בבוקר חורפי אחד של שנת 1947, נחשף בשטח פתוח בלוס אנג'לס גופתה המבותרת של צעירה אמריקאית, במה שהפך לאחד ממקרי הרצח המזעזעים, המפורסמים והמפותלים ביותר בתולדות ארצות הברית. • פרשת מותה של אליזבת שורט, שזכתה לכינוי המיתולוגי "הדליה השחורה", נותרה פתוחה עד היום, כשהיא מותירה שרשרת של תיאוריות, מאות הודאות שווא וחותם בל ימחה על התרבות הפופולרית.

הילדות בניו אינגלנד והבריחה אל השמש

הסיפור שזעזע את אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה החל ברובע הייד פארק שבבוסטון, מסצ'וסטס. ב-29 ביולי 1924, נולדה אֱלִיזָבֶת שׁוֹרְט, בתם השלישית מתוך חמש בנותיהם של קְלֵיאוֹ אָלְוִוין שׁוֹרְט הצעיר, מלח בצי ארצות הברית שמוצאו מגלוסטר קורטהאוס, וירג'יניה ופִיבִּי מֵיי סוֹיֶר, ילידת מילברידג', מיין. בני הזוג נישאו בפורטלנד, מיין, בשנת 1918. שנותיה הראשונות של אליזבת עברו עליה בנסיעות משפחתיות קצרות; בשנת 1927 עברה המשפחה לזמן קצר לפורטלנד, ולאחר מכן, באותה שנה, התיישבה במֶדְפוֹרְד, מסצ'וסטס, פרוור של בוסטון. אליזבת גדלה לצד ארבע אחיותיה: וִירְגִ'ינְיָה מֵיי וֶסְט, דּוֹרוֹתֵיאָה שְׁלֶסֶר, אֶלְנוֹרָה צֶ'לְמֶרְס ומְיוּרִיאֶל שׁוֹרְט.

אביה של אליזבת, קליאו, עסק בבניית מסלולי מיני-גולף, עסק משגשג למדי עד שהמשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929 מחק את מרבית חסכונותיו. השבר הכלכלי הביא עמו שבר משפחתי עמוק. בשנת 1930 נמצאה מכוניתו של האב כשהיא נטושה על גשר צ'רלסטאון. ההנחה המיידית של הרשויות ושל בני המשפחה הייתה כי קליאו שם קץ לחייו וקפץ אל מימיו של נהר צ'רלס. פיבי, שנותרה לבדה עם חמש בנות קטנות מתוך אמונה מלאה כי בעלה אינו בין החיים, החלה לעבוד כמנהלת חשבונות כדי לכלכל את הבית.

האתגרים של אליזבת הצעירה לא היו כלכליים בלבד. היא סבלה מבעיות בריאותיות קשות, בהן ברונכיטיס והתקפי אסתמה חמורים. בגיל 15 עברה ניתוח ריאות מורכב, שלאחריו המליצו הרופאים כי תעתיק את מגוריה מעת לעת לאקלים מתון ונוח יותר, כדי למנוע הידרדרות נוספת במערכת הנשימה שלה. בעקבות ההמלצה, שלחה אותה אמה לבלות את חודשי החורף במיאמי, פלורידה, אצל ידידי המשפחה – סידור שנמשך לאורך שלוש השנים הבאות. בתקופה סוערת זו של חייה, במהלך שנתה השנייה בלימודים, נשרה אליזבת מלימודיה בבית הספר התיכון במדפורד.

התחנות שבדרך: אהבה, מעצר ומלחמה

שלהי שנת 1942 הביאו עמם תפנית דרמטית. אמה של אליזבת קיבלה מכתב התנצלות מפתיע מבעלה, ה"מנוח" לכאורה. המכתב חשף כי קליאו אלוין שורט חי וקיים, וכי פתח בחיים חדשים בחוף המערבי. בדצמבר של אותה שנה, כשהיא בת 18, החליטה אליזבת לעזוב את החוף המזרחי ועברה לוָואלֵהוֹ, קליפורניה, כדי לחיות עם אביה, אותו לא ראתה מאז הייתה בת שש. האב עבד באותם ימים במספנת הצי הסמוכה במארה איילנד, השוכנת לחופי מפרץ סן פרנסיסקו. המפגש המחודש לא עלה יפה; ויכוחים קשים ותכופים בין אליזבת לאביה הובילו אותה לארוז את חפציה ולעזוב את ביתו כבר בינואר 1943.

