרשה.

הקמת המחלקה השלישית: איש הצנזורה והביטחון

לאחר דיכוי מרד הדקבריסטים ב-1825, הצעיר הקיסר הצעיר ניקולאי הראשון שאף למנוע הישנות עתידית של אירועים כאלה. ויש לומר, לא לשווא. בן דורם של אותם אירועים, נ.ס. שצ'וקין, כתב על האווירה ששררה בחברה הרוסית לאחר ה-14 בדצמבר: "האווירה הכללית הייתה נגד הממשלה, ואפילו הריבון לא ניצל. צעירים שרו שירים מגונים, העתיקו שירים שערורייתיים, וביקורת על הממשלה נחשבה אופנתית. חלקם הטיפו לחוקה, אחרים לרפובליקה…"

הוא מצא בבנקנדורף דמות נאמנה ומתאימה ליישום תוכניתו לריכוז כוח. הפרויקט של בנקנדורף היה, במהותו, תוכנית להקמת כוח משטרה פוליטי ברוסיה. מה היה צריך לעשות? לערוך חקירות פוליטיות, להשיג מידע נחוץ ולדכא את פעילותם של אנשים המתנגדים למשטר. לאחר שהוכרעה השאלה מה בדיוק תעשה הוועדה הפוליטית, עלתה שאלה נוספת: מי ינהל את החקירות, יאסוף מידע וידכא פעילויות בלתי חוקיות. בנקנדורף השיב לצאר: הז'נדרמים.

בינואר 1826, הציג בנקנדורף בפני ניקולאי מזכר שזכה לכינוי "פרויקט לארגון המשטרה העליונה", שבו, אגב, תיאר את התכונות שצריכות להיות למפקדה ואת הצורך בפיקוד מוחלט של אדם אחד. ב-12 באפריל 1826, הגיש בנקנדורף מזכר לקיסר ובו הציע להקים משטרה עליונה בפיקודו של מפקח מיוחד על קורפוס הז'נדרמים. הקיסר, שהיה מיודד עם בנקנדורף לאחר מעורבותו הפעילה בחקירת דקבריסטים, קיבל את הרעיון וב-3 ביולי 1826 בנקנדורף מונה למפקד הראשי של המחלקה השלישית של הוד מעלתו הקיסרית (בפועל זו היתה המשטרה החשאית החדשה בקיסרות הרוסית). ב-25 ביולי 1826 הוא מונה למפקד (שֶף) קורפוס הז'נדרמים הנפרד ומתוך תפקידים אלה, הוא הפך לאדריכל של מערכת הריגול והצנזורה הקפדנית ברוסיה.

ציטוטים מפורסמים מעידים על אופי המנגנון שיצר: מתוך דו"ח המחלקה השלישית (1827): "פקידים… זו אולי המעמד המושחת ביותר מבחינה מוסרית. נדיר למצוא ביניהם אנשים הגונים… הם חוששים מהנהגת צדק, חוקים מדויקים ועקירת גניבות; הם שונאים את מי שרודף אחר שוחד". מתוך מזכרו לניקולאי הראשון הוא כתב "פתיחת מכתבים היא אחד האמצעים של המשטרה החשאית, והיא הטובה שבהם".

בשנת 1828 ליווה בנקנדורף את הקיסר למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, ובמהלך המצור על וארנה זכה לקידום לדרגת גנרל פרשים (1829). ב-10 בנובמבר 1832 הועלה לדרגת רוזן של האימפריה הרוסית. אלכסנדר הסביר מדוע היה זה מועיל לחברה לקיים מוסד כזה: "נבלים, ערמומיים ואנשים טיפשים, לאחר שהתחרטו על טעויותיהם או ניסו לכפר על אשמתם באמצעות גינוי, לפחות ידעו לאן לפנות."

בשנת 1826, יותר מ-4,000 גברים שירתו בחיל הז'נדרמים. איש לא נאלץ להיכנס אליו; להיפך, היו הרבה פחות משרות פנויות מאשר מועמדים: חיילים נבחרו רק מבין אלו יודעי קרוא וכתוב, וקצינים התקבלו רק עם המלצות טובות. עם זאת, עדיין היו ספקות מסוימים ששטפו את אלו שהחליפו את מדי הצבא שלהם במדי הז'נדרמים. כיצד יתיישב תפקידם עם כבודו של אציל וקצין?

