גלגל סמסרה: על חיי החברה ההודית ומדוע המדינה משנה את שמה לבהרט

הודו או בהרט? מהי הודו ומה מאפיין את החברה הייחודית שחיה בה? כיצד זה חיים בה מעמדות רבים כל כך, שמצליחים להימנע מהידרדרות למלחמת אזרחים, חרף הבידול החברתי הגדול?

הטקס החגיגי של סגירת הגבול ההודי-פקיסטני

"תהילה, אמא, תהילה!" – נשמעת שאגה מהיציעים הצבעוניים, המלאים באנשים בבגדים חגיגיים. מדי ערב בשקיעה מתחיל כאן המופע הצבעוני של סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן. גבול שמסומן בגדר ברזל יצוק, העובר דרך המדינה המחולקת של פנג'אב מאז 1947.

בסביבות השעה 17:00 מתאספים ביציעים קהל לבוש בהידור. מדובר בעיקר בתיירים מהודו עצמה שהגיעו לאמריצאר כדי לבקר במקדש הקדוש של הסיקים, הוא מקדש הזהב. עבור המקומיים, סגירת הגבול היא כמו משחק קריקט, חתונה גדולה ותהלוכה דתית, כולם התגלגלו לאירוע אחד גדול.

נשים מתלבשות במיטב הסארי שלהן ותולות על עצמן את כל תכשיטי הזהב (או עותקים של זהב – מי שיכולה להרשות לעצמה), הגברים לובשים חולצות חדשות מגוהצות, האנשים יוצאים כדי להראות את עצמם ולהסתכל על אנשים אחרים. לזרים יש מצע משלהם, ממש ליד הגבול. הדמויות הראשיות של המופע הן שומרי גבול משופמים עוטים מדים מפוארים. לראשם טורבנים עם "עורק תרנגולים". בצד ההודי הלוחמים לובשים טורבנים אדומים, בצד הפקיסטני – שחורים. משני צידי הגבול הם מדגימים את הכנותיהם לטקס, כשהמשימה היא לצעוד ולהרים את הרגל גבוה ככל האפשר.

ואז מתחיל הקרב: חיילי משמר הגבול האמיצים של אחת המדינות, הצועדים בסך, יעשו פניה מאיימת יותר וירימו את רגליהם גבוה יותר. לחבר'ה יש מתיחה מצוינת – רגליהם ממש עפים למעלה כמעט בזווית של 180 מעלות. הקהל ההודי מתנשם באקסטזה: "הינדוסטאן זינדבאר!" (הינדוסטאן הגדולה!). מהצד הפקיסטני הקהל שואג בתגובה: "פקיסטן זינדבאר!". לאחר הקרב שומרי הגבול לוחצים ידיים והשערים נסגרים שוב. המופע הסתיים והאנשים עוזבים חזרה לביתם, ללעוס פופקורן או לסעוד במסעדות הרחוב.

הודו, פקיסטן ובנגלדש עד 1947 היו בשליטה אחת גדולה – שטח בשליטת האימפריה הבריטית. כשהודו השיגה עצמאות מבריטניה, השטח, שנקרא היסטורית בהרט, חולק לשלושה חלקים: הודו ההינדית, פקיסטן המוסלמית ובנגלדש.

המוסלמים ברחו מרדיפות דת לפקיסטן, ההינדים להודו. ראג'פוטים עשירים (הראש של קאסטת קשתריה – לוחמים ושליטים) נטשו את בתיהם המפוארים ונמלטו, כמו בני ארצם מהמעמדות הנמוכים. כך למשל משפחת ראג'פוט, נטשה את ביתם בפקיסטן. אחוזתם הולאמה וכיום שוכן בה בית ספר לעניים.

לסיקים בהודו יש רעיון וחיים דתיים מיוחדים משלהם. סינג פירושו "אריה" בשפה הפונג'בית. לכל הגברים הסיקים יש אותו שם משפחה. שם המשפחה של הנשים הוא קאור, שמתורגם כ"לביאה". כך Singh ו-Kaur רבים נבדלים זה מזה רק בשמות.