אליזבת החלה לחפש את דרכה העצמאית. היא מצאה עבודה בשקם הבסיס במחנה קוק (כיום בסיס כוח החלל ונדנברג) הסמוך ללוֹמְפּוֹק, קליפורניה. בתקופה זו התגוררה לזמן קצר עם סמל בחיל האוויר של צבא ארצות הברית, אשר לפי הדיווחים התעלל בה. היא נמלטה מלומפוק באמצע שנת 1943 ועברה לסנטה ברברה. שם, ב-23 בספטמבר 1943, נעצרה על ידי המשטרה המקומית בגין שתיית אלכוהול בבר מקומי כשהיא קטינה. רשויות הנוער החליטו לשלוח אותה חזרה למסצ'וסטס, אך במקום לשוב לבית אמה, בחרה אליזבת לחזור דווקא לפלורידה, כשהיא מסתפקת בביקורים מזדמנים בלבד אצל משפחתה באזור בוסטון.

במהלך שהותה בפלורידה פגשה אליזבת את מייג'ור מֶתְיוּ מַיְיקְל גּוֹרְדּוֹן הצעיר, קצין מעוטר בחיל האוויר של הצבא, שהשתייך לקבוצת הקומנדו האווירי השנייה והתאמן לקראת פריסה בזירה הדרום-מזרח אסייתית של מלחמת העולם השנייה. אחותה של אליזבת, דורותיאה, לקחה אף היא חלק במאמץ המלחמתי ושירתה בתפקיד פיענוח מברקים וצפנים יפניים. מאוחר יותר סיפרה אליזבת לחברותיה כי גורדון כתב לה מכתב ובו הצעת נישואין, בזמן שהחלים מפציעות שספג בהתרסקות מטוס בהודו. היא נענתה להצעתו בחיוב, אך הטרגדיה הכתה שוב: ב-10 באוגוסט 1945, נהרג גורדון בהתרסקות מטוס שנייה.

ביולי 1946 החליטה אליזבת לחזור לקליפורניה, הפעם ללוס אנג'לס, כדי לבקר את לוטננט ג'וֹזֶף גּוֹרְדּוֹן פִיקְלִינְג מחיל האוויר, מכר מימיה בפלורידה שהוצב בבסיס האוויר של עתודת הצי בלונג ביץ'. היא העבירה את ששת החודשים האחרונים של חייה בדרום קליפורניה, בעיקר באזור לוס אנג'לס. זמן קצר לפני מותה עבדה כמלצרית ושכרה חדר מאחורי מועדון הלילה "פלורנטין גארדנס" בשדרות הוליווד. בשנים שלאחר מכן, דמויות שונות תיארו אותה כשחקנית שואפת או כמי שקיוותה להפוך לכוכבת קולנוע, אם כי בפועל לא היו לה עבודות משחק או קרדיטים קולנועיים כלשהם.

ימיע האחרונים וההיעלמות

ב-9 בינואר 1947 חזרה אליזבת שורט לביתה בלוס אנג'לס לאחר נסיעה קצרה לסן דייגו עם רוֹבֶּרְט "רֶד" מֶנְלִי, איש מכירות נשוי בן 25 עמו יצאה באותה תקופה. מנלי סיפר מאוחר יותר לחוקרים כי הוריד את אליזבת במלון בילטמור שבמרכז העיר לוס אנג'לס, מכיוון שהיא הייתה אמורה לפגוש באותו אחר צהריים את אחת מאחיותיה שהגיעה לביקור מבוסטון.

עדויות מסוימות של אנשי צוות במלון בילטמור גרסו כי הם זוכרים שראו את אליזבת משתמשת בטלפון הציבורי בלובי המלון. זמן קצר לאחר מכן, היא נראתה לכאורה על ידי לקוחות בבר "קראון גריל קוקטייל לאונג'" ברחוב סאות' אוליב 754, מרחק של כ-600 מטרים ממלון בילטמור. לאחר מכן, עקבותיה נעלמו לחלוטין. שבוע שלם עבר מבלי שאיש ידע היכן שהתה או מה עלה בגורלה.

בבוקר ה-15 בינואר 1947, הפך השטח הפתוח והלא מפותח ברובו בצד המערבי של שדרות סאות' נורטון, למחזה אימים. באמצע הדרך בין רחוב קוליסאום לרחוב 39 המערבי, נחשפה גופתה העירומה של אליזבת שורט, כשהיא חתוכה לשני חלקים נפרדים.

סדין מכסה את הטלת המום הנוראית בגופתה של אליזבת שורט.

הגופה עברה התעללות קשה ומזעזעת. היא נוסרה לחלוטין באזור המותניים ודמה נקז ממנה במלואו, דבר שהותיר את עורה בגוון לבן חיוור כגיר. הרופאים המשפטיים קבעו כי היא הייתה מתה במשך כעשר שעות לפני שהתגלתה, מה שמעמיד את שעת המוות בשעות הערב של ה-14 בינואר או בשעות הבוקר המוקדמות של ה-15 בינואר. ניכר היה כי הרוצח שטף וניקה את הגופה לאחר המוות. פניה של אליזבת נחתכו בזוויות מפיה ועד לאוזניה, חתכים עמוקים שיצרו את האפקט המקאברי המכונה "חיוך גלזגו". על ירכה ועל שדיה נמצאו מספר חתכים שבהם נכרתו חלקים שלמים של בשר. החצי התחתון של גופה הונח במרחק של כ-30 סנטימטרים מהחצי העליון, ומעיה הוכנסו בצורה מסודרת מתחת לישבנה. הגופה כולה הועמדה בפוזיציה מכוונת ומבוימת: ידיה הונחו מעל ראשה, מרפקיה כופפו בזוויות ישרות ורגליה פושקו לרווחה.