אחד מהם, ליאונטי דובלט הידוע לשמצה, שלימים ניהל קריירה מצליחה מאוד בחיל הז'נדרמים, הרהר בכך ברצינות. למרות העובדה שבעודו בגמלאות "ללא משרה", הוא חי כמעט ברעב, ההחלטה ללבוש את המדים הכחולים לא הייתה קלה. הוא התייעץ עם אשתו במשך זמן רב, וחלק איתה את ספקותיו לגבי חוכמת בחירתו: "אם, עם הצטרפותי לחיל הז'נדרמים, אהפוך למודיע, ללוחש, אז שמי הטוב בוודאי יוכתם. אבל אם, להיפך, אהפוך… לתומך בעניים, למגינם של חסרי המזל; "אם, בפעולה גלויה, אאכוף צדק למדוכאים, ואוודא שעניינים משפטיים יטופלו בצורה הוגנת וישירה בבית המשפט – אז איך תקראו לי?… האם לא כדאי לי להניח באופן סביר שבנקנדורף עצמו, כאדם מוסרי ואציל, לא יפקיד בידי משימות שאינן הולמות אדם ישר?"

המסקנות הראשונות ואפילו ההכללות הגיעו במהרה. בנקנדורף הצביע בפני הקיסר על האוטוקרטים האמיתיים של המדינה הרוסית – הביורוקרטים. "גניבה, שפלות, פרשנות שגויה של החוק – זה המקצוע שלהם", הוא מדווח לניקולאי. "למרבה הצער, הם אלה ששולטים…"

בנקנדורף ועוזרו הקרוב ביותר, מקסים יאקובלביץ׳ פון פוק, האמינו ש"דיכוי מזימות הביורוקרטיה הוא המשימה החשובה ביותר של המחלקה השלישית". האם הם הבינו את חוסר התקווה המוחלט של מאבק זה? סביר להניח שכן. לדוגמה, בנקנדורף מדווח כי פקיד מסוים למשימות מיוחדות, באמצעות הונאה, "השיג יתרון גדול". מה יש לעשות איתו? הקיסר משיב: "אין לי כוונה להעסיק אנשים לא ישרים". ולא יותר מזה כבר לא היה צריך…

יש לומר שבנקנדורף לא רק דיווח; הוא ביקש לנתח את פעולות הממשלה ולהבין מה בדיוק מרגיז את הציבור. לדעתו, מרד הדקבריסטים היה תוצאה של "ציפיות נכזבות" של העם. לכן, הוא האמין, יש לכבד את דעת הקהל, "אי אפשר לכפות אותה, יש לציית לה… אי אפשר לכלוא אותה, ועל ידי דיכויה, רק תדרדר אותה למרירות".

בשנת 1838, ראש המחלקה השלישית הצביע על הצורך בבניית מסילת רכבת בין מוסקבה לסנט פטרסבורג; בשנת 1841 הוא ציין בעיות משמעותיות בתחום הבריאות; בשנת 1842 הוא הזהיר מפני חוסר שביעות רצון כללי ממכס גבוה, ובאותו רוח נשמעו "מלמולים על גיוס עובדים".

עם זאת, בשנת 1828 אושרה אמנת צנזורה חדשה. כעת, עולם הספרות, בעוד שנותר רשמית תחת סמכותו של משרד החינוך הציבורי, הועבר לאחריות המחלקה השלישית. מונו צנזורים, ודמויות בולטות למדי. ביניהם היו הוגי דעות כמו פיודור טיוטצ'ב, סרגיי אקסקוב ופיוטר ויאזמסקי. מה הטיל עליהם מר בנקנדורף? הם היו צריכים להבטיח שהעיתונות לא תדון באנשים מהמשפחה הקיסרית ושסופרים יימנעו מפרשנויות של אירועים שעלולות "לגרור את המדינה לתהום של אסון".

