הספרות המקראית רוויה במלחמות גנרלים, בכיבושי ערים ובחזונות נבואיים רבי רושם, אך בלב חלק הכתובים של התנ"ך שוכנת מגילת רות, יצירה ספרותית והיסטורית ייחודית המפנה את הזרקורים דווקא אל השוליים החברתיים, אל חיי היום יום של הדמויות הפשוטות, ומבעד לטרגדיות אישיות משרטטת את ראשיתה של מלכות יהודה. הספר, המהווה את אחת מחמש המגילות, נפתח בקביעה הכרונולוגית כי המעשה התרחש בימי שפוט השופטים, תקופה המאופיינת בחוסר יציבות שלטונית וחברתית, עוד לפני כינונה של תקופת המלוכה בישראל.

בין חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו המדויק של חיבור הספר, והוא נע בין התקופות הקדומות ביותר לבין ימי בית שני. עם זאת, סיפור המעשה עצמו ממוקד, אינטימי ובעל עוצמה פוליטית ודתית אדירה. המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, נוכרייה מואבייה אשר נקשרת בקשרי גורל ונאמנות יוצאי דופן עם חמותה היהודייה נעמי. בעקבותיה היא מגיעה אל שדות בית לחם, עוברת תהליך מורכב של התאקלמות והשתרשות בחברה היהודית, ומביאה בסופו של דבר ללידתו של נינה, דוד המלך. דוד, אבי שושלת המלוכה, הוא הדמות שממנה, על פי האמונה היהודית, עתיד להיוולד המשיח. מסיבה זו ומסיבות נוספות, במסורת היהודית בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות, הלא הוא חג מתן תורה.

כדי להבין את הרקע לאירועים, יש לצלול אל המחלוקת ההיסטורית והפרשנית בדבר הזמן המדויק שבו התרחשה העלילה. המשפט הפותח את המגילה קובע כי האירועים התרחשו בימי שפוט השופטים, אולם זיהוי התקופה המדויקת בתוך עידן זה שנוי במחלוקת עמוקה בקרב חז"ל.

בגמרא במסכת בבא בתרא תיארכו החכמים את המגילה לתקופתו של השופט אבצן מבית לחם, דמות המופיעה בספר שופטים. חז"ל אף הרחיקו לכת וזיהו את בעז, הגיבור המרכזי שנושא את רות לאישה, כאבצן עצמו. לעומת זאת, במדרש רבה מובאות דעות אחרות לחלוטין, לפיהן אירועי המגילה התרחשו מוקדם בהרבה, בימיהם של השופטים אהוד ושמגר, או לחלופין בימי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם. חוסר הבהירות לגבי התארוך המדויק לא מעיב על חשיבות השושלת, שכן המגילה כולה נחתמת בשושלת יוחסין מפורטת, המבהירה כיצד דוד המלך הוא נינם הישיר של רות ובועז.

אולי יעניין אתכם גם

דוד, מלך ישראל: קווים לדמותו

מי היה פרעה מיציאת מצרים? מועמדים אפשריים

מצבת מישע וסודות הממלכה המואבית האבודה

האֶדומים: אויבי ישראל מבית

החיים המסתוריים של משה: מילד עבד למושיע

רציחות פוליטיות בתנ"ך: סופם הטרגי של מלכי ישראל

משפחת אלימלך והיציאה למואב

הסיפור מתחיל בבית לחם שבנחלת שבט יהודה. משבר כלכלי חריף, בדמות רעב כבד, פוקד את הארץ ומאלץ את אלימלך, אדם בעל מעמד ועושר, לקחת את אשתו נעמי ואת שני בניו, מַחְלוֹן וכליון, ולעזוב את בית לחם, מולדתם. היעד שנבחר הוא שדי מואב, ארץ שמעבר לירדן. הירידה מהארץ בעת משבר מהווה נקודת מפנה קריטית, שכן שדי מואב נושאים קונוטציה שלילית עמוקה במקרא, בהיותם מזוהים עם עם עוין, עבודה זרה ופריצות.