עיתונאית ה"לוס אנג'לס הרלד-אקספרס", אֶגִי אוּנְדֶרְווּד, הייתה בין הראשונות להגיע לזירת הפשע הקשה, וצילמה מספר תמונות של הגופה ושל הסביבה הציבורית שבה הושארה. בסמוך לגופה, גילו הבלשים טביעת עקב על הקרקע בין סימני צמיגים, וכמו כן נמצא במרחק קצר שק מלט שהכיל דם מהול במים.

ב-16 בינואר 1947 בוצעה נתיחה מלאה של הגופה על ידי פְרֶדְרִיק נְיוּבָּאר, חוקר מקרי המוות של מחוז לוס אנג'לס. דוח הנתיחה הרשמי של ניובאר סיפק פרטים טכניים רבים: שורט הייתה בגובה 1.65 מטר, משקלה היה 52 קילוגרמים, והיו לה עיניים בצבע כחול בהיר, שיער חום ושיניים במצב ריקבון מתקדם. על קרסוליה, פרקי ידיה וצווארה נמצאו סימני קשירה ברורים. בשדה הימני נרשם "קרע לא סדיר עם אובדן רקמה שטחי". ניובאר ציין גם חתכים שטחיים באמה הימנית, בזרוע השמאלית העליונה ובחלק התחתון השמאלי של החזה.

גופתה של שורט נחתכה לחצי לחלוטין באמצעות טכניקה כירורגית שנלמדה בשנות ה-30 של המאה העשרים ומכונה "המיקורפורקטומי" (hemicorporectomy). החצי התחתון הוסר על ידי חיתוך עמוד השדרה המותני בין החוליה המותנית השנייה לשלישית, ובכך נקטע המעי בתריסריון. דוח הנתיחה הדגיש כי לאורך קו החיתוך היו מעט מאוד שטפי דם (ecchymosis), מה שמעיד בבירור על כך שהחיתוך והניסור בוצעו רק לאחר מותה. קרע פתוח נוסף באורך של כ-110 מילימטרים נמתח לאורך מהטבור ועד לאזור הערווה. החתכים משני צידי פניה, שנמתחו מזוויות השפתיים, נמדדו באורך של 75 מילימטרים בצד ימין ו-65 מילימטרים בצד שמאל. הגולגולת עצמה לא הייתה שבורה, אך נרשמו חבלות קשות בחלק הקדמי ובצד הימני של הקרקפת, עם כמות קטנה של דימום במרווח התת-עכבישי בצד ימין – סימנים המעידים על מכות חזקות בראש. סיבת המוות הרשמית נקבעה כשטף דם כתוצאה מהחתכים בפנים והלם שנגרם מהמכות בראש ובפנים.

ניובאר ציין עוד כי תעלת פי הטבעת שלה הייתה מורחבת לקוטר של 45 מילימטרים, דבר שהעלה את החשד כי נאנסה. דגימות שנלקחו מגופה כדי לבדוק נוכחות של זרע חזרו עם תשובה שלילית. הזיהוי הרשמי של אליזבת שורט התאפשר רק לאחר שטביעות אצבעותיה נשלחו ללשכת החקירות הפדרלית (FBI), שם הן היו רשומות ומתוייקות מאז מעצרה בשנת 1943.

הונאת העיתונות האכזרית

מיד לאחר השלמת הזיהוי, צוות כתבים מהעיתון "לוס אנג'לס אקזמינר", שבבעלותו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, יצר קשר טלפוני עם האם, פיבי שורט, שהתגוררה בבוסטון. העיתונאי וֵיין סָאטוֹן שוחח עם האם, בעוד עורך החדשות העירוני גִ'ימִי רִיצַ'רְדְסוֹן וגִ'ים מָארִי יושבים לצדו ומקשיבים. סאטון רימה את פיבי במכוון וסיפר לה כי בתה אליזבת זכתה בתחרות יופי. רק לאחר שחלבו ממנה במרמה כל פיסת מידע אישי וביוגרפי האפשרית על בתה, חשפו בפניה הכתבים את האמת המרה – כי בתה נרצחה באכזריות.

ג'ים מארי שחזר את שיחת הטלפון הידועה לשמצה בפני העיתונאי לארי הארניש בראיון שנערך עשרות שנים מאוחר יותר: מארי הודה בפני הארניש באותו ראיון כי הוא עדיין מזועזע מהמקרה וכי האירוע נותר חקוק בחדות בזיכרונו. פיבי שורט סירבה בתחילה להאמין למשמע אוזניה, וקיבלה את הבשורה רק לאחר שמשטרת לוס אנג'לס יצרה עמה קשר רשמי דרך תחנת המשטרה המקומית בבוסטון.

