תאמל״ק לי
"בנג'מין פרנקלין הוא הנשיא היחיד של ארצות הברית של אמריקה שמעולם לא היה כזה", התבדח פעם אחד מכותבי הביוגרפיות של ה"מייסדים". אך אמן הדיפלומטיה ואמנות הפשרות הזה לא יכול היה להיכנס להיסטוריה רק כפוליטיקאי. פרנקלין היה שאפתן ומוכשר מדי מכדי להסתפק בפעילות שלעיתים קרובות לא הניבה פירות…
בדלי נרות חסרי צורה נמסו ושרקו, אך האור העמום, שבקושי ניכר בחשכה, לא הפריע לנער להפוך בדפדוף שקט את דפיו של ספר עבה נוסף. את הנרות הפגומים נהג לקבץ מאביו, שעסק בייצור נרות וסבון. האב, שהתעורר עם עלות השחר והביט בנער, ניסה בכל פעם מחדש להיזכר: מתי בדיוק הספיק בנו הצעיר ללמוד לקרוא? נדמה היה שהילד נולד עם ספר בידיו. בנג'מין פרנקלין נולד בשנת 1706 בבוסטון. אביו, ג'ושוע פרנקלין, פוריטני אדוק, הגיע לעיר מאנגליה בשנת 1682 כדי להימלט מרדיפות דתיות. בן היה הילד החמישה-עשר מתוך שבעה-עשר ילדים במשפחה. בגיל שמונה נשלח לבית ספר תיכון; האב חלם שבנו יעשה קריירה כאיש דת, ובכך יחסוך מעצמו את גורל העבודה הפיזית הקשה והמתישה. אך המציאות הכלכלית טפחה על פניהם, ואפילו התרומות הצנועות שנדרשו ללימודים היו מעבר להישג ידו של ג'ושוע.
כבר בגיל עשר נאלץ בן הצעיר לבשל סבון ולהתיך שעווה לנרות בבית המלאכה של אביו. המפלט היחיד מחיי הדוחק היו הספרים. ג'ושוע זכה בבוסטון להערכה רבה בזכות יושרו, השכלתו ועקרונותיו המוסריים הקפדניים, ומכריו מעולם לא סירבו להשאיל לבנו ספרים מספריות ביתיות דלות, כאלו שהובאו עוד מאנגליה ונשמרו בקפידה. מעבר לקריאה, אהב בן את האוקיינוס. הוא למד לשחות בגיל מוקדם ונהג לדוג עם בני גילו. הוריו חרדו מהאפשרות שבנם יהפוך למלח, שכן אחד מבניהם הבוגרים כבר הספיק להיעלם כשבחר בדרך זו. בן, מצדו, לא החמיץ שום הזדמנות להפגין בפני אביו את שנאתו העמוקה למלאכת הסבנות. יום אחד, בפרץ של יזמות נעורים, שכנע הנער את חבריו לבנות בלילה מזח קטן מאבנים כדי שיהיה להם נוח יותר לדוג. את האבנים הם נטלו מאתר בנייה של בית אבן סמוך על החוף. למחרת בבוקר התגלה חסרונן של האבנים, והאב העניש את בנו בחומרה, למרות הטיעונים המשכנעים וההגיוניים של הנער בדבר התועלת המוחלטת שבמזח הדיג. פסיקתו של האב הייתה חד-משמעית: כל מה שאינו מוסרי, אינו יכול להיות מועיל.
שוליית המדפיס ובריחה אל הלא נודע
ג'ושוע נאלץ לוותר על עקרונותיו ולמסור את בן כשוליה אצל בנו הבכור, ג'יימס, מדפיס שחזר זה עתה מאנגליה כשבאמתחתו ציוד דפוס שרכש שם. הדבר נעשה למרות שעל פי הנוהג המקובל, שני בני משפחה לא היו אמורים לעסוק באותו מקצוע. מלבד לימוד יסודות מלאכת הדפוס, פיתח בן התמכרות לכתיבת בלדות. יצירותיו נמכרו כה טוב, עד שאחיו הזמין מהן עוד ועוד. אך גם כאן התערב האב, בפעם האחרונה, והצהיר כי כל המשוררים הופכים במוקדם או במאוחר לקבצנים או לנוודים. עם זאת, יהירותו של הצעיר כבר באה על סיפוקה.