ההודים הם אומה שוחרת שלום ומורשת העבר הקולוניאלי עם הערצת האדם הלבן – הסאהיב, האדון – מושרשת היטב בתודעתם של רוב ההודים, וכך גם השם ה"אירופי" של ארצם: הודו.

יחד עם זאת, עבור המקומיים, הלבן תמיד יישאר באותה רמה של מישהו שאין לגעת בו, מה שמשקף היטב את התמונה הכללית של היחס הכפול שלהם לחיים: בין הודו הקולוניאלית לבהרט המסורתית.

כך, עבור ההודים, המדינה שלהם בכל אחת מצורותיה היא נשית. גם הודו וגם בהרט הן אמא.

מערכת ורנה

משרתים הם עדיין סיפור נפוץ בהודו. הם נמצאים לא רק בבתים עשירים מאוד. לאדם ממעמד הביניים שמכבד את עצמו יש לפחות שני משרתים: טבח ומנקה/כובסת. המשרתים מקבלים שכר, בתוספת לינה ומזון. נראה שהמערכת אכזרית. אבל לרבים פשוט אין חלופות: הן האדונים והן המשרתים מבינים זאת. החיים אולי לא הוגנים עבור האירופאי, אבל עוד יותר עבור ההודי. אחרי הכל, אין שום דבר מקרי בעולם – כל מה שקורה נקבע על ידי קארמה, החוק האוניברסלי של סיבה ותוצאה.

מסורות הן הבסיס לחברה. שיטת הקאסטות בהודו לא איבדה את משמעותה עד היום. החברה ההינדית כולה מחולקת ל-5 חלקים: ארבע וורנות (אלה קבוצות קאסטות). ורנה מחולקת לברהמינים – כמרים ומדענים; קשאטריאס – לוחמים ומנהלים; וייסיאס – סוחרים; שודרס – משרתים, עובדי כפיים. הקטגוריה החמישית היא "הבלתי ניתנים לנגיעה". אלה כוללים מקצועות לא נקיים: אשפה, שואבי שירותים וביוב, בורסקאים, עובדי קרקע ושורפי גופות – ו…הזרים.

במקביל, החוקה ההודית אוסרת על אפליה על בסיס מעמד. לכן, במקום המילה הפוגענית "דאליט", שפירושה "הבלתי ניתן לנגיעה", אומצו הכינויים SC (scheduled casts) – קאסטות מהרשימה, ו-ST (scheduled tribes) – שבטים מתוזמנים (שגם כאן הם נחשבים כבלתי ניתנים לנגיעה).

פוליטיקאים מדברים הרבה על מכסות קבלה לאוניברסיטאות ובתי ספר לאנשי "דאליט" ומכסות שירות המדינה. עם זאת, אף אחד לא מדבר על כך שילדי "דאליט" שהלכו לבית הספר במכסה כזו, לומדים לפעמים על הרצפה בפינת הכיתה: הם לא יכולים לשבת ליד אנשים מהמעמדות הגבוהים. על מוסר כפול שכזה כתבה נערה מקאסטת עובדי הביוב, שניסתה להסתיר את מוצאה כל חייה כדי שתוכל ללמוד בבית הספר ובאוניברסיטה, את הספר "פליטת דאליט".

ניתן להגדיר את ורנה בשתי דרכים. הראשון הוא שם המשפחה. השני זמין רק למקומיים – כולם מכירים את כולם. המקור מתגלה על ידי מסורות משפחתיות – אנשים מזהים את "בני עמם" בכל מקום.