השהות בארץ הנוכרייה הופכת במהרה לשרשרת של אסונות קשים. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ונעמי נותרת לבדה עם שני בניה. הבנים, מַחְלוֹן וכליון, מנסים להשתקע במקום ונושאים נשים מואביות נוכריות, רות וערפה. חוקרי מקרא רבים, וכן מדרשי חז"ל, רואים בבחירה זו של נישואי תערובת ובשמותיהם של הבנים רמז מטריד לבאות. לאחר כעשר שנים של מגורים במואב, מתים גם שני הבנים, מַחְלוֹן וכליון, מבלי שהביאו לעולם ילדים. הבית המשפחתי נחרב לחלוטין, ומתוכו נותרות רק שלוש נשים בודדות: אם המשפחה, נעמי, ושתי כלותיה הצעירות.

הואיל ולא נותר לנעמי דבר בארץ מואב, ולאחר שהיא שומעת שמועה כי הרעב בארץ יהודה פסק וה' פקד את עמו לתת להם לחם, היא מחליטה לחזור למולדתה. נעמי יוצאת לדרך כשהיא מרת נפש, ענייה וחסרת כל, מלווה בשתי כלותיה שהלכו עמה. במהלך הדרך, פונה נעמי אל רות ואל ערפה ומפצירה בהן לשוב למשפחותיהן, אל בית אמן, ולנסות לשקם את חייהן ולמצוא מנוחה בבית איש חדש. נינוחה העיקרי של נעמי מבוסס על חוקי הייבום; היא מסבירה להן כי אין לה בנים זכרים נוספים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות ולהקים את שם המתים. נעמי מבהירה כי אין כל סיכוי שיקרה נס כזה, באומרה כי זקנה מהיות לאיש, וכי גם אם היה קיים סיכוי היפותטי, והיא הייתה אומרת שיש לה תקווה, ואף אם הייתה הלילה לאיש וילדה בנים, הרי שיחלוף זמן רב מדי. היא שואלת אותן האם לשם כך הן תעגנה ותמתנה עד אשר יגדלו הבנים, והאם הן תימנענה מלהינשא לאיש אחר.

נוכח דבריה הקשים והמציאות המצערת, פורצות שלוש הנשים בבכי מר. ערפה משתכנעת, שומעת בקול חמותה, נושקת לה ונפרדת ממנה כדי לחזור אל עמה ואל אלוהיה. אולם רות מסרבת בתוקף לעזוב ומפגינה דבקות מוחלטת. כאשר נעמי מנסה ללחוץ עליה פעם נוספת ומצביעה על ערפה ששבה אל עמה, נושאת רות הצהרה דרמטית המהווה את אחד מרגעי השיא של המגילה: היא מבקשת מנעמי שלא תפגיע בה לעזוב אותה ולשוב מאחוריה, ומצהירה כי אל אשר תלך נעמי – תלך גם היא, ובאשר תלין – תלין היא, עמה יהיה עמה ואלוהיה יהיה אלוהיה. רות חותמת את שבועתה בהצהרה דתית קשוחה, לפיה באשר תמות נעמי – תמות גם היא ושם תיקבר, ומבקשת כי ה' יעשה לה כהנה וכהנה ויוסיף, אם דבר מלבד המוות יפריד ביניהן. בראותה כי רות מתאמצת ללכת עמה, חדלה נעמי מלדבר אליה והשתיים ממשיכות בדרכן יחד.

נעמי מחליטה לשוב לבית לחם לאחר ששמעה כי הרעב בארץ פסק. היא מפצירה בכלותיה לשוב למשפחותיהן, מאחר שאין לה בנים שיוכלו לייבמן. ערפה נפרדת וחוזרת לארצה, אך רות דבקה בנעמי. רות מצהירה כי “עמך עמי ואלוהיך אלוהי” ומתחייבת להישאר עמה עד מוות.

חזרת נעמי ורות לבית לחם

הגעתן של נעמי ורות לבית לחם מתרחשת בתחילת קציר השעורים, עיתוי בעל חשיבות חקלאית וטקסית רבה. חזרתה של נעמי, שהייתה בעבר אשת איש מכובד, מעוררת תדהמה וסערה רבה בקרב בני העיר, המקבלים את פניה בקריאות תמיהה וספקנות: "הזאת נעמי?!". נעמי, המזועזעת מהניגוד שבין עברה העשיר להווה המר שלה, מגיבה ומבקשת מהם שלא יקראו לה עוד נעמי (שמשמעותו נעימות והנאה), אלא יקראו לה "מרא", שכן שדי המר לה מאוד. היא מסבירה את אסונה באופן קונקרטי: היא יצאה מן העיר מלאה, ברכוש ובמשפחה, וה' השיב אותה ריקם, חסרת כל, לאחר שענה בה והרע לה.