כאשר ג'יימס התחיל להוציא לאור עיתון משלו בשם ניו אינגלנד קוראנט (The New England Courant), בנג'מין בן השש-עשרה, בידיעה מוחלטת שאף אחד לא ירשה לו להיות כותב מן המניין, החל לכתוב בלילות מכתבים תחת שם העט של אלמנה מסוימת בשם סיילנס דוגוד. בבקרים היה תוחב את היצירות מתחת לדלת בית הדפוס של אחיו. שישה-עשר המכתבים הללו, שהכילו סאטירה עוקצנית ומושחזת על המוסר החברתי תחת מסווה של הרהורי אישה מבוגרת על חייה, עוררו התלהבות חסרת תקדים בקרב הקוראים. האח היה מרוצה עד מאוד מהצלחתו של הכותב האנונימי, אך כאשר בן לא הצליח להתאפק והתוודה על כך שהוא המחבר, ג'יימס זעם. הוא גירש את בן מבית הדפוס והעניק לו שיעור לחיים: לעולם אל תעודד את גאוותך בצורה כה גלויה. האב, הפעם, בחר שלא להתערב בסכסוך.
להישאר בבוסטון כבר לא היה הגיוני. בן תכנן בריחה, מעשה שבאותם ימים נחשב לפשע השמור לרוב למשרתים סוררים, עבדים נמלטים או פושעים פליליים. לאחר שאסף מעט כסף, עלה על ספינה שהובילה אותו לניו יורק, וכעבור שבועות ספורים, על גבי סירה רעועה, הגיע לפילדלפיה. רעב, באבל על בגדיו הקרועים, ורטוב כולו מהשהות המתמדת על הסיפון במהלך סערה שהכתה בהם, צעד ברחוב הראשי, מרקט-סטריט. כאשר חלף על פני מאפייה ושלף מכיסו את המטבע האחרון, מטבע של שלושה פני (Threepence), ביקש לחם. האופה, לשמחתו הרבה של פרנקלין, הושיט לו שלוש לחמניות גדולות ופלאפיות, מסוג שלא נאפה כלל בבוסטון. כשהוא מניח שתיים תחת בית השחי שלו, לעס את השלישית תוך כדי הליכה ברחוב. בדיוק באותו הרגע ראתה אותו לראשונה מי שתהיה אשתו לעתיד, דבורה ריד, שיצאה להתחמם בשמש ליד פתח ביתה. פרנקלין, שהיה גבוה, רחב כתפיים, בעל מבנה גוף חסון ועיניים אפורות חודרות, לא נחשב ליפה תואר קלאסי, אך ניחן במשיכה גברית שהייתה מהפנטת עבור נשים. הגורל אכן יביא את בן לבית משפחת ריד כדייר, אך זה יקרה רק לאחר שימצא עבודה באחת משתי סדנאות הדפוס של פילדלפיה, עיר שרמת התפתחותה לא הייתה ניתנת להשוואה כלל לבוסטון הפרובינציאלית והמנומנמת.
הבטחות מושל ושיעורים בלונדון
שמועות על יכולותיו, על ידיעתו המצוינת במלאכת הדפוס ועל השכלתו הרחבה של הצעיר החלו להתפשט. בעיר היו מעט מאוד אנשים שמהם לא לווה ספרים לקריאה, והשמועות הגיעו עד לאוזניו של מושל פנסילבניה, סר ויליאם קית'. יום אחד נכנס המושל ישירות לבית המלאכה וקרא לפרנקלין. בנימוס, אך בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו, החמיא לו, גער בו בחביבות על כך שלא התייצב בפניו לשיחה מיוזמתו, ולבסוף הזמין אותו לטברנה מקומית לטעום יין מדיירה מצוין. כשהם מותירים את בעל המקום פעור פה בתדהמה, השניים עזבו. על כוס של יין יקר הציע המושל לבנג'מין חסות. הוא הבטיח לספק לו כסף ומכתבי המלצה, ושלח אותו לאנגליה כדי לרכוש ציוד דפוס מתקדם, במטרה שעם שובו יוכל לפתוח בית דפוס משלו ולקבל הזמנות מממשלת המושבה הבריטית והאספה המקומית.
