ברלין היא עיר ייחודית בנוף הכדורגל העולמי, אם במדריד כולם מכירים את ריאל ואתלטיקו. בלונדון את צ'לסי וארסנל. ברומא את רומא ולאציו. בליסבון את ספורטינג ובנפיקה ואפילו במוסקבה יש את ספרטק וצסק"א ובפריז את פ.ס.ז'. הרי שמועדוני הכדורגל הבכירים בברלין… הם דווקא הרטה (מהבונדסליגה שנייה) ואוניון (שסיימה במקום 15 בעונת 2023/24 בבונדסליגה)…

אין מסורת אמיתית של כדורגל

בכלל, קבוצות מבירת גרמניה מעולם לא שיחקו בגמר המפעלים האירופיים ולא זכו באליפות המדינה מאז 1931. אבל בכל שנה ברלין מארחת את גמר הגביע הגרמני וב-20 השנים האחרונות האצטדיון האולימפי בברלין אירח את גמר גביע העולם וליגת האלופות ועכשיו – גם גמר יורו 2024.

איך קרה שכדורגל לא הפך לענף פופולרי במיוחד בברלין? האמת שהעיר חבה זאת לחומת ברלין, בזמן שחלקה המערבי של העיר נשלט על ידי ארה"ב, בריטניה וצרפת, החלק המזרחי נשלח על ידי ברית המועצות. אידיאולוגיות שונות, מערכות כלכליות שונות. אף שתנאי הפתיחה היו טובים – 26 מתוך 80 המועדונים המייסדים של התאחדות הכדורגל הגרמנית ייצגו את ברלין. אבל יחד עם העיר, הכדורגל היה מחולק: המועדונים נותקו מהאוהדים. ב-1950, עקב בריחת שחקנים למערב, אסרו רשויות גרמניה המזרחית סופית על קבוצות לפגוש מועדונים מגרמניה, רק במסגרת טורנירי אירופה.

כשמועדוני מזרח ברלין ננעלו מאחורי חומת ברלין, פרחה יריבות מרה בין מועדון אוניון לדינמו דרזדן, שתוארה כמלאה בשנאה. ואז כשברלין התאחדה, מועדונים מאזורים אחרים נאלצו להדביק את הפער: הם היו בפיגור הן מבחינה כלכלית והן מבחינת האוהדים. לקבוצות אחרות – למשל באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד – לא היו בעיות כאלה.

בנובמבר 1991 נפלה חומת ברלין והעיר אוחדה. זה החמיר את מצבה הכלכלי של העיר: הכלכלה החלשה יותר של מזרח ברלין השפיעה על המצב הכללי בעיר. גם עכשיו ברלין ענייה יותר ממינכן, פרנקפורט והמבורג גם יחד. מסיבה זו, ברלין לא יכלה להתחרות על המגרש. גם לא ניתן היה לשמר כישרון: ההזדמנות לשחק בבאיירן או בורוסיה הייתה חשובה הרבה יותר לשחקנים המקומיים ובשל בעיות ברמת התשתיות נפגעה רמת ההכשרה באקדמיות לנוער. קלאוס וואורייט, ראש עיריית ברלין לשעבר, אמר פעם: "אולי אנחנו עניים, אבל אנחנו סקסיים". נראה שזה אותו הסיפור גם בכדורגל.

נוסף לזה, ברלין היא כנראה העיר המגוונת ביותר באירופה. זה טוב לתרבות, אבל רע לכדורגל. "יש יותר מדי מועדונים בברלין", אמר בן פרי ממגזין Bloody Hell ל-Copa90. "ברוב הערים יש מועדון מרכזי אחד או שניים. אבל בברלין הם נמצאים בכל מקום". עיתונאי פרוינדה מקס דינקלאקר הסכים: "בברלין, לכל קהילה יש מועדון: טורקי, יווני, יהודי וכן הלאה".

מכיוון שיש כל כך הרבה מועדונים, לאף אחד מהם אין קהל מעריצים ענק. הרטה, המצליחה ביותר בברלין, לא יכולה להתחרות בבאיירן או בורוסיה מבחינת מספר האוהדים ובגרמניה, מועדון צריך אוהדים כדי להצליח – בגלל חוק ה-50+1 (במועצת המועדון או בדירקטוריון, יותר ממחצית מהנציגים בעלי זכות ההצבעה חייבים להיות חברים באיגוד האוהדים).