יש לומר שראש הז'נדרמים נתקל בקשיים הגדולים ביותר דווקא כאשר בא במגע עם האליטה האינטלקטואלית. כולם לא היו מרוצים ממנו: גם אלה ששלטו וגם אלה שנשלטו. ויאזמסקי הנרגן, שכתב נגד בנקנדורף, קיבל זריקת הרגעה מפושקין: "אבל מכיוון שהוא במהותו אדם ישר וראוי, רשלני מכדי לנטור טינה, ואצילי מכדי לנסות לפגוע בך, אל תאפשר לעצמך לטפח רגשות עוינים ולנסות לדבר איתו בכנות." פושקין, אחרי הכל, כמעט ולא טעה בהערכתו כלפי אנשים. גישתו שלו כלפי ראש המחלקה השלישית לא הייתה שונה בשום צורה מזו הכללית, הנדיבה באופן אירוני.

ידוע שניקולאי הראשון התנדב לצנזר את יצירותיו של פושקין, שלגאונותן, אגב, הוא היה מודע היטב. לדוגמה, לאחר שקרא את הביקורת השלילית של בולגרין על המשורר, כתב הקיסר לבנקנדורף: "שכחתי לומר לך, ידידי היקר, שגיליון היום של "סברניה פצ'לה" מכיל עוד מאמר לא הוגן ותבניתי המכוון נגד פושקין. לכן, אני מציע שתזמן את בולגרין ותאסור עליו לפרסם מעתה ואילך כל ביקורת על יצירותיו הספרותיות של מר פושקין."

ובכל זאת, בין השנים 1826 ל-1829, המחלקה השלישית הפעילה באופן פעיל מעקב חשאי אחר המשורר. בנקנדורף חקר באופן אישי את מקרה "הפצת 'אנדריי שנייה' ו'גבריאליאדה'", מקרה לא נעים במיוחד עבור פושקין. הנוהג הנרחב של בנקנדורף של יירוט מכתבים פרטיים בשנות ה-30 של המאה ה-19 הרגיז את המשורר, פשוטו כמשמעו. "המשטרה פותחת מכתבים מבעל לאשתו ומביאה אותם לצאר (אדם ישר ומנומס) לקריאה, והצאר אינו מתבייש להודות בכך…" שורות אלה נראות נכתבות בציפייה שגם הצאר וגם בנקנדורף יקראו אותן. עם זאת, לבעלי הכוח יש עבודה קשה, ולא סביר שדבריו של אדם ששניהם הכירו היטב חלפו מבלי לגעת לליבם או למוחותיהם.

ההיסטוריון נ. י. איידלמן טען כי "בנקנדורף באמת לא הבין מה פושקין הזה צריך, אבל הבין בבירור מה הוא, הגנרל, ומה השלטון העליון צריך".

בנקנדורף היה מודע היטב לכל ההיבטים השליליים של מקצועו. לא במקרה כתב ב"רשימות" שלו שבמהלך מחלה קשה בשנת 1837, הוא הופתע לטובה מכך שביתו "הפך למקום מפגש עבור קבוצה מגוונת ביותר של אנשים", וחשוב מכל, כפי שהדגיש, "עצמאית לחלוטין בתפקידה". "בהתחשב בתפקיד שמילאתי, זה היה, כמובן, הדו"ח המבריק ביותר על 11 שנות המנהיגות שלי, ואני חושב שאולי הייתי הראשון מבין כל ראשי המשטרה החשאית שחששו ממותם…"

באופן כללי, נראה שבנקנדורף מעולם לא התמכר לשמחה מיוחדת מהכוח שהחזיק בו. ככל הנראה, גם האינטליגנציה הטבעית שלו וגם ניסיון חייו לימדו אותו להתייחס אל עצמו כאל סוג של רוח רפאים.