יום ההפלגה הגיע, אך מכתבים וכסף לא נראו באופק. רק כאשר הספינה עגנה כבר בחופי אנגליה, התחנן בנג'מין בפני הקפטן שיפתח עבורו שק דואר מיוחד של המושל. הוא לא מצא שם דבר עבורו, והחל לתשאל את כל מי שפגש בנמל האם הם מחכים לשליחו של המושל. בייאושו הכבד, סיפר את הסיפור לאחד ממלוויו למסע, סוחר קווייקרי בשם מר דנהאם. הלה פקח את עיניו לגבי הבטחותיו של קית' והסביר כי אדם שאין לו בעצמו קרדיט של אמון, וכזה בדיוק היה קית', אינו יכול להעניק קרדיט אפילו בצורת מכתבי המלצה. זה היה שיעור מהדהד עבור פרנקלין: שום חנופה אינה מסוגלת באמת לספק את הגאווה אם לא עומדות מאחוריה פעולות קונקרטיות.
למרות האכזבה, בנג'מין הסתגל ללונדון במהירות. הוא מצא עבודה באחד מבתי הדפוס המודרניים ביותר של התקופה, רכש חברים שעמם בילה בבארים ובתיאטראות, ונחשף לשפע של ספרים שלא היו נגישים באמריקה, כמו גם למספר לא מבוטל של מוסדות שעשועים שבהם סיפק את סקרנותו ויצריו. מלבד לימוד כל חידושי הדפוס, הוא התפעל עמוקות מהעיתונות האנגלית, שהייתה מפותחת בהרבה מזו שבאמריקה הודות לצורך של השלטונות בה. בעקבות פועלם של אדיסון וסטיל בתחילת המאה ה-18, העיתונות באנגלית הפכה לבידורית וכללה סאטירה, הומור, מיסטיקה ונושאים יומיומיים שגברו על הפוליטיקה והדת, והוגשו לקורא לא כהטפות מוסר יבשות.
באותה תקופה, שכר חדר בביתה של אלמנה שהתגוררה עם בתה הרווקה. הוא הפך למאהבה של הבת, ובערבים נהנה משיחות חופשיות על כל נושא בעולם ומארוחות ערב צנועות שכללו כריך קטן עם חצי אנשובי על חמאה. למרות שהבטיח לכתוב לדבורה ריד, שמשפחתה הסכימה להשיאה לו עם שובו, שלח לה רק מכתב אחד בודד בו הודה שאינו יודע מתי ישוב לעולם החדש. מאוחר יותר, באוטוביוגרפיה שלו, יכנה זאת כאחת הטעויות הגדולות בחייו. יום אחד, פגש במקרה את מר דנהאם, אותו סוחר מהספינה, באחד הפאבים ברחוב סטרנד. דנהאם הציע לו לחזור לפילדלפיה כמנהל עסקיו, ופרנקלין נענה. זמן קצר לאחר חזרתם המוצלחת, חלו שניהם בדלקת ריאות. פרנקלין החלים, אך דנהאם, שהיה עבורו מעין דמות אב, הלך לעולמו. מותו אילץ את פרנקלין לחזור לעבוד כעוזר אצל מעסיקו הישן, ובית דפוס עצמאי הוא הצליח להקים רק שנים רבות לאחר מכן.
בניית אימפריה של דפוס ויחסי ציבור
בימי שישי נהגה להתאסף בפילדלפיה חבורה קולנית של צעירים בראשותו של פרנקלין. הם שתו בירה כמויות עצומות ואהבו לשלוף עקיצות מילוליות, אך לא הסתפקו בכך. על פי המודל של מועדוני אנגליה, המציא פרנקלין כללים עבור חבריו: בכל פעם נדרש אחד מהם לקרוא מחקר קצר פרי עטו על מוסר, פוליטיקה או פילוסופיה, שהועמד לדיון קבוצתי. הוא הבהיר כי הדיונים לא נועדו לניצחון בוויכוח, אלא להשתפרות הדדית, וקרא למועדון בשם "Junto". שם, בין כותלי המועדון, הגה את רעיון הוצאת העיתון "פנסילבניה גאזט" (Pennsylvania Gazette), שהפך במהירות שיא לעיתון המצליח והפופולרי ביותר בכל המושבות.