במצב זה של עוני מחפיר, רות מבינה כי עליה לפעול כדי לכלכל את עצמה ואת חמותה הזקנה. היא פונה אל נעמי ומבקשת את רשותה ללכת אל השדות וללקט שיבולים אחר הקוצרים, בהסתמך על מנהגם של עניי ישראל באותם ימים ליהנות ממתנות עניים בשדה. נעמי מאשרת לה ואומרת: "לכי בִתִי". רות יוצאת אל המרחב החקלאי, ובאופן מקרי לחלוטין – "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" – היא נקלעת לחלקת השדה השייכת לבועז. בועז מתגלה כקרוב משפחה מצד אלימלך, והוא מתואר במגילה כאיש גיבור חיל, תואר המעיד על כוחו, עושרו ומעמדו החברתי הרם בעיר.

בועז מגיע מהעיר אל השדה ומברך את הקוצרים בברכת "ה' עִמָּכֶם", והם משיבים לו "יְבָרֶכְךָ ה'". תוך כדי סיורו בשדה, הוא מבחין בנערה הזרייה המלקטת, ופונה אל הנער הניצב על הקוצרים בשאלה: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?". הנער משיב לו כי מדובר בנערה מואבייה אשר שבה עם נעמי משדה מואב, ומספר כי היא ביקשה רשות ללקט ולאסוף בין העמרים אחרי הקוצרים, ועבדה בחריצות מתחילת הבוקר ועד עתה, למעט ישיבה קצרה בבית. בועז, המתרשם עמוקות מחריצותה ומסיפור הנאמנות שלה ששמע קודם לכן, פונה אל רות ומבקש ממנה שלא תלך ללקט בשדה אחר, אלא תדבק בנערותיו ותשגיח אחר השדה שבו הן קוצרות. הוא מוסיף ומבטיח לה הגנה מלאה, ומציין כי ציווה על הנערים שלא לגעת בה לרעה, ואף מזמין אותה לשתות מן המים אשר ישאבו הנערים מהכלים כאשר תהיה צמאה.

רות, המופתעת מהיחס החם והחריג כלפי אישה נוכרייה, נופלת על פניה, משתחווה ארצה ושואלת אותו מדוע מצאה חן בעיניו והוא מכיר בה, והרי היא נוכרייה. בועז משיב לה כי הוגד לו במפורש כל מה שעשתה את חמותה אחרי מות אישה, וכיצד עזבה את אביה, את אמה ואת ארץ מולדתה כדי ללכת אל עם אשר לא ידעה תמול שלשום. הוא מברך אותה שה' ישלם את פועלה ותהי משכורתה שלמה מעם ה' אלוהי ישראל, אשר באה לחסות תחת כנפיו. רות מודה לו על הניחומים ועל כך שדיבר על לב שפחתו, אף שהיא איננה כאחת משפחותיו. בעת הארוחה, בועז מזמין אותה לגשת ולאכול מן הלחם ולטבול את פִּתָּהּ בחומץ, ואף מגיש לה קלי, והיא אוכלת, לשבעה ואף מותירה ומצניעה אוכל. כאשר היא קמה ללקט, מצווה בועז את נעריו לאפשר לה ללקט גם בין העמרים מבלי להכלימה, ואף לשלוף עבורה בכוונה מן הצבתים ולהשאיר לה שיבולים רבות מבלי לגעור בה. רות מלקטת בשדה עד הערב, חובטת את השעורים שליקטה, ומגלה כי הכמות מגיעה לכדי כאיפה שעורים.

