תאמל״ק לי
בעולם שבו רזון נחשב לעיתים קרובות לסטנדרט היופי, שבט הבודי באתיופיה מחזיק באמונה שונה לחלוטין – גדול יותר הוא תמיד טוב יותר. עמוק בעמק אומו המרוחק מתקיים מדי שנה טקס עתיק בשם טקס הקא’אל, שבו צעירים מתחרים ביניהם מי יצבור כמה שיותר משקל במהלך שישה חודשים.
המסורת הייחודית הזו, שמושרשת בהיסטוריה הארוכה של השבט, אינה עוסקת רק בשינוי פיזי – היא סמל למעמד, כוח וגאווה תרבותית. בכל שנה בוחרת כל משפחה בשבט גבר רווק אחד שייצג אותה בתחרות. לאחר הבחירה, הצעירים נכנסים לבקתות שלהם, שם הם מבלים את ששת החודשים הבאים בצריכת כמויות גדולות של דם טרי מבקר, שמספקות להם הנשים והבנות בשבט. לפי הדיווחים, בעלי החיים אינם מומתים מכיוון שהם קדושים בעיני השבט – במקום זאת, מנקבים וריד בגוף החיה ולאחר מכן אוטמים את הפצע באמצעות חימר.
במהלך תקופה זו, אסור על הגברים לצאת מהבקתות שלהם או לעסוק בכל פעילות גופנית. בנוסף, הם נדרשים לשמור על פרישות. המטרה הסופית שלהם היא לעלות כמה שיותר במשקל לפני שייצאו לטקס הסיום. מכיוון שלתחרות יש חשיבות רבה בקהילה שלהם, יתר בני הכפר מטפלים בהם ודואגים לכל צורכיהם.
בסיום ששת החודשים, ביום טקס הקא’אל, יוצאים המשתתפים כשהם מכוסים בחימר ואפר ומציגים בגאווה את גופם. הגבר השמן ביותר מוכתר כאלוף ונחגג כגיבור לכל חייו. אף שאין פרס מוחשי למנצח, התואר עצמו נושא כבוד עצום בקרב בני השבט. בנוסף, נשים מעריכות גברים בעלי גוף גדול יותר, מה שהופך את התחרות למשמעותית אף יותר בתוך הקהילה.
הגברים המשתתפים בתחרות מתחילים את יומם בצריכת חלב ודם. שתייה של כמויות גדולות של נוזלים קשה מאוד ויש אף כאלה שחווים אי נוחות פיזית, אך התמדה היא המפתח להשגת התואר הנחשק. כחלק מהטקס, הגברים מכסים את גופם בחימר ואפר, ומקשטים את ראשיהם בכובעי נוצות יען. החימר משמש להלבנת עורם של המשתתפים כחלק ממסורת עתיקה.
השבט שומר בקנאות על פרטיות ולכן תיירים אינם מורשים להיכנס לכפר או לצפות בטקסים. עם זאת, מסורת זו, כמו רבות אחרות, ניצבת כיום בסכנת היעלמות לנוכח תהליכי המודרניזציה.
על שבט בודי
בּוֹדִי או מֵעֵן הוא שמו של שבט חצי-נוודי החי בעמק אוֹמוֹ, במרחק של כ־140 ק”מ מהעיר ג’ינקה שבדרום אתיופיה. שבט המֵעֵן הוא קבוצה אתנית המונה כ-222,000 איש (על פי אומדן 2023) המתגוררים באזורי ההר והעמקים של דרום-מערב אתיופיה. על פי מחקרים אתנוגרפיים שנערכו על ידי בלשנים, הם חיים במדינת האומות, הלאומים והעמים הדרומיים של אתיופיה, באזור בֶּנץ׳-מאג׳י. כ-1,500 מהם חיים מעבר לגבול בסודן.
שפתם של בני השבט נקראת מֵעֵן (mym) והיא משתייכת לענף הסוּרֶמי במשפחת השפות הנילו-סהריות.
האוכלוסייה מחולקת לשתי קבוצות עיקריות:
- הטִישֶנָה של אזורי ההר – עוסקים בחקלאות, בעיקר בגידול דורה, תירס וקפה לאורך גדות הנהר.
- הבּוֹדִי של האזורים הנמוכים – עוסקים בגידול בקר, המהווה חלק מרכזי בחיי השבט ובתרבות.
שבט בודי הוא אחד הקבוצות האתניות בעמק אומו שסירבו לאמץ את אורח החיים המודרני וממשיכים לשמור בקנאות על המסורת ועל אורח חייהם השבטי המבוסס על גידול בקר. בני השבט עדיין משתמשים במסחר חליפין. הם הולכים שעות רבות כדי להגיע לשווקים השבועיים, שם הם מחליפים חפצים או רוכשים מוצרים.
הבקר ממלא תפקיד חשוב בנישואין, בטקסי ניבוי ובטקסי מתן שמות. לשבט מערכת סיווג מורכבת של הבקר, עם יותר משמונה מילים שונות לתיאור צבעים ודפוסי פרווה שונים. הלבוש של בני השבט פשוט מאוד – הנשים לובשות עורות עזים הקשורים במותן ובכתף, בעוד הגברים עוטים רצועת כותנה או בד עשוי מקליפת עץ סביב מותנם.