ההצלחה נשענה על איכות נייר טובה ותוכן מרתק ומגוון שכלל קטעי ספרים, מאמרים, פמפלטים, מודעות פרסום ואפילו סוג של תחזיות מזג אוויר. מהתקופה בלונדון הפנים פרנקלין היטב כי אסור להאביס את הקורא בהטפות מוסר. מתוך הבנה שקריאה קלילה יכולה לשאת עמה מידע חשוב, החליט ב-1733 להרחיב את עסקי ההוצאה לאור והחל לפרסם את "אלמנך ריצ'רד העני" (Poor Richard's Almanack) תחת שם העט של ריצ'רד סנדרס, אדם עני הזקוק נואשות לכסף כדי לממן טיפול באשתו החולה. האלמנך, ששפע מתכונים, עצות לחיים בצורת פתגמים שנונים שנחרתו בזיכרון ולוח שנה, הפך לרב-מכר שפורסם במשך עשרים וחמש שנים רצופות והפך לחלק בלתי נפרד מאורח החיים האמריקאי. ההצלחה הכלכלית אפשרה לפרנקלין לשלם את שלל החובות שצבר בעת הקמת העסק.
קריירת ההוצאה לאור פתחה עבורו את דלתות הפוליטיקה. מנויי פרסומיו כללו את כל פקידי הממשל, מהמושלים ועד אחרון הפקידים באספה המקומית בפילדלפיה, אליה נבחר הצעיר פה אחד. בית הדפוס שלו גרף את כל ההזמנות לייצור טפסים, מסמכים ואפילו הדפסת שטרות כסף. את המכרז לשטרות השיג לאחר שפרסם בעיתונו מאמר, לעיתים תחת שם בדוי כדי לחמוק מהאשמות על אינטרס אישי, הדן בצורך החיוני בהגדלת היצע הכסף לטובת הכלכלה והמתיישבים. היסטוריונים אינם טועים כשהם קובעים שפרנקלין שלט באופן אבסולוטי באמנות יחסי הציבור; הוא בנה אשראי של אמון ציבורי שהיה יקר יותר מכל סכום כספי, ובאמצעותו משך משקיעים ומימש כל מיזם שעלה על דעתו. אחד הפרויקטים הראשונים היה הקמת ספרייה למנויים שבה ספרים הוזמנו מאנגליה מכספי מתנדבים.
"נזק קטן ליהירות תמיד משתלם היטב בעתיד", יכתוב לימים פרנקלין באוטוביוגרפיה שלו. המוניטין שלו הפך אותו לכתובת לכל יוזמה. רופא מקומי שניסה להקים בית חולים לעניים סיפר לפרנקלין כי כל אדם שאליו פנה סירב לתרום בטרם בירר מה דעתו של פרנקלין על המיזם. פרנקלין מיד הדפיס מאמר, סיפק ארגומנטציה מבריקה למען המטרה, והיה הראשון להעניק תרומה למוסד, שעד היום ניצב על תילו בפנסילבניה. המיזמים זרמו בזה אחר זה: הוא הקים מיליציה, יחידות מתנדבים שפטרלו בלילות, שירות כיבוי אש, ובשנת 1752, את חברת ביטוח האש הראשונה אי פעם, "Philadelphia Contributionship", שביטחה מבנים לשבע שנים ופועלת בהצלחה עד היום. הוא ייסד את החברה הפילוסופית ואת האקדמיה שהפכה לאוניברסיטת פנסילבניה. במידה רבה בזכותו, רמת הפעילות האינטלקטואלית בפילדלפיה השתוותה באותם ימים ללונדון ולאדינבורו.