ה"אקזמינר" לא עצר שם; הם הציעו לשלם עבור כרטיסי הטיסה והאירוח של פיבי אם תגיע ללוס אנג'לס כדי לסייע בחקירה. אולם גם זה היה תכסיס עיתונאי נוקשה – המערכת החזיקה את האם מבודדת ומורחקת מהמשטרה ומכתבים מתחרים כדי לשמור על הבלעדיות (סקופ) של הסיפור. העיתון, יחד עם עיתון אח נוסף מרשת הרסט, ה"הרלד-אקספרס", הפכו את הפרשה לקרקס סנסציוני. באחת הכתבות ב"אקזמינר" תוארה חליפת הלבוש השחורה שאליזבת לבשה לאחרונה כ"חצאית צמודה וחולצה שקופה". התקשורת העניקה לה את הכינוי "הדליה השחורה", ותיארה אותה כ"הרפתקנית" ש"שוטטה בשדרות הוליווד". דיווחים נוספים, כמו זה שפורסם ב"לוס אנג'לס טיימס" ב-17 בינואר, הגדירו את הרצח כ"רצח של מפלצת מין".

המכתבים המסתוריים של "הנוקם של הדליה השחורה"

ב-21 בינואר קיבל ג'יימס ריצ'רדסון, עורך ה"אקזמינר", שיחת טלפון מאדם שטען כי הוא הרוצח. הוא בירך את ריצ'רדסון על הסיקור המקיף של העיתון והודיע כי הוא מתכנן להסגיר את עצמו בסופו של דבר, אך לא לפני שיאפשר למשטרה לרדוף אחריו קצת יותר. בנוסף, אמר הדובר לריצ'רדסון לצפות ל"מזכרות של בת' שורט בדואר".

שלושה ימים לאחר מכן, ב-24 בינואר, התגלתה מעטפת מנילה חשודה הממוענת ל"לוס אנג'לס אקזמינר ועיתונים אחרים בלוס אנג'לס". הכתובת הורכבה ממילים גזורות מהדבקות של קטעי עיתונות. על חזית המעטפה נכתבה הודעה גדולה: "הנה החפצים של הדליה, מכתב יבוא בהמשך". בתוך המעטפה נמצאו תעודת הלידה של אליזבת שורט, כרטיסי ביקור, תצלומים, שמות כתובים על פיסות נייר ופנקס כתובות שעל כריכתו הוטבע השם מַארְק הַאנְסֶן. המארז כולו נוקה בקפידה באמצעות בנזין, בצורה דומה מאוד לניקוי שבוצע על גופתה של אליזבת, מה שהוביל את החוקרים לחשד כבד כי החבילה נשלחה ישירות על ידי הרוצח עצמו.

למרות מאמצי הניקוי, מספר טביעות אצבע חלקיות חולצו מהמעטפה ונשלחו לבדיקת ה-FBI, אך הן נפגמו במהלך ההובלה ולא ניתן היה לנתח אותן כראוי. באותו יום שבו התקבלה החבילה, דווח על תיק יד ונעל זמש שחורה שנראו על גבי פח אשפה בסמטה במרחק קצר משדרות נורטון – כלוח (כריחוק של שלושה קילומטרים) מזירת הפשע. החפצים נאספו על ידי המשטרה אך התברר כי גם הם ניגבו ונשטפו בשרפת בנזין, מה שהשמיד כל זכר לטביעות אצבע.

ב-26 בינואר התקבל מכתב נוסף ב"אקזמינר", הפעם בכתב יד, ובו נכתב: "הנה זה. מסגיר את עצמי ביום רביעי, 29 בינואר, 10 בבוקר. היה לי את הכיף שלי עם המשטרה. הנוקם של הדליה השחורה". המכתב אף נקב במיקום מדויק שבו הרוצח אמור להתייצב. השוטרים המתינו במקום המיועד בבוקר ה-29 בינואר, אך איש לא הופיע. במקום זאת, בשעה 1:00 בצהריים, קיבלה מערכת ה"אקזמינר" מכתב נוסף העשוי מאותיות גזורות: "שיניתי את דעתי. לא הייתם נותנים לי עסקה הוגנת. הרצח של הדליה היה מוצדק".

המצוד הגדול והמבוי הסתום של חוקרי המשטרה

משטרת לוס אנג'לס (LAPD) פתחה בחקירה רחבת היקף. החוקרים סימנו מיד כחשוד את מארק האנסן, בעל פנקס הכתובות שנמצא בחבילה. האנסן היה איש עשיר, בעל מועדון לילה ותיאטרון מקומי, ומכר שאצלו התגוררה אליזבת עם חברותיה לזמן מה. לפי מקורות מסוימים, האנסן היה זה שאישר למשטרה כי התיק והנעל שנמצאו בסמטה אכן היו שייכים לה. אן טות', חברתה ושותפתה לחדר של אליזבת, סיפרה לחוקרים כי שורט דחתה לאחרונה חיזורים מיניים מצדו של האנסן, והציעה זאת כמניע אפשרי לרצח. עם זאת, לאחר בדיקה מעמיקה, נוקה האנסן מכל חשד.