אפילו היריבות בין הרטה לאוניון לא מעוררת רגשות מיוחדים זו תמיד הייתה יריבות ידידותית. כשהעיר עדיין הייתה מחולקת על ידי חומה, האוהדים כינו זה את זה "חברים מאחורי תיל". "זה לא עימות אמיתי, העימות האמיתי היה בין דינמו דרזדן לאוניון", אמר אחד מעריצי דינמו ל"גרדיאן". "יש לנו היסטוריה רצינית: יותר מ-50 משחקים אחד נגד השני. אם אי פעם היה סכסוך במזרח ברלין, זה היה על כדורגל".

"הרטה צריכה להיות הקבוצה העיקרית בעיר", אומר יעקב סוויטמן, מייסד מגזין הכדורגל הברלינאי No Dice. "זוהי הקבוצה הבולטת ביותר של העיר הגדולה בגרמניה, המדינה העשירה באירופה. אבל ברלין היא עיר פרובינציאלית. קבוצה אחת לעולם לא תוכל לייצג את העיר הזו".

הבדל חשוב בין גרמניה לשאר מדינות אירופה הוא היעדר מרכז תרבותי אחד. מהי העיר החשובה ביותר בגרמניה? ברלין? מינכן? או מרכזי ייצור באזורים שונים בארץ? אבל אם בצרפת, אפשר לומר שהעיר החשובה היא פריז. ובספרד זו מדריד וברצלונה, כאשר באנגליה זו כמובן, לונדון. הרי שהכדורגל בערים הללו הוא חלק חשוב מתרבות העיר ולכן הגיוני שמועדוני צמרת אמיתיים נולדים בערים כאלה.

האצטדיון האולימפי

אבל האצטדיון האולימפי מאפיין את ההיסטוריה של גרמניה. המשחקים האולימפיים ב-1936, מלחמת העולם השנייה, יום הולדתה של אליזבת השנייה ועוד. האצטדיון האולימפי, המכונה אולימפיהפארק הוא לא רק אצטדיון כדורגל, אלא גם אחת הדוגמאות לאדריכלות הנאצית בברלין. בתוך האצטדיון עדיין נשמרים סמלים הקשורים ישירות לעבר: למשל, הפעמון שהיה מוצב בעבר על הדוכנים בשדה מאי.

כשברלין זכתה באולימפיאדת הקיץ 1916, החלה בניית האצטדיון והוא הוקם תוך 200 ימים בלבד, אך המשחקים לבסוף לא התקיימו משום שהם בוטלו עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה וב-1920 וב-1924 גרמניה לא הורשתה להשתתף באולימפיאדה.

לבסוף, ב-1933 נבנה האצטדיון מחדש: במקום בו היה המגרש הקודם נבנה אצטדיון חדש ומרווח הרבה יותר. אדולף היטלר לא אהב את השטחים הריקים ליד מסלול המירוצים גרונוואלד, אז הוא תכנן לבנות לא רק אצטדיון ל-86 אלף צופים, אלא גם היכל הוקי, זירת רכיבה, בריכת שחייה ותיאטרון חיצוני. גם המיקום היה חשוב: המתחם היה צמוד לשדה מאי, שבו התקיימו עצרות של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

על הפרויקט הופקד האדריכל ורנר מארס, בנו של האדריכל אוטו מארס, שבנה את הגרסה הראשונה של האצטדיון באותו מקום. תקופת ביצוע התוכנית הייתה 28 חודשים, ורנר עמד בתאריך היעד. האצטדיון שלו תוכנן כמתקן ספורט בעל צורות גיאומטריות ברורות. הטבעת התחתונה של האצטדיון שקועה באדמה, כך שהאצטדיון האולימפי גדול בהרבה מבפנים ממה שהוא נראה מבחוץ.

הפרויקט הושלם עד 1936 ומתאריך זה מתחילה ההיסטוריה של האצטדיון האולימפי. האצטדיון החדש קיבל את השם "רייכסספורטפלד" (מגרש ספורט הרייך) והיה מסוגל להכיל כ-100 אלף צופים. ב-1 באוגוסט השתתף היטלר בטקס הפתיחה של האצטדיון, כיום יש תאי אח"מים במקום שבו היה תא הפיהרר.

האצטדיון אירח את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הקיץ, שהועבר בשידור חי לראשונה בהיסטוריה. האצטדיון האולימפי ראה את ההצלחה הגדולה של האתלט האמריקני השחור ג'סי אוונס. הוא זכה בארבעה זהב: במירוצי 100 ו-200 מטר, בקפיצה לרוחק ובמשחה שליחים ל-4X100 מטר. גורלו של אוונס היה עצוב: הוא לא זכה להכרה בארצות הברית, שם שלטה אז הגזענות כלפי שחורים והוא סיים את הקריירה שלו מיד לאחר משחקי 1936. בבית הוא נאלץ לקחת על עצמו כל עבודה, ממאבטח ועד מנקה.