הפילוסופיה הארגונית שלו הייתה מבוססת על שיטה קפדנית. בצעירותו, פרנקלין ניסח מערכת של שלוש עשרה מידות טובות שעליהן עבד במחזוריות, שבוע אחר שבוע. הוא דגל במתינות באכילה ושתייה, שתיקה למעט דברי תועלת, סדר מופתי בזמן ובמקום, החלטיות בביצוע, חסכנות, חריצות ללא בזבוז זמן, כנות נטולת הונאה, צדק כלפי הסובבים, איפוק, ניקיון הגוף והבית, שלווה מול אירועים בלתי נמנעים, צניעות מינית וענווה לאורם של ישו וסוקרטס.
דיוקנו של בנג'מין פרנקלין מודפס על השטר בעל הערך הגבוה ביותר. בני זמנו כינו אותו האמריקאי המפורסם בעולם. הוא היחיד מבין "האבות המייסדים" שחתום על שלושת המסמכים המרכזיים: הכרזת העצמאות, הסכם השלום עם אנגליה, והחוקה והוא היה פורה להפליא הודות לשיטת רציונליזציה שפיתח. הוא רשם 13 מידות טובות ועבד על כל אחת מהן בכל שבוע.
- מתינות: אכול לא עד קהות חושים, שתה במידה. (הוא המציא את ה"גלס-הרמוניקה", כלי נגינה מזכוכית).
- שתיקה: אמור רק את מה שיביא תועלת. (הוא המציא את המשקפיים הביפוקאליים והוסיף את "אפקט בנג'מין פרנקלין", הרעיון שאנשים אוהבים יותר את אלו שהם עשו להם טובה).
- סדר: לכל דבר צריך להיות מקום וזמן. (הוא יצר מעין "יומן משימות" יומי).
- החלטיות: החלט על דברים נחוצים ועשה אותם ללא היסוס. (הוא היה העורך הראשי של הכרזת העצמאות).
- חסכנות: הוצא כסף רק על מה שמועיל. (הוא הקים את חברת הביטוח הראשונה, Philadelphia Contributionship).
- חריצות: אל תבזבז זמן (הוא מיפה את זרם הגולף).
- כנות: אל תשתמש בהונאה (הוא יצר את הקריקטורה הפוליטית הראשונה: הנחש החתוך).
- צדק: לעולם אל תעליב אנשים (הוא ייסד את הספרייה הציבורית הראשונה, בית החולים והאקדמיה).
- איפוק: הימנע מקיצוניות (הוא ניהל את המשא ומתן עם צרפת).
- ניקיון: אל תתיר לכלוך על גופך או בביתך (הוא היה אופנתי מאוד בפריז).
- שלווה: אל תתרגש מדברים פעוטים (הוא המציא את כליא הברק).
- צניעות: הימנע מתאווה, אלא לבריאות או להמשכיות (הוא פרסם מחקרים על גידול אוכלוסייה).
- ענווה: חקה את ישו וסוקרטס (הוא הוביל לפשרת שתי הבתים בקונגרס).
כליא הברק והשנים בלונדון
הוא סירב בעקשנות לרשום פטנטים על המצאותיו. בשנת 1742 המציא את תנור פרנקלין, תנור ברזל עצמאי שהיה בטוח יותר, צרך פחות עץ וחימם בצורה יעילה יותר. הוא סירב לרווח אישי ואמר כי כשם שאנו נהנים מהמצאותיהם של אחרים, כך נעים לדעת שנוכל להעניק שירות דומה לאנושות. ההמצאות המשיכו לנבוע ממנו: החל מהמצאת המשקפיים הביפוקאליים שיצר עבור עצמו כראייתו הידרדרה, דרך זרוע מכנית לשליפת ספרים ממדפים גבוהים, ועד לקטטר שתן גמיש שתכנן עבור אחיו. ב-1761, בהשראת משחקי חצר עם כוסות זכוכית, המציא את הרמוניקת הזכוכית שעבורה הלחינו בהמשך מוצרט ובטהובן, כלי שירד מגדולתו רק בשל שמועה מופרכת שצליליו גורמים לשיגעון.