רות חוזרת אל העיר ומציגה לנעמי את השלל הרב, ואף מוציאה ונותנת לה את האוכל שהותירה לאחר ששבעה. נעמי, המופתעת מהכמות העצומה, שואלת אותה היכן ליקטה היום ומי הוא האדם שהכיר בה, ומברכת את האיש. רות מספרת לה כי שם האיש אשר עבדה עמו היום הוא בועז. לשמע השם, נעמי מתמלאת תקווה וקוראת: "בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדוֹ אֶת הַחַיִּים וaccepted אֶת הַמֵּתִים". נעמי מסבירה לרות את ההקשר המשפחתי הקריטי, ומגלה לו כי האיש קרוב אליהן ומגואלי המשפחה הוא. רות מוסיפה ומספרת כי בועז אף ביקש ממנה לדבוק בנערים אשר לו עד אשר יכלו את כל הקציר, ונעמי מייעצת לה לצאת עם נערותיו כדי שלא יפגעו בה בשדה אחר. רות שומעת בקולה ודובקת בנערות בועז ללקט, לאורך כל קציר השעורים וקציר החיטים, וממשיכה לגור עם חמותה.

הלילה הדרמטי בגורן וההבטחה

ימי הקציר החקלאיים מגיעים לסיומם, והמצב הסטטי בין רות לבעז נותר ללא שינוי רשמי. נעמי, המבינה כי הזמן דוחק ועליה לדאוג לעתידה ולביטחונה הכלכלי של רות, פונה אליה ומצהירה כי עליה לבקש עבורה מנוח אשר ייטב לה. נעמי רוקמת תוכנית נועזת ומגלה לרות כי בעז, אשר עמו הייתה רות בשדה, זורה בלילה הזה את גורן השעורים. היא מורה לרות לרחוץ, לסוך בשמן, לשים את שמלותיה עליה, ולרדת אל הגורן בהחבא. האזהרה המרכזית של נעמי היא שרות לא תתוודע לאיש עד אשר יכלה לאכול ולשתות, וכאשר ישכב לישון, עליה לראות את המקום שבו הוא שוכב, לבוא, לגלות את מרגלותיו ולשכב שם, והוא כבר יגיד לה את אשר תעשה. רות מסכימה לתוכנית ואומרת: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה".

רות יורדת אל הגורן ומבצעת בדיוק את כל אשר ציוותה עליה חמותה. בעז אוכל, שותה, לבו טוב עליו, והוא הולך לשכב בקצה הערמה. רות מגיעה בלט, מגלה את מרגלותיו ונשכבת. בחצי הלילה, מתרחשת תפנית דרמטית: בעז נחרד, נרתע, ומגלה בתדהמה כי אישה שוכבת לגל מרגלותיו. הוא שואל בבהלה: "מִי אָתּ?", והיא משיבה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה". בקשתה של רות היא קונקרטית וברורה – היא מבקשת ממנו לממש את תפקידו כגואל ולשאת אותה לאישה כדי להקים את שם המשפחה.

בעז נרגע, מברך אותה ואומר: "בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי". הוא מציין לשבח את מעשיה ומדגיש כי חסדה האחרון טוב מן הראשון, שכן היא לא הלכה אחרי הבחורים הצעירים, בין אם הם דלים ובין אם הם עשירים, אלא בחרה לפעול למען גאולת שם בעלה המנוח. בעז מרגיע אותה ומבטיח כי כל אשר תאמר יעשה לה, שכן כל שער עמו יודע כי היא אשת חיל. עם זאת, בעז מציג סיבוך משפטי והיסטורי קריטי: הוא מאשר כי הוא אכן גואל, אולם קיים גואל אחר, קרוב משפחה הקרוב ממנו בסדר הירושה והגאולה המשפחתית. בעז מורה לרות ללין בלילה, ומבטיח כי בבוקר, אם הגואל הקרוב יסכים לגאול אותה – הרי זה טוב ויגאל, אך אם הוא לא יחפוץ לגאול אותה, הוא נשבע בחיי ה' כי הוא עצמו יגאל אותה.

רות שוכבת למרגלותיו עד הבוקר, וקמה לפני שהספיק אדם להכיר את רעהו, שכן בעז מבקש לשמור על דיסקרטיות ומציין כי אל ידע איש כי באה האישה אל הגורן, כדי למנוע לזות שפתיים וביזיון. לפני שהיא עוזבת, מורה לה בעז להביא את המטפחת אשר עליה ולאחוז בה. הוא מודד לתוכה שש שעורים, משית עליה והיא באה אל העיר. רות מגיעה אל חמותה, ונעמי שואלת אותה: "מִי אָתּ בִּתִּי?". רות מספרת לה את כל אשר עשה לה האיש, ומדגישה כי הוא נתן לה את שש השעורים האלו באומרו אליה אל תבואי ריקם, אל חמותך. נעמי המנוסה מייעצת לרות לשבת ולהמתין עד שתדע כיצד יפול דבר, ומבטיחה לה בביטחון כי האיש לא ישקוט.