התחרויות האולימפיות באצטדיון הפכו לנושא הסרט "אולימפיה" מאת לני ריפנשטאל, המוכר כיצירת מופת של קולנוע דוקומנטרי (תוכנו עדיין נתון לוויכוח: יש דעה ש"אולימפיה" היה סרט תעמולה נאצי). ב-20 ביוני 1937 אירח האצטדיון את גמר הגביע הגרמני – שאלקה ניצחה את נירנברג (2:0). ב-1 במאי 1938, נערך אירוע נאצי נוסף: מצעד לכבוד יום העבודה הלאומי (מאז 1933 יום זה הוא יום חופש במדינה).

לפני מלחמת העולם השנייה היה האצטדיון האולימפי למגרש אימונים לאנשי הוורמאכט. במנהרת האצטדיון נבנתה תקרת בטון עבה, ששימשה כבונקר. בניין הממשל הצמוד הפך למחסן תחמושת ושימש כמפקדה של רשת הרדיו הלאומית של גרמניה הנאצית בחודשים האחרונים למלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים פירקו חלקית את האצטדיון: החומרים שימשו לבניית קטקומבות. לאחר המלחמה, הצבא האדום הקים לזמן קצר חיל מצב באצטדיון ועם נסיגת הכוחות הסובייטיים, הצבא הבריטי התמקם בשטח זה. לפעמים החיילים התחרו בפולו וערכו תהלוכות.

האצטדיון שימש גם כבסיס ריגול – משם ביצעו מעקבים אחר גרמניה המזרחית. בשנת 1947 נהרס מגדל הפעמונים עם הדוכן ליד שדה מאי (הפעמון שוחזר כעבור 15 שנים), מגדל הפעמונים עצמו נבנה מחדש מעט מאוחר יותר. עד מהרה קיבל האצטדיון את שמט המוכר, "אולימפיאשטדיון" ובאמצע שנות ה-60 נבנה מחדש.

למונדיאל 1974, שהתקיים בגרמניה המערבית, היה לאצטדיון האולימפי גג שכיסה חלקית את היציעים הדרומיים והצפוניים. שלושה משחקים נערכו כאן, כולם בהשתתפות נבחרת צ'ילה. במשחק הפתיחה של הטורניר עם נבחרת גרמניה מילאו יותר מ-81 אלף צופים את האצטדיון, שהיה שיא ​​למונדיאל 1974 וב-24 במאי 1978, המלכה אליזבת השנייה אירחה מצעד יום הולדת באצטדיון האולימפי, הפעם הראשונה בה הטקס נערך מחוץ ללונדון.

עם השיקום ההדרגתי של גרמניה על הבמה הבינלאומית ובמיוחד לאחר נפילת חומת ברלין, הפך גם האצטדיון האולימפי למקום הופעות חשוב: ה"רולינג סטונס", מדונה, מייקל ג'קסון, טינה טרנר וכוכבים נוספים הופיעו בו.

משנת 2000 עד 2004, האצטדיון שופץ ונבנה מחדש, תוך שימור של 70% מהמבנים ההיסטוריים. הקיבולת ירדה לקצת יותר מ-74 אלף איש, אך הופיע גג של ממש, הטבעת התחתונה כולה שופצה ו-13 תאי סקי חדשים הופיעו על הטבעת העליונה. 242 מיליון יורו הוצאו על שיקום האצטדיון האולימפי, שאירח שישה משחקים במונדיאל 2006, כולל משחק רבע הגמר בין גרמניה לארגנטינה והגמר שבין צרפת לאיטליה.

מאז 1965, האצטדיון האולימפי הוא ביתה של קבוצת הרטה ברלין ובכל שנה מאז 1985 הוא מארח את גמר הגביע הגרמני. ב-2015 נערך כאן גמר ליגת האלופות, בו ניצחה ברצלונה את יובנטוס.

אבל האצטדיון האולימפי לא מארח רק טורנירי כדורגל. ב-2009 התקיימה שם אליפות העולם באתלטיקה שנכנסה להיסטוריה בזכות יוסיין בולט, כשקבע שני שיאי עולם – 9.58 שניות ל-100 מטר ו-19.19 ל-200. שניהם מחזיקים מעמד עד היום.

ועכשו נכתב באצטדיון האולימפי דף חדש בהיסטוריה של הספורט העולמי, כשהוא אירח את גמר יורו 2024, בין אנגליה לספרד…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.