הניסוי המפורסם ביותר שלו נערך ביוני 1752. למרות אמונתו בהשגחה העליונה, הוא פקפק בכך שהאל עוסק בזוטות אנושיות, והיה משוכנע כי ברקים אינם אלא פריקה חשמלית ולא זעם אלוהי. במהלך סערה חשמלית, קשר מפתח ברזל לחבל רטוב והעיף עפיפון אל השמיים. הברק שרף את החבל באבחה אחת, וגיצים התעופפו סביב המפתח. ההשערה אושרה, ולמרות שהניסוי כמעט עלה לו בחייו — ממש כפי שכמעט התחשמל למוות בניסיון אירוני להרוג תרנגול הודו במכת חשמל — העולם הרוויח את המצאת כליא הברק המוארק ואת המונחים חיובי ושלילי בחשמל. ההכרה הגיעה בדמות דוקטורט מאוניברסיטת אוקספורד ב-1762, מדליית זהב וחברות כבוד בחברה המלכותית של לונדון.
חייו האישיים היו תבנית של פשרה מושכלת. בשנת 1730 הפך לבעלה האזרחי של דבורה ריד. בהיעדרו בלונדון היא נישאה לגבר אחר, אך בעלה זה נמלט במהרה לאיי הודו המערבית בשל חובות עתק והאשמות בביגמיה, בהותירו את דבורה אלמנת קש מסוגרת. כשדווח על מות הבעל, פרנקלין נשא אותה. המניע היה שילוב של רגש אשמה על שעזב אותה, וחשש פרגמטי מהידבקות במחלות מין מזונות שעמן התרועע. הוא ראה בנישואין מוסד חיוני, וייעץ לחבריו, בציניות אופיינית, להתחתן עם נשים מבוגרות משום ש"בלילה כל החתולות אפורות, ואישה למודת ניסיון מקדישה פחות זמן לגחמותיה ויותר לענייני בעלה". דבורה הייתה אם מסורה, ואף גידלה את בנו מחוץ לנישואין של פרנקלין, ויליאם, שהפך לימים למושל נאמן לכתר בניו ג'רזי, קרע שלעולם לא יתאחה. מנישואיהם נולדו פרנסיס, שמת בגיל ארבע מאבעבועות שחורות לאחר שפרנקלין סירב לחסנו מתוך פחד מהחיסון, בחירה עליה התחרט עד יום מותו, והבת שרה (סאלי).
דבורה סלדה ממסעות ימיים, וכך, ב-1757, נסע פרנקלין בגפו לאנגליה לתקופה שהתארכה לשמונה-עשרה שנים, כנציג המושבות. באותם ימים טיפח חזון דואלי של אומה אמריקאית המאוגדת תחת הכתר הבריטי. הוא נאבק מול הפרלמנט כדי להצר את צעדיה החמדניים של משפחת פן בפנסילבניה, ופרסם בעיתון הלונדון טריבון (The London Tribune) מאמר שהסביר כי עוצמת האימפריה נשענת על אמריקה. במקביל, רקם תוכנית חשאית, שלא יצאה לפועל, לייסד מושבה חדשה באזורי אילינוי ואוהיו. משבר חוק הבולים — מס שהטילה בריטניה על כל מסמך מודפס — הפך לנקודת רתיחה. פרנקלין ניסה לפשר ואף הבטיח למנות חבר אנגלי כגובה מיסים, תוך שהוא טוען בפני הבריטים שאין לחייב את המושבות במס פנימי בעודן נאנקות תחת מסי יבוא על תה, אינדיגו ואורז. החוק בוטל, אך המכסים הועלו. הוא זומן לתשאול בפרלמנט, הפך את האירוע לפמפלט סאטירי מושחז בשם "Examination", והחל לאבד את מעמדו באנגליה. החותמת הסופית הייתה שערוריית המכתבים של מושל מסצ'וסטס, תומאס האצ'ינסון, שהמליץ להחמיר את המדיניות הבריטית. פרנקלין השיג את המכתבים, שלח אותם לאמריקה, והם פורסמו על ידי רדיקלים. הפרלמנט האשים אותו בגניבה ובהתנהגות שאינה הולמת ג'נטלמן, ולא הותיר לו ברירה אלא לחזור הביתה. דבורה הלכה לעולמה לפני שהספיק לשוב.