רוברט מנלי, שהיה אחד האנשים האחרונים שראו את אליזבת בחיים, נחקר אף הוא באינטנסיביות, אך שוחרר לאחר שעבר מספר בדיקות פוליגרף. המשטרה ראיינה גם אנשים רבים שהופיעו בפנקס הכתובות של האנסן, בהם מרטין לואיס, שהיה מכר של אליזבת. לואיס סיפק אליבי מוצק לחלוטין למועד הרצח – הוא שהה בפורטלנד, אורגון, שם ביקר את חמיו הגוסס.

בשלבים הראשונים של הפרשה פעל צוות עצום של 750 חוקרי המשטרה וממחלקות אחרות, כולל 400 סגני שריף ו-250 שוטרים מסיור המדינה של קליפורניה. החוקרים סרקו תעלות ניקוז ברחבי לוס אנג'לס, מבנים נטוש ומיקומים שונים לאורך נהר לוס אנג'לס, אך החיפושים לא הניבו ראיות חדשות. חבר מועצת העיר לוס אנג'לס, לויד ג'י דייוויס, הכריז על פרס של 10,000 דולרים עבור מידע שיוביל לתפיסת הרוצח. בעקבות ההכרזה הגיעו לתחנות המשטרה אנשים רבים שהתוודו על הפשע, אך המשטרה דחתה את רוב ההודאות ככוזבות, וחלק מהמתוודים אף הואשמו בשיבוש הליכי משפט.

האופי הגרפי של הרצח והמכתבים המשיכו לתדלק את קרקס המדיה. פרסומים מקומיים וארציים הפיצו דיווחים סנסציוניים שקריים לפיהם אליזבת עונתה במשך שעות לפני מותה. המשטרה ידעה שהמידע אינו נכון, אך אפשרה לדיווחים לזרום כדי להסתיר מהציבור את סיבת המוות האמיתית – הדימום המוחי. פרטים נוספים על חייה פורסמו, וחשפנית שהכירה את אליזבת טענה בפני המשטרה כי היא "אהבה להדליק גברים ולראות אותם רודפים אחריה, אבל אז להשאיר אותם תלויים באוויר". הכתב בֶוְוֹ מִינְס מה"הרלד-אקספרס" ובלשים שונים אף בדקו את האפשרות כי שורט הייתה לסבית והחלו לתשאל עובדים ולקוחות בברים של הקהילה הגאה בלוס אנג'לס, אך טענה זו נותרה ללא כל בסיס עובדתי. ה"הרלד-אקספרס" קיבל גם הוא מכתבים מהרוצח המדומה, באחד מהם נכתב: "אוותר על רצח הדליה אם אקבל 10 שנים. אל תנסו למצוא אותי".

ב-1 בפברואר 1947 דיווח העיתון "לוס אנג'לס דיילי ניוז" כי החקירה "נתקלה בחומת אבן" ללא קצוות חוט חדשים. ה"אקזמינר" המשיך לפרסם כתבות שער על הרצח במשך שלושים וחמישה ימים רצופים לאחר גילוי הגופה. ראש צוות החקירה, קפטן ג'ק דונהיו, האמין כי הרצח עצמו התרחש במבנה מרוחק או בצריף בשולי לוס אנג'לס, וכי הגופה הובלה לאחר מכן למקום שבו הושלכה. בהתבסס על הדיוק הכירורגי של החיתוך, המשטרה בדקה את האפשרות כי הרוצח היה מנתח, רופא או אדם בעל ידע רפואי متقدم. באמצע פברואר 1947 הוציאה המשטרה צו לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), השוכן בסמוך לאתר גילוי הגופה, וביקשה רשימה מלאה של הסטודנטים. האוניברסיטה הסכימה בתנאי שזהותם תישאר חסויה, אך בדיקות הרקע שנערכו לא העלו דבר.

באביב 1947 הפך התיק לקר. סמל פִינִיס בְּרָאוּן, אחד הבלשים המובילים בתיק, האשים את העיתונות בשיבוש החקירה בשל חטטנות הכתבים ופרסום דיווחים לא מאומתים. בספטמבר 1949 התכנס הרכב מורחב של חבר מושבעים כדי לדון בכשלים של מחלק הרצח במשטרה ובכישלונו לפענח שורה של מעשי רצח בשנים האחרונות, במיוחד של נשים וילדים. בעקבות זאת נערכה בדיקה נוספת של עברה של אליזבת; בלשים שחזרו את תנועותיה בין מסצ'וסטס, קליפורניה ופלורידה, ואף ראיינו אנשים שהכירו אותה בטקסס ובניו אורלינס, אך הראיונות לא הניבו מידע שימושי.