שער העיר, שליפת הנעל והולדת שושלת דוד

למחרת בבוקר, פועל בועז במהירות וביעילות. הוא עולה אל שער העיר, המקום המרכזי שבו נחתמים חוזים והסכמים משפטיים באותם ימים, ויושב שם. והנה, הגואל הקרוב, אשר בועז דיבר עליו, עובר במקום. בעז פונה אליו בקריאה: "סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי", והאיש סר ויושב. בועז אינו מסתפק בכך ואוסף עשרה אנשים מזקני העיר ומבקש מהם לשבת עמם, והם יושבים כעדים רשמיים למתרחש.

בעז פותח בהצגת העניין המשפטי בפני הגואל הקרוב, ומסביר כי חלקת השדה השייכת לאחיהם, לאלימלך, נמכרת על ידי נעמי אשר שבה משדה מואב. בעז מצהיר כי הוא מצא לנכון לגלות את אוזנו של הגואל ולהציע לו לקנות את השדה נגד היושבים ונגד זקני עמו. הוא מבהיר לו שאם ברצונו לגאול – שיגאל, ואם אינו רוצה לגאול – שיגיד לו כדי שיידע, שכן אין איש לפניו לגאול, ובועז הוא הבא אחריו. הגואל הקרוב משיב מיד בחיוב ואומר: "אָנֹכִי אֶגְאָל".

בשלב זה, בועז חושף את התנאי הנוסף והמחייב: הוא מבהיר לגואל כי ביום קניית השדה מיד נעמי, עליו לקנות את השדה גם מיד רות המואבייה, אשת המת, כדי להקים שם המת על נחלתו. שמיעת התנאי הזה משנה לחלוטין את החלטת הגואל. הגואל נסוג מיד מהסכמתו ומצהיר: "לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי". הוא מסביר כי השילוב בין קניית הקרקע לבין נשיאת אישה נוכרייה ומואבייה יפגע בירושתו ובנחלתו הפרטית, ומבקש מבעז לגאול בעצמו את זכותו, שכן הוא אינו יכול לעשות זאת.

כדי לתת תוקף חוקי ורשמי לוויתור ולהעברת הזכויות, מתבצע הטקס המסורתי שהיה נהוג באותם ימים בישראל בענייני גאולה ותמורה. לקידום ותקוף כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזו הייתה התעודה והדרך לחתום עסקאות בישראל. הגואל פונה אל בעז, אומר לו "קְנֵה לָךְ", ושולף את נעלו.

בעז פונה אל הזקנים ואל כל העם שנאסף בשער ומכריז עליהם כעדים רשמיים: הוא קונה את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי, וביחד עם זאת הוא קונה גם את רות המואבייה, אשת מחלון, לו לאישה, כדי להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו. כל העם אשר בשער והזקנים משיבים "עֵדִים" ומברכים את האיש ואת האישה בברכה עמוקה: הם מאחלים שה' יתן את האישה הבאה אל ביתו כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ומאחלים לו לעשות חיל באפרתה ולקרוא שם בבית לחם. עוד הם מברכים כי ביתו יהיה כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן ה' לו מן הנערה הזאת.

בועז לוקח את רות, והיא הופכת לו לאישה. ה' מקנה לה היריון, והיא יולדת בן זכר. לידת הבן מביאה שמחה עצומה וסגירת מעגל היסטורית עבור נעמי. נשות העיר מקיפות את נעמי ומברכות את ה': "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". הן מדגישות כי הילד יהיה לה למשיב נפש ולכלכל את שיבתה, שכן כלתה אשר אהבתה, הטובה לה משבעה בנים, היא זו שילדה אותו. נעמי לוקחת את הילד, שִׁיתֵהוּ בחיקה ותהי לו לאומנת. שכנותיה של נעמי מעניקות לילד את שמו וקוראות: "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וקוראות את שמו עובד. עובד גדל והופך לאבי ישי, שהוא אביו הישיר של דוד המלך.