ביולי 1776, בקונגרס הקונטיננטלי השני, שם קץ פרנקלין לדואליות שלו כאשר ערך את נוסח הכרזת העצמאות שנכתבה על ידי תומאס ג'פרסון בן השלושים ושלוש, וחתם עליה. כבר ב-1754 צפה את הצורך באיחוד כשיצר ופרסם ב"פנסילבניה גאזט" את הקריקטורה הפוליטית שבה נראה נחש מבותר לשמונה חלקים, בליווי הכיתוב "התאחדו או מותו".
הדיפלומט הכפרי בפריז
בדצמבר 1776 נשלח פרנקלין, למעשה השגריר האמריקאי הראשון, לצרפת במטרה לגייס סיוע צבאי מול האויב האנגלי המשותף. שמונה וחצי השנים שבילה בפאסי (Passy), פרבר שקט של פאריס, היו מהתקופות המאושרות בחייו. עידן ההשכלה הצרפתי התאים למידותיו של ד"ר פרנקלין ככפפה ליד. הוא התקבל ללשכת הבונים החופשיים תשע האחיות לצד ענקי רוח כמו קונדורסה, וולטר, בריסו, האחים מונגולפייה, דנטון וגייוטן. לואי השישה-עשר, מלך צרפת, אף מינה אותו לוועדה שבחנה את התיאוריות השנויות במחלוקת של מגנטיזם חייתי של פרנץ אנטון מסמר.
כדי למקסם את השפעתו הדיפלומטית, פרנקלין יצר בקפידה תדמית של חכם כפרי טבעי. בגיל שבעים, בעוד חצר ורסאי עוטה פאות מפודרות ובדי סאטן, הוא הסתובב בשיער טבעי, משקפיים, חליפה פשוטה וכובע פרווה שאף הוליד תסרוקת נשים בשם "א-לה פרנקלין". כשהופיע בארמונות האצולה מצויד אך ורק במגבעת לבנה תחת בית שחי, כל אנשי חצר המלכות מיהרו לאמץ את האופנה. הוא הקסים את הנשים בשיחות סלון, משחקי שחמט וקלפים וסידור סוליטר. למרות שקולגות כמו ג'ון אדמס קינאו בהצלחתו ושלחו דיווחי שטנה לקונגרס, התוצאות דיברו בעד עצמן. באמצעות סיילאס דין והמחזאי פייר-אוגוסטן בומרשה ששימשו כמתווכים בתחילה, ואחר כך בזכות פעילותו שלו, הוזרמו לאמריקה אוניות, בגדים, מזון, סוסים, תותחים ועשרות אלפי ליברות צרפתיות באשראי, כמו גם כוחות צבא צרפתיים שהכריעו את המערכה ביורקטאון תחת פיקודו של ג'ורג' וושינגטון. המאמצים הבשילו להסכם הברית עם צרפת ב-1778, ולאחר מכן לחוזה פריז ב-1783 מול אנגליה.
במהלך שהותו שם, מצא עצמו מתאהב באן-קתרין דה ליניויל, אלמנתו בת החמישים ושלוש של הפילוסוף ההוגה קלוד אדריאן הלווזיוס. הוא נהג לבקר בביתה שברחוב סן-אן, ולבסוף הציע לה נישואין. היא סירבה בנימוס, תוך שהיא מנמקת זאת בנאמנותה לבעלה המנוח ובחוסר רצונה לחצות את האוקיינוס המתיש. פרנקלין, ברוח קלילה, כתב לה מחזה זעיר ובו תיאר כיצד בחלומו ביקר בגן עדן וגילה שבעלה המנוח נישא מחדש לאשתו המנוחה שלו, והציע לאן-קתרין לנקום בשניהם ולהינשא לו. אך הוא נאלץ להסתפק בפורטרט המלך לואי השישה-עשר משובץ ב-400 יהלומים, שאותו הביא עמו כאות הוקרה חזרה לאמריקה.
גם באפיקים מדעיים פרנקלין לא שקט. במסה מ-1751 בשם "תצפיות על גידול המין האנושי", הוא חזה שזמינות הקרקע תגרום לאוכלוסיית אמריקה להכפיל את עצמה כל 25 שנים (במקור כתב 20) ולהתעלות על אנגליה תוך מאה, תפיסה שהשפיעה עמוקות על הכלכלן אדם סמית'.
