רבות נכתב על המגפה השחורה שפשטה בימי הביניים באירופה, מגפת הדבר נחשבת עד היום למגפה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות…
מקור המגפה
המוות השחור (המגיפה השחורה, או האבעבועות השחורות) נקרא כך מכיוון שהעור של רבים מקורבנותיו השחיר, כתוצאה מקרישי דם מסיביים. מגפה זו היתה מגפת דבר קטלנית ומדבקת מאוד.
למרות שהיו מגפות רבות במהלך ההיסטוריה, שלושת המקושרות ביותר למונח המגיפה השחורה הן מגפות שהתרחשו בביזנטיון במהלך המאה השישית לפני הספירה, ברחבי אירופה והאיים הבריטיים במהלך המאה ה־14, וכן בשנת 1894 באסיה.
ההתפרצות הראשונה בשנת 540 לספירה, המכונה לעתים קרובות מכת יוסטיניאנוס, החלה במצרים, לפי פרוקופיוס. המחלה התפשטה מהחופים לאזורים הפנימיים והרגה אלפי אנשים מדי יום. על פי החשד, גופות הועלו על ספינות ונשלחו להיזרק בים. מעבר המגפה מדרום לצפון ומהים התיכון לאיים הבריטיים מיוחס למעשה הזה.
התפשטות המגפה
המגיפה השנייה הייתה סדרה של התפרצויות שהסלימה ב־1331 וגרמה למיתות רבות ב־1346 – והתפרצויות אלה, הן המכונות לרוב המוות השחור.
ב־1346 הנסיך המונגולי וצבאותיו ניסו להטיל מצור על קאפה, שבחצי האי קרים. עם זאת, החיילים נתקפו במחלה הנוראה הזו ונסוגו, אך לא לפני שהזרימו גופות נגועות מעל חומת העיר.
המגינים הנוצרים, שחשבו שהם בטוחים כעת מהתקפה, עזבו כדי לחזור הביתה אך נספו מהמגפה. המעטים שהגיעו הביתה הפיצו את המחלה ברחבי אירופה ועד צפונה לגרינלנד. בתוך שנה מתו 80 אחוז מתושבי מרסיי. לפי מקורות שונים, שיעור התמותה נע בין 12 ל־50 אחוזים. ההערכה היא שבאירופה מתו 20–25 מיליון, וברחבי העולם 42 מיליון בני אדם.
מאפיינים
ישנן שלוש צורות או סוגים של מחלת הדבר: המגפה הבובונית, מגפת הריאות ומגפה ספטיסמית. הדרמטית ביותר היא הגרסה הספטיסמית. מספר עצום של חיידקים גורם לקרישה תוך-וסקולרית, מצב שבו יש כל כך הרבה פסולת בזרם הדם, שטפי הדם שמתחת לעור וגופו של האדם הפגוע, או חלקים ממנו, הופכים לשחורים. הקורבנות הללו מתו כמעט מיד (תוך יום עד 3 ימים) לאחר שהראו תסמינים של המחלה.
דקאמרון
ג'ובאני בוקאצ'יו (1313–1375), מחבר דקאמרון, אוסף עלוב של סיפורים שסופרו על ידי מטיילים איטלקים שניסו להימלט מהמגפה בפירנצה, כתב: "הם בדרך כלל מתו ביום השלישי לאחר הופעת [תסמינים] ללא חום". בצורה הבובונית של המחלה, הקורבנות סבלו מכאב ראש, בחילות, מפרקים כואבים, חום גבוה, הקאות ותחושת חולשה כללית. לקח בין יום אחד עד שבוע עד שהמטופל הפגין את התסמינים האופייניים לאחר שנחשף למחלה.
התסמין הכואב ביותר היה נפיחות של בלוטות הלימפה בבית השחי, במפשעה ובצוואר. הנפיחויות הללו הפכו לבועות ומורסות כואבות; דלקות עור מלאות במוגלה. כשהנפיחות נשברה והתנקזה, החומר המוגלתי בפנים היה מדבק ולכן התפשט לכל מי שנגע במטופל או לכל דבר לבוש, מצעים או פריטים של המטופל בהם טיפל.
בוקאצ'ו כתב, "…אצל גברים ונשים כאחד הופיעו בתחילת המחלה נפיחות מסוימות, בין אם במפשעה או מתחת לבתי השחי, מהן חלקן כעין שעווה בגודל של תפוח רגיל, אחרות כביצה. חלקם יותר וחלקם פחות, ואלה הוולגריים הנקראים מגיפה… הופיעו בכל חלק בגוף; וממנו, לאחר זמן מה, החלה צורת ההידבקות להשתנות לכתמים שחורים או עזים, שהופיעו ברבים, תחילה על הזרועות ועל הירכיים ולאחר מכן התפשטו לכל חלק אחר של [גוף] האדם… סימן מאוד בטוח למוות המתקרב…"
צורות שונות של המגפה
מטופלים עם הצורה הבובונית הפיצו את מגפת הריאה באמצעות טיפות דקות משיעול או עיטוש. למרות שזה היה פחות קטלני מהגרסה הספטיסטית, הקורבנות סבלו משיעולים כואבים ובסופו של דבר הם השתעלו כל כך חזק עד שדופן הריאות שלהם ניזוקה והם השתעלו דם.