בין חשודים להודאות שווא

הפרסום העצום הביא עמו מבול של הודאות לאורך השנים. במהלך החקירה הראשונית רשמה המשטרה בסך הכל שישים הודאות, רובן מצד גברים. מאז ועד היום, למעלה מ-500 בני אדם התוודו על הפשע, חלקם אף לא נולדו בזמן שאליזבת נרצחה. סמל ג'ון פ. סט. ג'ון, בלש משטרת לוס אנג׳לס שעבד על התיק עד לפרישתו, ציין פעם באירוניה: "זה מדהים כמה אנשים מנדבים קרוב משפחה שלהם כרוצח".

בשנת 2003 סיפר רלף אסדל, אחד הבלשים המקוריים בפרשה, לעיתון ה"טיימס" כי הוא מאמין שראיין בזמנו את הרוצח האמיתי. המדובר באדם שנראה עם מכונית סדאן שחנתה ליד זירת הפשע בשעות הבוקר המוקדמות של ה-15 בינואר 1947. שכן שנסע שם באותו יום עצר כדי להשליך שק של גזם דשא במגרש הפתוח, והבחין במכונית חונה, לכאורה כשדלתה האחורית-ימנית פתוחה, בעוד הנהג עומד בשטח הפתוח. הגעתו של השכן הבהילה את בעל הסדאן, שמיהר לרכבו, הביט דרך החלון, נכנס פנימה ונמלט מהמקום. הבלשים עקבו אחרי בעל הרכב עד למסעדה מקומית שבה עבד, אך בסופו של דבר הוא נוקה מחשד.

רשימת החשודים המרכזיים שנותרו במוקד הדיון הציבורי כוללת שורה של שמות:

• ד"ר וולטר ביילי, רופא שהוצע כחשוד על ידי עורך העותקים לשעבר של ה"טיימס", לארי הארניש.
• נורמן צ'נדלר, מוציא לאור של ה"טיימס", שלטענת הביוגרף דונלד וולף הכניס את אליזבת להריון (טענה שהופרכה בנתיחה).
• לסלי דילון, נער מעלית ועוזר חנוט לשעבר, שעמד במרכז ספרה של פיו איטוול משנת 2017. איטוול טענה כי אליזבת נרצחה במוטל "אסטר" בלוס אנג'לס, מכיוון שידעה יותר מדי על מעורבותם של דילון, מארק האנסן וג'ף קונורס במזימה לשדידת בתי מלון, וכי סמל פיניס בראון המושחת טייח את המקרה. ה"אקזמינר" פרסם ב-1949 כי מפקד המשטרה ויליאם א. וורטון הכחיש כל קשר של המוטל לתיק. חוקר ה-LBPD בדימוס באז ויליאמס טען כי אביו, שהיה בחוליית הגנגסטרים של משטרת לוס אנג׳לס, האמין שדילון הוא הרוצח וכי הוא חמק מהסגרה מאוקלהומה לקליפורניה בזכות קשרי משפחה של גרושתו עם מושל אילינוי עדלי סטיבנסון השני. לארי הארניש חולק על כך בתוקף וטוען כי תיקי התובע המחוזי הוכיחו שדילון שהה בסן פרנסיסקו בזמן הרצח וכי הוא אף קיבל פיצוי כספי מהעיר לוס אנג'לס בעקבות מעצר השווא.
• ג'וזף א. דומיי, ארטי ליין, פרנסיס ה. סוויני, פטריק ס. אוריילי ורוברט מ. "רד" מנלי.
• ד"ר ג'ורג' הודל, אחד החשודים המדוברים ביותר. לאחר מותו, האשים אותו בנו, בלש מחלק הרצח, סטיב הודל, ברצח אליזבת שורט ומעשי רצח נוספים. ג'ורג' הודל נחשד בעבר (אך לא הואשם) במותה של מזכירתו, רות' ספולדינג, ואף זוכה מאשמת אונס בתו תמר. הוא נמלט מהמדינה מספר פעמים וחי בפיליפינים בין השנים 1950 ל-1990. בנו סטיב ציטט את הכשרתו של אביו כמנתח כראיה נסיבתית. בשנת 2003 נחשף כי במסגרת חקירת חבר המושבעים ב-1949, המשטרה צותתה לביתו של הודל והקליטה אותו אומר למבקר אלמוני: "נניח שהרגתי את הדליה השחורה. הם לא יכולים להוכיח את זה עכשיו. הם לא יכולים לדבר עם המזכירה שלי כי היא מתה…".
• ג'ורג' קנולטון. בשנת 1991 טענה בתו, ג'ניס קנולטון (שהייתה בת 10 בזמן הרצח), כי ראתה את אביה מכה את אליזבת למוות עם פטיש תפסנים במוסך ביתם בוסטמינסטר. היא פרסמה על כך ספר ב-1995 שבו טענה גם כי אביה התעלל בה מינית. הספר הוקע כ"זבל" על ידי אחותה החורגת, ג'וליין אמרסון, שציינה כי ג'ניס האמינה בכך אך לא היה מדובר במציאות. הבלש סט. ג'ון הבהיר ל"טיימס" כי טענותיה של קנולטון אינן עולות בקנה אחד עם עובדות המקרה.