פרנקלין סיפר ב"אוטוביוגרפיה" שלו כיצד השיג את חיבתו של יריב (במסגרת מידת השתיקה והצדק), פשוט על ידי כך שביקש ממנו להשאיל לו ספר נדיר. "הוא שלח אותו מיד, ואני החזרתי אותו כעבור שבוע בערך בצירוף פתק שבו הודיתי לו בחום על הטובה. כשהתראינו בפעם הבאה… הוא פנה אליי בדברים, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן, ואף עשה זאת באדיבות רבה… עד מהרה הפכנו לידידים קרובים, וידידותנו נמשכה עד יום מותו".
שנותיו האחרונות ופירמידת הפרודוקטיביות
עם שובו מצרפת, קיווה פרנקלין לפרוש למנוחה, אך נבחר לנשיא פנסילבניה שלוש פעמים ברציפות. "השירות הפוליטי אכל את בשרי, ועכשיו נדרש לכרסם גם את עצמותיי", התבדח. בקונגרס של 1787, כנציג המבוגר והמכובד ביותר, פעל ללא לאות ליצירת פשרות וחתם על חוקת ארצות הברית, תוך שהוא מוותר על רצונו בקונגרס חד-ביתי לטובת המודל הדו-ביתי. רק עניין אחד העיב עליו: בחירת הנשר, שאותו כינה ציפור מרושעת וחסרת הגינות, כסמל לאומי. הוא העדיף לראות את תרנגול ההודו הכנה והטוב כסמלה של אמריקה.
את שנותיו האחרונות העביר באחוזתו המרווחת ברחוב מרקט תחת השגחת בתו שרה, בעלה וששת ילדיהם. למרות שלא דמתה לנשות פאריס השנונות, הוא העריך מאוד את מסירותה ואהבתה. כששרה לחשה לו סמוך למותו, "אתה לבטח תחלים", הוא חייך והשיב: "אני מקווה שלא". בנג'מין פרנקלין הלך לעולמו בשנת 1790, בגיל 84. עשרים אלף איש ליוו אותו בדרכו האחרונה. דגלים הורדו לחצי התורן, פעמוני האוניות צלצלו, וחברי הקונגרס ענדו סרטי אבל שחורים במשך חודש ימים. על מצבתו, כבקשתו, נחרטו רק שמו ותאריך מותו.
מורשתו חרגה הרבה מעבר לדיפלומטיה ומדע. במאה ה-20, פיתח מומחה ניהול הזמן הייראם סמית', בהתבסס על רשימותיו הקפדניות של פרנקלין, מערכת לתכנון ובקרה עצמית. יחד עם סטיבן קובי, הרכיבו את "פירמידת הפרודוקטיביות של פרנקלין", המושתתת על ערכי יסוד בבסיס, מטרות גלובליות בדרג הביניים ומשימות יומיות בפסגה. סמית' אף החל לשווק את מחברות ה-"Franklin Planner" על בסיס משנתו. איש המעשה שידע תמיד לנווט בין הסאטירה הצינית לתרומה הציבורית, הותיר אחריו רפובליקה שלמה כעדות לאישיותו.
חומר מעשיר לקריאה
האוטוביוגרפיה של בנג'מין פרנקלין היא מסמך יסוד שפרנקלין כתב במקור לבנו, המגולל את התפתחותו מהיותו פועל פשוט ועד הפיכתו לאיש אשכולות, כולל תיאור מפורט של מערכת שלוש-עשרה המידות הטובות שלו.
פרנקלין הבין מוקדם מאוד שההיסטוריה נכתבת על ידי אנשי מעשה היודעים לשזור את תועלתם האישית עם גורל האומה. החלום האמריקאי שלו לא היה פנטזיה מעורפלת, אלא תוכנית עבודה יומיומית שבה רחובות נקיים ודיפלומטיה חשאית מקבלים חשיבות שווה. ואם כבר מדברים על תוכניות יומיומיות ומעשיות. הירשמו לניוזלטר של History is Told כדי לקבל עוד סיפורים שיוכיחו לכם שדווקא הפרובינציאלים המתוחכמים הם אלו שמסובבים את הגלובוס.