נשים בשבט בודי אוהבות אופנה ומקשטות את גופן בצלקות קישוטיות מסורתיות. צלקות אלו מגיעות בצורות שונות, בהתאם לרצון האישה והן נחשבות לסימן יופי. בנוסף, הן עונדות צמידים שבטיים ייחודיים.
טקס השנה החדשה של שבט בודי – קא’אל
בכל שנה, בין יוני ליולי (בהתאם לירח המלא ולעונת הגשמים), שבט בודי חוגג את השנה החדשה שלו, הנקראת קא’אל. החגיגה שונה במקצת מחגיגות שנה חדשה רגילות – המנהג הוא להאכיל צעירים מכל כפר בשבט. במשך שלושה עד שישה חודשים, הצעירים אוכלים אך ורק דבש, דם פרה וחלב בתהליך שמטרתו להגדיל את משקלם בצורה משמעותית.
ביום הטקס שוחטים פרה – מכים את ראשה באבן גדולה ולאחר מכן פותחים את גופה, מוציאים את המעיים לצורך ניבוי עתידות ולוקחים את הדם לשתייה. הדם המעורבב עם דבש וחלב מאפשר לצעירים כמעט להכפיל את משקל גופם ולהתכונן לתחרות. המשתתפים בתחרות נדרשים להיות עירומים לחלוטין, דבר שמסמל את טוהר ההשתתפות.
ביום התחרות מתאספים המשתתפים יחד עם תושבי הכפר ב”כפר המלך” של שבט בודי. במהלך האירוע נערכים ריקודי לוחמים מסורתיים ולאחר מכן נמדד משקל המשתתפים על ידי זקני השבט. המנצח – שהוא הגבר השמן ביותר – מוכתר כזוכה וזוכה לתהילה רבה ולכבוד עצום בשבט.
כאשר חבר בשבט הולך לעולמו, נשות השבט צורחות אל הרוחות ומבצעות שירה מיוחדת כדי להביא את נשמתו למנוחה. הגברים עורכים טקס לוויה מסורתי ושומרים על הגופה במשך שלושה ימים. לאחר מכן מתכנס השבט לסעודה משותפת – כסימן של כבוד למת וכחלק מהמעבר לעולם הבא.
טקס הקא’אל של שבט הבודי הוא הרבה מעבר לתחרות השמנה, הוא חלון ייחודי לעולם שבו יופי, כוח וגאווה נמדדים באופן שונה לחלוטין ממה שמוכר לנו. זהו מפגש נדיר בין מסורת עתיקה לבין מציאות מודרנית שמאיימת למחוק אותה.
יופי והיסטוריה
שבט בודי נחשב לידידותי מאוד, ביישן ומכניס אורחים. בין השבטים בעמק אומו, נשים משבט בודי נחשבות יפות במיוחד, בעוד שהגברים נוטים להיות שמנים מאוד עם כפות רגליים גדולות.
בני שבט בודי מתאפיינים בחוש טבעי לאופנה, ויש להם אחת ממערכות התסרוקות המסורתיות המרשימות והמגוונות ביותר בקרב השבטים המקומיים.
קיימת סברה כי שבט מֵעֵן מקורו בדרום סודן, ומשם נדדו אט אט לדרום-מערב אתיופיה. עם זאת, בני השבט עצמם טוענים כי מוצאם ליד נהר אומו בדרום אתיופיה, שם, לפי אמונתם, אבותיהם יצאו מחור באדמה.
במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נחשבו בני השבט לאחת הקבוצות מהן נלקחו עבדים רבים על ידי האתיופים מהאזורים הגבוהים. השבט היה ידוע כלוחם עז, שהצליח להעניק התנגדות קשה לצבאות הפיאודליים של עם האמהרה.
זהות
שבט מֵעֵן שייך לקבוצת העמים הנילוטיים ויש לו קשרים הדוקים עם עמים שכנים הדוברים שפה דומה. כל הקבוצות הללו נקראות סוּרֶמה.
המונח “סורמה” הוא שם קולקטיבי שניתן על ידי ממשלת אתיופיה לשלוש קבוצות עיקריות: סורי, מורסי ומֵעֵן, שמתגוררות בדרום-מערב המדינה, עם אוכלוסייה כוללת של 186,875 איש. כל שלוש הקבוצות מדברות שפות המשתייכות לענף הסוּרֶמי במשפחת השפות הנילו-סהריות.
שבט מֵעֵן נקרא גם מקן, ולעיתים בתיעוד היסטורי מכנים אותם טישֶנָה. השם ”טישנה” מיוחס בעיקר לתושבי אזורי ההר העוסקים בחקלאות, אך מחקר של SIL International מציין שזהו כינוי שניתן על ידי מתיישבים מהאמהרה ומשמעותו בשפת מֵעֵן היא “שלום” או “שלום לך”. לכן, החוקרים ממליצים להימנע משימוש בשם זה. שבט הבודי, המתגורר באזורים הנמוכים ליד נהר אומו, עוסק בגידול בקר, בעוד קבוצה נמוכה אחרת, בשם קורווֹ, עוסקת בחקלאות.