חיל הז׳נדרמים

גדוד הז'נדרמים הראשון, שהוקם מיחידות גטצ'ינה על ידי יורש העצר, הדוכס הגדול פאבל פטרוביץ', הופיע ברוסיה כבר בשנת 1792 ושירת כגוף המשטרה הצבאית עד 1796. מאוחר יותר, כקיסר, פאבל שילב את הז'נדרמים של גטצ'ינה ברגימנט הפרשים של מה שכונה הלייב-גווארדיה, משמר עילית. משנת 1815, תחת אלכסנדר הראשון, הז'נדרמים, שהיו מפוזרים בקבוצות קטנות ביחידות הצבא, קיבלו את המשימה "לשמור על הסדר במחנה… לפנןת את הפצועים במהלך קרבות לתחנות הלבשה וללכוד בוזזים". הם שימשו כמודיעים וכמשטרה צבאית, אך גם העניקו סיוע רפואי לחיילים.

מפברואר 1817, יחידות הז'נדרמים, אשר תפסו יותר ויותר תפקידי שיטור, שימשו לשמירה על הסדר בבירה, במחוז ובערי הנמל. בנקנדורף הכיר את "פעילותן" ממקור ראשון: הקיסר אלכסנדר הראשון כבר הטיל עליו את משימת ניטור מצב הרוח של החיילים בינואר 1821, והוא, כראש מטה חיל המשמר דאז, "לקח על עצמו את הפיקוח". אך זה כבר לא הספיק. היה צורך לארגן את ענייני ביטחון המדינה. המערכת שבנקנדורף יצר לא הייתה מורכבת במיוחד, מה שלדעתו ביטל כמעט כל הפרעה פוטנציאלית והבטיח יעילות מרבית.

המחלקה השלישית, כללה 72 עובדים. בנקנדורף בחר אותם בקפידה על פי שלושה קריטריונים עיקריים: יושר, אינטליגנציה ושיקול דעת טוב. עובדי השירות שהופקדו בידי בנקנדורף שקעו בפעילותם של משרדים, ועדות ומחלקות. ביצועי כל הגופים הוערכו על סמך תנאי אחד: אסור להם לטשטש את האינטרסים של המדינה.

כדי לספק לקיסר תמונה ברורה של המתרחש באימפריה, בנקנדורף ערך דו"ח אנליטי שנתי המבוסס על דיווחים רבים מעובדיו, והשווה אותו למפה טופוגרפית, המזהירה מפני ביצות ותהומות. בקפדנות האופיינית לו, אלכסנדר כריסטופורוביץ' חילק את רוסיה לשמונה מחוזות מדינה, כל אחד עם בין שמונה לאחד עשר פרובינציות. לכל מחוז היה ז'נדרם גנרל משלו. לכל פרובינציה הייתה מחלקת ז'נדרמריה משלו. כל החוטים הללו התכנסו בבניין בצבע אוֹכֶּר (מעין אדמת טיט) בפינת גדת מויקה ורחוב גורוחובאיה 2 בסנקט פטרבורג, ששימש כמטה המחלקה השלישית (כיום המטה משמש כמוזיאון המשטרות הפוליטיות).

חיל (קורפוס) הז׳נדרמים נתפס כארגון עילית, המספק תמיכה כספית משמעותית וביולי 1826, מוזג אל תוך המחלקה השלישית שאך הוקמה ובאפריל 1827, חתם הקיסר ניקולאי על צו המארגן את חיל הז'נדרמים עם סמכויות צבאיות נרחבות, כאשר בנקנדורף הפך למפקדו.

מעורבות ציבורית, פיננסית ומשפחתו

בנוסף לתפקידיו הצבאיים והפוליטיים, היה בנקנדורף מעורב בפרויקטים רבים. הוא היה בין מייסדי חברה לייצור אוניות קיטור כפולות (1836), וכן ייסד את "חברת הביטוח הרוסית השנייה נגד אש", וניהל את הדירקטוריון שלה בשנים 1835–1844. הוא גם שימש כחבר בוועדה המיוחדת להקמת מסילת הרכבת סנט פטרבורג–מוסקבה.

בנקנדורף נודע גם בגישתו החיובית והאוהדת כלפי היהודים, היה חבר בוועדות לטיפול במשרתים ביתיים ולשינוי אורח החיים היהודי. הוא החזיק באחוזת פאל (כיום קיילה-יואו, אסטוניה), שנבנתה עבורו על ידי האדריכל אנדריי שטאקנשניידר. בסופו של דבר, בנקנדורף הלך לעולמו ב-23 בספטמבר 1844, על סיפון האונייה "הרקולס" כששב מהעיר קרלסבאד לרוסיה ונקבר באחוזתו פאל.