האנשים כל כך פחדו להידבק במגפה שהם נטשו את בני המשפחה, חברים, את הבתים והמרחבים הציבוריים שלהם כדי לברוח ממגע עם כל מי שלקה במחלה. רופאים שעדיין היו מוכנים לטפל בחולים לבשו ברדסים במסכות, מקורים וכובעים כדי להימנע מנשימת האוויר סביב נפגעי המגיפה. לא הייתה להם דרך להבין את ההיסטוריה הטבעית או את הגורם למחלה זו.
הם האשימו שילוב של חוסר מזל מהשפעות אסטרולוגיות, כמו שבתאי, צדק ומאדים ורעל מזנבות השביטים, או האשימו את היהודים בכך שאלה הרעילו לכאורה את הבארות. אבל גם לאחר שהבארות נאטמו, אנשים המשיכו לחלות במגפה.
״תור הזהב״ של המגפה
האוכלוסיה באירופה הגיעה באותה עת למספרים כה גבוהים, שלא היה מספיק מזון להאכיל את כולם. כתוצאה מכך, אלה שלא יכלו להרשות לעצמם את העלייה במחירי המזון חסרו תזונה מספקת והפכו למטרות קלות לכל איום בריאותי חדש. נתיבי מסחר חדשים חיברו בין המרכזים העירוניים והצלבנים שאך זה חזרו ממסעותיהם בארץ הקודש, הפיצו את הנצרות ובמקביל גם את המגפה.
האורגניזם הסיבתי Pasturella pestis (המכונה כיום Yersinia pestis) כבר היה קיים במכרסמים החופרים בערבות מנצ'וריה ומונגוליה אך לא יצרו מגפה עד שהחולדה השחורה (Rattus rattus) התפשטה לאירופה עם סוג מסוים של פרעושים. חולדה זו הגיעה לאירופה במהלך ימי הביניים המוקדמים. חולדות מסוג זה שגשגו בסביבות שבהן חיו אנשים, ליד מים ונעו בספינות.
הפרעוש Xenophylla cheopsis של החולדה השחורה היה נושך את החולדה, אבל במקום להיות מרוצה מארוחת הדם שלה, מערכת העיכול של החולדה נסתמה בחיידקי מגיפה וכך נוצר רעב מתמיד. החולדה הייתה נושכת ברעבתנות כל דבר בדרכה, כולל בני אדם. כאשר הפרעוש מצא מארח אנושי, הוא הפיץ את המחלה באמצעות עקיצות חוזרות ונשנות.
אירופה חיסלה גם את ההזדמנות וגם את הזיהום, אבל אסיה סבלה מאוד. בתחילת שנות ה־90 פרצה המגיפה בדרום סין, בעיר גואנגג'ואו בינואר 1894, שם דווח על 100,000 הרוגים. במאי זו התפשטה לאזור טאי פינג שאן בהונג קונג. באותה שנה מתו 2,552 אנשים. הסחר הושפע מכך וסינים רבים עזבו. המגפה המשיכה להוות בעיה עבור אסיה במשך 30 השנים הבאות.
כמו בכל מגיפה מצפיפות אוכלוסין גבוהה, היגיינה לקויה, חינוך לקוי לבריאות וחוסר יכולתה של הממשלה לשמור על מתקן הגון של אספקת מים וטיפול בביוב וסכך הוסיפו להגנה הרעועה על האוכלוסייה.
מיגור המגפה
האורגניזם הגורם למגפה לא מבודד ותואר כגורם למגיפה השלישית בשנת 1894. היפני שיבּאסאבוּרוֹ קיטאסאטוֹ והרוסי אלכסנדר ירסין גילו בו זמנית את החיידקים האחראים למגיפה, זמן קצר לאחר שהגיעו להונג קונג כדי לסייע במיגור המגיפה שם.
שמו של האורגניזם במקור היה Pasturella pestis, האחראי לגרימת המוות השחור ושמו שונה ל־Yersinia pestis לאחר שסווג מחדש כסוג אחר שלו על בסיס קווי הדמיון שלו למינים אחרים של Enterobacteriaceae.
החיסון פותח באמצע המאה ה־18, והתגלה במקרה לאחר שהתברר שמי שחלה במחלה ושרד לא חלה בה שוב. כך, הרופאים החליטו להסתכן ולנסות להדביק את החולים לשעבר בגרסה מוחלשת של המגפה כדי לייצר חיסון. עד מהרה החלו לחסן את האנשים מסביב לעולם והמשיכו לחסן בתקופות שונות עד לאמצע המאה ה־20.
מ־2010 עד 2015 דווח על 3,248 מקרים של אבעבועות שחורות, כולל 584 מקרי מוות. ואפילו הייתה התפרצות קצרה של הדבר בשנת 2021, במונגוליה, אך היא מוגרה בזריזות תוך שימוש במאגרי חיסון שמצויים בידי רוסיה השכנה.
חומר מעשיר לצפייה
לא בטוח שסרט הקולנוע ״המוות השחור״ (Black Death) משנת 2010, הוא מקום טוב, אבל הוא מצליח להעביר היטב את האווירה ששררה באותם הימים.
חומר מעשיר לקריאה
- Henry Freeman, The Black Death: History’s Most Effective Killer
- John Kelly, The Great Mortality: An Intimate History of the Black Death, the Most Devastating Plague of All Time
- ג’ובאני בוקאצ׳ו, דקאמרון