המגילה נחתמת בנספח גנאלוגי קצר ומדויק, המעגן את הסיפור הפרטי בתוך ההיסטוריה הלאומית הרחבה של עם ישראל, ומפרט את תולדות פרץ:

פרץ הוליד את חצרון
חצרון הוליד את רם
רם הוליד את עמינדב
עמינדב הוליד את נחשון
נחשון הוליד את שלמה
שלמון הוליד את בעז
בעז הוליד את עובד
עובד הוליד את ישי
ישי הוליד את דוד

מבנה עלילת המגילה והתפתחות הקונפליקט

מגילת רות עונה בצורה מושלמת על ההגדרות המקובלות של סיפור קצר, הן מבחינת היקפה המצומצם והן מבחינת אופייה הממוקד העלילה מתרכזת במספר קטן של דמויות ונעלה במבנה קלאסי המשמר את המתח הספרותי לכל אורך הדרך, המחולק לארבעה חלקים (מערכות) מוגדרים:

זה מתחיל בפרולוג ובעיה – מוות וריקנות. המערכה כוללת את הצגת הרקע והקונפליקט הטרגי של התאלמנות, שכול ועזיבת הארץ, כמו גם הגעת נעמי ורות לבית לחם.

במערכה השנייה מועמק הקונפליקט – רות פוגשת את בועז, קרוב המשפחה, בשדה הקציר, ומדווחת לנעמי. כאן כבר מגיע שיא העלילה כשנעמי שולחת את רות אל בועז בלילה בגורן, לצד חשיפת התוכנית, המפגש המתוח ודיווחה של רות לחמותה.

לבסוף מגיע פתרון ואפילוג – חיים ומלאות. בועז נפגש עם הזקנים והגואל בשער העיר, מוצגת פתרון בעיית הגאולה, נישואיהם, לידת הבן ונספח שושלת היוחסין, שמדגיש את חשיבות הסיפור לדורות הבאים.

שמות סמליים כמוטיב ספרותי

אחד המאפיינים הבולטים ביותר במחקר הספרותי של המגילה הוא השימוש בשמות סמליים הנושאים משמעות קונקרטית לעלילה. המעבר הגיאוגרפי של משפחת אלימלך נע מבית לחם – מקום המסמל בשמו מחסה (בית) וביטחון כלכלי ותזונתי (לחם) – אל שדה מואב, מקום בעל קונוטציות שליליות קשות. חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו המאוחרת מהווים מוטיב ספרותי מרכזי של אסם תבואה שנפגע ומשתקם.

הדמויות עצמן נושאות שמות ספרותיים מובהקים. הראשון שבהן הוא אלימלך, שם המעיד אולי על מעמדו החברתי הגבוה, במשמעות של "אלי הוא מלך", אף על פי שמשפחתו חווה חורבן מוחלט. בניו של אלימלך נקראים מחלון וכליון; אמנם במקור ייתכן שמשמעות השמות חיובית, כמו תכשיט ושלמות, אך בעליל הם מעידים על סופם הטרגי המבטא מחלה וכיליון. בהקשר זה, ילקוט שמעוני מביא את דברי רב ושמואל המצביעים על הכתוב בדברי הימים א' בדבר "יואש ושרף אשר בעלו למואב", וטוענים כי אלו שמותיהם המקוריים או כינוייהם של בני אלימלך, אף שיואש ושרף משתייכים לבני שלה, בניגוד למשפחת בעז שהייתה מבני פרץ.

אם המשפחה היא נעמי, הדורשת את שמה בעצמה ומבקשת מבני העיר שלא לקרוא לה נעמי אלא "מרא", כיוון שה' המר לה מאוד את חייה. לצדה נמצאת ערפה, כלה ששמה רומז על כך שהיא מפנה עורף לחמותה וחוזרת למואב. כלתה השנייה היא רות, שם שנדרש במדרש כמי ש"ראתה בדברי חמותה" או כמי ש"ריתתה מפני העבירות".

הגבר המרכזי בסיפור הוא בועז, שמשמעות שמו היא "בו עז", והוא מהווה סמל לכוח, אומץ ותמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש, יכין ובועז, המלווה בצורה מדויקת את תיאורו כאיש גיבור חיל. לעומתו, הדמות האחרונה היא פלוני אלמוני, הגואל הקרוב שמסרב לגאול את רות, ובשל כך שמו האמיתי נמחק כליל מהמגילה ונותר ככינוי סתמי בלבד.