חייו האישיים

בדרכו שלו, ראש המחלקה השלישית היה אדם בעל יושרה עליונה. הוא הכיר באחדות עקרונותיו בשירות ארצו ומעולם לא בגד בעקרונותיו. אף שהייתה לו נטייה נוספת שנראה כי גאלה אותו הן בקריירה הצבאית הקשה שלו והן במקצוע המשטרתי השנוי במחלוקת.

"פגשתי את אלכסנדר בנקנדורף", כתבה אלכסנדרה פיודורובנה, אשתו של ניקולאי, בשנת 1819. "שמעתי עליו הרבה במהלך המלחמה, בברלין ובדוברן; כולם שיבחו את אומץ ליבו וגינו את חייו חסרי הדאגות, ובו זמנית לעגו להם. נדהמתי ממראהו המעודן, שעמד בסתירה גמורה למוניטין שבנה.״

הרוזן בנקנדורף היה מאהב יוצא דופן וניהל רומנים רבים, כל אחד מעניין יותר מקודמו, ו—אבוי! — בחיפזון רב יותר.  כיאה לרודף נשים קלאסי, אלכסנדר כריסטופורוביץ' התחתן במהירות בגיל 37.

סופר כי כשישב בבית כלשהו, מישהו שאל אותו: "אתה הולך לראות את יליזבטה אנדרייבנה הערב?"
"איזו יליזבטה אנדרייבנה?" הוא תהה בתדהמה. "אה, כן! ובכן, כמובן שאראה." הוסיף לאחר רגע. בסופו של דבר הוא נישא ב-1817 לאותה יליזבטה אנדרייבנה בּיבּיקוֹבה (לבית זכרז'בסקאיה), שההיתה אלמנת קצין בשם ביביקוב שנפל בקרב. היא הייתה גבירת החצר וזכתה לעיטור קתרינה הקדושה.

לזוג נולדו שלוש בנות: אנה אלכסנדרובנה (1818–1900) שנישאה לרוזן רודולף אפּוֹני, שגריר אוסטריה. היא הייתה הראשונה שביצעה בפומבי את ההמנון הרוסי "אל, שמור את הצאר!". מריה אלכסנדרובנה (1820–1880), שנישאה לנסיך גריגורי פטרוביץ' וולקונסקי וסופיה אלכסנדרובנה (1825–1879) שנישאה פעמיים, לבני משפחות דמידוב וקוצ'וביי. בנוסף, הוא גידל את שתי בנותיה החורגות (בנותיה של אשתו מנישואיה הקודמים), יקטרינה וילנה בּיבּיקוֹבה, שהפכו אף הן לדמויות בולטות בחצר הקיסרות.

הרוזן אלכסנדר כריסטופורוביץ' בנקנדורף הלך לעולמו ב-11 בספטמבר 1844, על ספינת קיטור שהובילה אותו הביתה מגרמניה, שם עבר טיפול רפואי ממושך. הוא כבר היה מעל גיל שישים. אשתו חיכתה לו בפאל, אחוזתם ליד רבאל (כיום טאלין). הספינה הגיעה כשהוא כבר ללא רוח חיים והוא נקבר באחוזתם הנעימה, אם כי לרוזן מעולם לא היה זמן לטפל בנכס.

בחדר העבודה שלו בטירת פאל, הוא שמר שבר עץ מארונו של אלכסנדר הראשון, משובץ בברונזה ליצירת מאוזוליאום. על הקיר, מלבד דיוקנאות של הקיסרים, היה תלוי ציורו המפורסם של קולמן בצבעי מים, "מהומות בכיכר הסנאט". שדרה, גנרלים עם נוצות, חיילים עם חגורות לבנות על מדיהם הכהים, אנדרטה לפיוטר הגדול בתוך עשן תותחים…

משהו, כנראה, רדף את הרוזן כשהוא שמר את התמונה הזו לנגד עיניו. אולי אלכסנדר לא היה אדם רע אחרי הכל. אבל הבעיה היא, שהוא תמיד צריך להוכיח את זה.