כמובן, אפשר ללכת לקצה השני של המדינה, לקחת שם משפחה אחר ולהעמיד פנים, למשל, שהנך ברהמין. אבל אלו יהיו חיים בפחד מתמיד מפני חשיפה. הודו היא מדינה שלחברה יש משמעות רבה ומשפחה ללא מעגל חברתי, ללא מי שמכיר את קרוביהם (הורים, אחים, בני דודים שניים ודודים) מעוררת חשד עז. ומעל לכל, זה חשוב כשמדובר בנישואין.

ניתן לזהות ורנה לפי שם משפחה. לדוגמה, לרובין שארמה, מחברו המפורסם של ספר על נזיר שמכר פרארי, יש שם משפחה ברהמין טיפוסי. עוד שם משפחה ברהמיני נפוץ מאוד הוא קשאסטרי, המאופיינים בשמות כמו Rajput, Thakur, Kanwar, Verma, Raj.

שידוך

חתונות בהודו מגיעות בעיקר לאחר שידוך. ההורים מחפשים זוג, הצעירים מתראים מספר פעמים, ואם הכל מתאים, הם מתחתנים. זה קורה במקומות רבים במזרח, אבל יש כמה גורמים שמבדילים את הודו ממדינות אחרות וההבדל הזה הוא המהות של קבלת הדואליות של החיים ההודיים.

כל הנישואים מתקיימים בתוך קאסטה. וככל שהמיקום גבוה יותר בחברה, הדרישות מחמירות יותר. האם ראוי להזכיר שאפילו פרסומות לחיפוש נפש תאומה (בעבר בעיתונים, וכיום באינטרנט) מסודרות לפי קאסטות? נכון, המודעה עשויה להכיל את ההערה "קאסטה לא משנה". עם זאת, אם הוא מתפרסם בקטגוריית "קשתריה", והטקסט מצביע על כך ש"ילד קשתריה" מחפש זוג, לא סביר שנערה ממעמד נמוך יותר תתקבל ככלה.

ברהמין, אם תרצו, יכול להתחתן עם בחורה מקאסטה מעט נמוכה יותר, כמו קשתריה, אבל בחורה ברהמינית לא תוכל לרדת ברמתה, כי לאחר הנישואין היא נכנסת למשפחת בעלה. זה דבר אחד להעלות את הסטטוס החברתי שלך, ודבר אחר לגמרי להוריד אותו.

הוראה נצחית

כל מטרת החיים והקיום בהודו היא "להרים" את מעמד האדם. לא רק גשמית, אלא גם רוחנית – התקדמות לקראת הארה. Sanatana Dharma, "ההוראה הנצחית", היא תמצית החיים ההודיים. הבסיס של דוקטרינה זו הוא האמונה בטרימורטי, כלומר שלושה אלים עיקריים: ברהמה – הבורא, וישנו – השומר ושיווה – המשמיד. אבל יש המאמינים בראשוניות של השומר וישנו וגלגוליו הם גלגולים חיים (כמו ראמה, וקרישנה, ​​ועוד רבים אחרים).

ויש הרואים את האל החשוב ביותר של שיווה המשמיד או את "אשתו", בתור הגלגול הנשי. גם בודהה וישו תפסו את מקומם בסנטנה דהרמה — כגלגוליו של וישנו. ישו, על פי האמונות המקומיות, הגיע לקשמיר באופן כללי לאחר "התעלותו" — יש אפילו טוענים שהוא קבור בסרינגאר ולא בכנסיית הקבר בירושלים.

היצורים המוארים העיקריים של הג'יניזם – טירתנקרס – הם גם גלגולים של אלוהויות בהינדואיזם. זוהי דוקטרינה שמקבלת כל אמונה אחרת ומוצאת לה מקום בהיררכיה. הדת הזו, שמפייסת את כולם עם הכל, מלמדת את ההודים מלידה שלא להכחיש, אלא לקבל. אחרי הכל, אין שום דבר אקראי בעולם הזה. עם זאת, אדם יכול להיוולד רק הינדי. רק אז הוא נכנס לעולם ללא עוול.