ב-2005 דיווח מחקר של SIL International על אוכלוסייה כוללת של 80,000 בני מֵעֵן, מתוכם 51,446 דוברי השפה באופן בלעדי, כולל 4,553 מבני שבט בודי.
חיים ומנהגים
המילה “מֵעֵן” פירושה “אנשים” או “בני אדם”. הם חיים בעיקר מחקלאות ובקר, ברמת קיום בסיסית. כלי העבודה שלהם כוללים מעדרים ויתדות עץ לשתילה.
בני השבט מפיקים מעט מאוד עודפים חקלאיים ולא מחזיקים ביכולות תחבורה מודרניות. לצורכי תחבורה הם משתמשים בעיקר בסוסים ופרדות. בני השבט חיים בפחד מהרוחות -מאמינים כי הן שוכנות בגופם והן רוחות של אבותיהם המתים. בירה מקומית הנקראת שולו גורמת לעיתים תכופות לקטטות, ולעיתים אף לרציחות.
שפתם של בני מֵעֵן נקראת גם היא מֵעֵן. השפה נחלקת לניבים שונים, בהתאם לתת-הקבוצות: בּאניוֹ, קוֹרוּבוּ ובּוֹדי. השפות של שבט מֵעֵן משתייכות לענף הסורמי, והן קרובות מבחינה לשונית לשפות של שבטי סורי ומורסי. בנוסף, חלק מבני השבט דוברים ערבית סודנית ואמהרית כשפות נוספות.
דת ואמונה
לפי מיתוס הבריאה של שבט מֵעֵן, אבותיהם הראשונים יצאו מתוך חור באדמה בדרום-מערב אתיופיה. הם מאמינים כי רוחות רבות שוכנות בנהרות וביערות שלהם, ולכן חיים ביראת פחד מהן. בני השבט מאמינים באל שמיים בשם טומה, שהוא ברא אותם והוא אל הגשם והפוריות. לטענתם, כלב קדוש מתווך בינם לבין האל.
בנוסף, יש לשבט מכשפים מסורתיים הנקראים קאליץ׳, העוסקים בניבוי ומטילים קללות לפי בקשת אויבים.
כלכלה
בעבר עסקו בעיקר בגידול בקר, אך כיום רובם עוסקים בחקלאות נודדת, בעיקר בגידול תירס, דורה, שעורה, עדשים ושעועית. השטחים החקלאיים מוחלפים לעיתים קרובות, והבתים נודדים בהתאם לשדות החדשים. הם אינם מגדלים גידולי ייצוא משמעותיים, למעט מעט קפה שנקנה על ידי סוחרים חיצוניים. כלכלת השבט מבוססת בעיקר על קיום עצמי, עם מעט מסחר בבקר ודבש.
הנשים אחראיות על רוב עבודות השדה, כמו גם על הגינות ליד הבית, והן מוכרות מזון, חלב ובירה מקומית בשווקים. הסיבה כי על הגברים בשבט להיות שמנים ומפוטמים ולכן הנשים נוטלות לעצמן את תפקיד המפרנסות. לנשים יש תפקיד מרכזי בחיי השבט, אף שאינן ממלאות תפקידים ציבוריים כמו ראשי שבט או מכשפים.
מזון ותרבות
המזון העיקרי כולל תירס ודורה, אך הם גם מגדלים שעורה, טף, כרוב, שעועית, אפונה, פלפלים, קנה סוכר וטבק. אם יבול התירס נכשל – השבט עלול לסבול מרעב חמור, שכן סיוע חיצוני נדיר מאוד. מקור הדלק העיקרי הוא עצים לאש, אך מלאי זה הולך ואוזל בשל גידול האוכלוסייה.
שיעור הילודה ממוצע עומד על שמונה ילדים לאישה נשואה, אך כ-40% מהילדים מתים לפני גיל שש. לשבט מוזיקה וריקודים ייחודיים הנקראים גוליי, שהם שירים על אהבה, יבול מוצלח, עושר משפחתי, בקר וגבריות. במהלך החגיגות הם שותים שולו, הבירה המקומית שהם מייצרים בעצמם.
בטקסי קבורה, בני השבט שוחטים בקר או עזים וקוראים במעיים כדי לקבל מסרים מהרוחות. לאחר מכן עוטפים את הגופה בעור פרה וקוברים אותה, כדי לפייס את רוחות המתים.
אם התרבות והסיפורים האלה מסקרנים אותך, זה הזמן להעמיק, לקרוא ולגלות עוד על שבטים ומנהגים מרחבי העולם לפני שהם ייעלמו ולהבין עד כמה עשירה ומגוונת ההיסטוריה האנושית שלנו.
שתפו עם חברים והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי להישאר תמיד בעניינים.