האם פעל בלוס אנג'לס רוצח סדרתי? תיאוריות המעשים המקבילים

לאורך השנים ניסו חוקרים וסופרים לקשור את רצח אליזבת שורט למעשי פשע לא מפוענחים אחרים בארצות הברית, מתוך הנחה כי מדובר בפעילות של רוצח סדרתי.

חוקרי משטרה כמו פיטר מרילו וכמה מחברי ספרי הפשע חשדו בקשר בין הפרשה לבין רציחות הטורסו בקליבלנד, אוהיו, שהתרחשו בין השנים 1934 ל-1938. המשטרהבחנה את התיקים הללו ב-1947 אך שללה קשר. בשנת 1980 נבדקו ראיות חדשות שקשרו את החשוד לשעבר ברציחות הטורסו, ג'ק אנדרסון וילסון, לרצח שורט. הבלש סט. ג'ון טען כי היה קרוב למעצרו של וילסון, אך האחרון נספה בשריפה ב-4 בפברואר 1982. הקשר האפשרי עלה שוב לכותרות בתוכנית הטלוויזיה "תעלומות בלתי מפוענחות" (Unsolved Mysteries) ברשת NBC בשנת 1992, שם הציע הביוגרף של אליוט נס, אוסקר פריילי, כי נס ידע את זהות הרוצח האחראי לשני המקרים.

הסופרים סטיב הודל וויליאם רסמוסן הציעו קשר לרצח וביותר גופתה של סוזן דגנן בת ה-6 בשיקגו, אילינוי, בשנת 1946. קפטן דונהיו ממשטרת לוס אנג׳לס הצהיר בפומבי כי הוא מאמין שהמקרים קשורים. בין היתר צוין כי גופתה של אליזבת נמצאה בשדרות נורטון, שלושה בלוקים מערבית לשדרות דגנן (הנושאות את שמה של הילדה). כמו כן, נמצאו קווי דמיון מדהימים בין כתב היד במכתב הכופר של דגנן לבין זה של "הנוקם של הדליה השחורה", שניהם שילבו אותיות גדולות וקטנות, הציגו את האות P בצורה מעוותת דומה, והכילו מילה אחת זהה לחלוטין. הרוצח הסדרתי המורשע ויליאם היירנס ריצה מאסר עולם בגין רצח דגנן; הוא נעצר בגיל 17 על פריצה, וטען לאורך השנים כי עונה על ידי המשטרה ונאלץ להתוודות כשעיר לעזאזל. היירנס נפטר בגיל 83 ב-5 במרץ 2012, לאחר שהועבר ממרכז הכליאה דיקסון לבית החולים של אוניברסיטת אילינוי.

בין השנים 1943 ל-1949 אירעו בלוס אנג'לס למעלה מתריסר מעשי רצח לא מפוענחים של נשים צעירות ויפות, שכללו התעללות מינית וביתור וכונו רציחות הנשים הבודדות (Lone Woman Murders). הרשויות חשדו אז כי מדובר בעבודתו של רוצח סדרתי אחד.

הרכב גדול של חבר מושבעים ב-1949 הוקם כדי לחקור את כישלון המשטרה בפתרון תיקים אלו:

• אורה אליזבת מארי (בת 41). גופתה העירומה והמוכה קשות נתגלתה ב-27 ביולי 1943 ליד מגרש החניה של מסלול הגולף פוקס הילס. סיבת המוות הייתה חנק. היא נראתה לאחרונה יום קודם לכן באולם הריקודים "זנדה" במרכז העיר, ממנו עזבה עם גבר אלמוני.
• ג'ורג'ט באורדורף (בת 20). גופתה נמצאה עם הפנים כלפי מטה באמבטיה בדירתה במערב הוליווד ב-12 באוקטובר 1944. בספרו "Severed" משנת 1994, הציע ג'ון גילמור קשר לרצח שורט, וטען כי השתיים עבדו יחד במועדון "הוליווד קנטין". לארי הארניש שלל זאת וציין כי אליזבת כלל לא חיה בלוס אנג'לס לפני סגירת המועדון ב-1945. למרות זאת, סטיב הודל הציע כי שתיהן נרצחו על ידי אותו אדם, שכן בשני המקרים קיבלה התקשורת מכתבי התגרות מהרוצח המתרברב בכישוריו.
• ג'ין "נטי" פרנץ' (בת 44). גופתה העירומה והמוכה נתגלתה ב-10 בפברואר 1947 בשדרות גרנד ויו במערב לוס אנג'לס. על בטנה נכתב בשפתון "Fuck You B.D." ומתחתיו האותיות "TEX". ה"הרלד-אקספרס" טען כי ראשי התיבות מייצגים את "Black Dahlia", אך לפי ההיסטוריון ג'ון לואיס הכיתוב היה בכלל "P.D." – קיצור של משטרת לוס אנג'לס.
• אוולין וינטרס (בת 43). גופתה העירומה נתגלתה ב-12 במרץ 1947 בשטח נטוש של חצר מסילת רכבת בנורווק, לאורך נהר לוס אנג'לס, לאחר שהוכתה ונחנקה למוות. היא נראתה לאחרונה עוזבת את מלון אלבני.
• דורותי אלה מונטגומרי (בת 36). גופתה המוכה והעירומה נמצאה חנוקה ב-4 במאי 1947 תחת עץ פלפל בשטח פתוח בפלורנס-גרהאם, לאחר שנעלמה כשצעה לאסוף את בתה מרסיטל ריקוד.
• לאורה אליזה טרלסטד (בת 39). נתגלתה בשדה נפט בשדרות לונג ביץ' ב-12 במאי 1947, לאחר שעברה תקיפה מינית, נחנקה עם חגורה והושלכה מרכב נוסע. היא נעלמה לאחר שעזבה משחק קלפים בביתה כדי ללכת לרקוד באולם "קריסטל".
• רוסנדה ג'וזפין מונדרגון (בת 21). גופתה העירומה נמצאה ב-8 ביולי 1947 בתעלת ניקוז ליד עיריית לוס אנג'לס, חנוקה באמצעות גרב משי. היא נראתה לאחרונה עוזבת את בית פרודה לאחר שהגישה לו מסמכי גירושין, ונכנסה לרכב של זר.
• ליליאן דומינגז (בת 15). נדקרה בליבה באמצעות פגיון סטילטו ב-2 באוקטובר 1947 בסנטה מוניקה בעת שצעדה לביתה עם אחותה וחברה. שבוע לאחר מכן הושאר פתק בעיפרון מתחת לדלת חנות רהיטים: "אני הרגתי את ילדת סנטה מוניקה, אני אהרוג אחרות".
• גלדיס יוג'יניה קרן (בת 42). סוכנת נדל"ן שנמצאה דקורה בגבה עם סכין ציד בבית ריק שהציגה ברובע לוס פליז ב-14 בפברואר 1948. הרוצח גנב את פנקס הפגישות שלה וניקה את הנשק.
• לואיז מרגרט ספרינגר (בת 35). קוסמטיקאית שנמצאה חנוקה עם חבל כביסה קשור במושב האחורי של רכב הקבריולה של בעלה בדרום מרכז לוס אנג'לס ב-13 ביוני 1949. מקל הוכנס לפי הטבעת שלה.
• מימי בומהאואר (בת 48). נעלמה מביתה ב-18 באוגוסט 1949 במהלך שיחת טלפון עם חברה שנותקה בפתאומיות. תיק היד הלבן שלה נמצא חמישה ימים לאחר מכן בתא טלפון בחנות מכולת. היא הוכרזה מאוחר יותר כמתה.
• ג'ין ספנגלר (בת 26). עזבה את ביתה ב-7 באוקטובר 1949 כדי לפגוש את בעלה לשעבר ולעבוד כניצבת בסרט. תיקה הקרוע נמצא כעבור יומיים באזור מרוחק בפארק גריפית', ובתוכו מכתב המופנה ל"קירק" המזכיר פגישה עם רופא.

שמועות, מיתוסים והפרכת העובדות

מעורבותם האינטנסיבית של הציבור והעיתונות יצרה נרטיב מפותל ומלא סתירות, והפיצה שמועות רבות שהוכחו כלא נכונות לאורך השנים.

אן מארי דיסטפאנו מה"פורטלנד טריביון" ציינה כי במקום דעיכה, האגדה סביב הדליה השחורה רק הופכת ליותר מורכבת. לארי הארניש אף יצא נגד ספרו של גילמור "Severed", וטען כי הוא מורכב מ-25% טעויות ו-50% בדיה מלאה. רבות מאותן שמועות הופרכו. אנשים רבים שלא הכירו את אליזבת טענו כי ראו אותה במהלך "שבוע ההיעלמות" שבין ה-9 ל-15 בינואר. חוקרי המשטרה והתובע המחוזי פסלו את כל העדויות הללו, וקבעו כי העדים זיהו נשים אחרות בטעות. מקום הימצאה בימים אלו נותר תעלומה. כמו כן, הטענות בעיתונות כי עונתה במשך שעות וכי גופה כוסה בכוויות סיגריות נשללו לחלוטין בדוח הנתיחה הרשמי. גילמור טען בספרו כי חוקר מקרי המוות רמז בשיחה שאליזבת אולצה לאכול צואה, אך הארניש הכחיש זאת מכל וכל ואין לכך שום אישוש בדוח הפתולוגי.