בין ה'כן' ל'לא'

לכן הקבלה היא הבסיס לדת והבסיס לכל החיים של ההינדים. לא בכדי מבקרים משתגעים מחוסר היכולת להבין בבירור מה בדיוק חושב בן שיחו ההודי, בין אם הוא מסכים ובין אם לא. מחוות הראש "כן" ו"לא" המוכרות למערביים אינן תואמות את חיי ההודים. כאן נעשה שימוש במחווה ייחודית — נדנדה חלקה, אנכית ומצד לצד. זה יכול להיות הסכמה, ספק קל או הכחשה, בהתאם להקשר.

המחווה הזו משתקפת בצורה מושלמת על ידי רקדניות-בובות מחימר: מזכרת מסורתית מטמילנד. הפסלון מורכב משני חלקים — הגוף והראש, המשתלשל בחופשיות על ציר. ברגע שאתה נוגע בראשך, הרקדנית מתחילה להניף את ראשה במסלול מוזר. התנועה המעורפלת הזו היא יותר מסתם דפוס תרבותי שעובר מדור לדור.

הסוציולוג ההולנדי גירט הופסטד, החוקר את המאפיינים והמנהגים התרבותיים של מדינות שונות, ערך מחקר שמראה עד כמה אנשים במדינה מסוימת מקבלים אי שוויון בחברה שלהם. הממוצע העולמי עומד על 56.5 נקודות. הודו השיגה 77 נקודות.

אבל מה שמקומם את תושבי המערב ומעורר מחשבות על אי צדק, דיכוי והצורך בהתנגדות הוא עניין יסודי עבור תושבי הודו. כך, "הינדואיזם" הוא רק פישוט אירופאי של השזירה של מערכות אמונה בטריטוריה מסוימת. בדיוק כמו השם הודו, זהו פישוט, "קטיעה" של המושג בהרט, מדינה שקיימת אלפי שנים.

אז אם שמה האמיתי של המדינה הוא בהרט, מדוע קיבלו ההודים את שמה של המדינה שנכפתה עליהם מבחוץ במשך שנים כה רבות? מדוע לא נטשו אותה ברגע שקיבלו עצמאות מהממשל הבריטי ורק כעת החליטו לעשות זאת. להשמיע לעולם את מה שהם טיפחו מזמן בליבם? התשובה היא כנראה אותה קבלה של מצב העניינים.

יחד עם זאת, ברור גם שבעצם, הודו מעולם לא אימצה ערכים אירופיים. "מקדונלד'ס", "סטארבקס" וערי ההייטק בהודו – מאחורי כל זה יש מאפיינים מקוריים, כמו מבטא מיוחד לזיהוי של השפה האנגלית: "מקדונלד'ס" מוכרת כ"מהרג'ה מק" (כמובן, ללא בשר בקר), "סטארבקס" מוכרת כריכים צמחוניים עם גבינה הודית, ומאחורי הצלחת ההודים בתחום טכנולוגיית המידע עומדות לא רק טכנולוגיות שהציגה הציוויליזציה המערבית, אלא היסטוריה ארוכה של יחסים עם דת ומתמטיקה מרובה רמות מאורגנות, גם המספרים שאנו משתמשים בהם היום הומצאו בהודו. כמו הרעיון של המספר "אפס" שהוא חלל מלא.

שינוי שמה של המדינה לבהרט אינו קשור לשינויים פנימיים עמוקים בחברה; גם בלי זה, היא תמיד הייתה ונשארה מדינה מסורתית ככל האפשר, זהו אות "יוצא", כמו אות הקריאה של התחנה הבין-כוכבית "צ'נדריאאן-3", שנשלחה על ידי הודו לחקור את הקוטב הדרומי של הירח — אותו חלק שמעצמות העולם מנסות להגיע אליו כבר שנים ועדיין לא הצליחו להגיע. ולמרות שהאות מצ'אנדריאאן אבד, הקהילה העולמית בהחלט כבר קיבלה את המסר של הודו.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.