לשון המגילה מהווה כלי מרכזי בידי חוקרים בניסיונם לקבוע את זמן חיבורה. היו שהוכיחו על פי לשון ארכאית קדומה כי הספר נכתב בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות בולטות לכך הן הנטייה הקדומה של פעלים בעתיד-נוכחת, כגון "תדבקין" ו"תדעין", והשימוש בצורה "והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. עם זאת, חוקרים אחרים מצביעים על כך שדוגמאות דומות מצויות דווקא בספרים מסוף תקופת בית ראשון, כמו ירמיהו ("תִּתְחַמָּקִין", "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ") ומלכים ב' ("מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת").

עדויות לשוניות אחרות משמשות חוקרים כדי להצביע דווקא על איחור זמנה של המגילה לימי בית שני או לתקופה הפרסית (סביב השנים 550 עד 330 לפני הספירה). המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" ("וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), ביטוי האופייני ללשון המקרא המאוחרת וקיים גם בלשון המשנה, במקום הביטוי המקראי הקלאסי "לקח אישה". מנגד, יש המעירים כי פועל זה מוזכר גם בספר שופטים (כ"א, כ"ג) במשמעות של נישואין, ולפיכך הדבר מתאים דווקא לתקופת השופטים שבה מתרחש הסיפור. הצירוף "נשא אישה" אינו מחליף בהכרח את "לקח אישה", שכן האחרון עשוי לשמש כביטוי משפטי רשמי יותר.

אינדיקציה לשונית נוספת היא צורת כתיבת שמו של דוד המלך. במגילה השם נכתב תמיד בכתיב חסר – "דוד" (ולא "דויד"). צורת כתיבה זו אופיינית לספרים קדומים כמו ספר שמואל ומזמורי תהילים, לעומת ספר מלכים שבו היא מופיעה כך רק ברובו, ובניגוד מוחלט לספרים מאוחרים בבירור כמו דברי הימים, עזרא ונחמיה, שבהם השם נכתב תמיד בכתיב מלא ("דויד").

מגמות המגילה וחשיבות מידת החסד

חוקרי מקרא רבים עסקו במגמתה העיקרית של המגילה, מתוך נקודת הנחה יסודית שאין המקרא מביא סיפורים יפים גרידא ללא כל מגמה דתית, חינוכית או לאומית. במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה המפורסמת מדוע נכתבה המגילה, בהתחשב בכך שאין בה חוקי טומאה וטהרה או איסור והיתר, ומשיב: "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". מוטיב החסד והמעשים הנעשים לפנים משורת הדין מובלט לכל אורך הספר דרך התנהלות הדמויות והחזרה על המילה חסד:

נעמי משבחת את כלותיה: "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי". היא גם משבחת את בועז על עזרתו בשדה: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים". ולבסוף בועז מברך את רות בגורן: "ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון".

הדמויות פועלות מתוך מסירות עמוקה: רות דבקה בנעמי למרות שאינה מחויבת לכך ומכלכלת אותה, ובעז יוצא מגדורו כדי לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים ולבסוף גואל אותה. בזכות מעשי חסד אלו, השניים זוכים לשכר טוב ומזיווגם משתלשל ובא לעולם דוד המלך.

המגילה אינה מביאה עמה מוסר השכל ישיר, ובכך היא פתוחה להשערות רבות: המגילה מדגישה את תפקיד ההשגחה בלידתו של דוד, אך מדובר במגמה פרדוקסלית שכן ייחוסו לאישה מואבייה עשוי להוות בעיה משפטית ולאומית. על פי גישה זו, מוצאה המואבי של אחת מאימותיו של דוד היה ידוע ברבים, והמגילה נכתבה כדי לבסס את הלגיטימיות שלה ושל שושלת המלוכה. הנשים במגילה אף מגדירות את היילוד כ"בנה של נעמי", מה שמחזק את הלגיטימיות החוקית שלו כצאצא יהודי בלבד.

הספר מציג את החשיבות החברתית של שימור נחלות המשפחה והקמת שם המתים. היו היסטוריונים כמו צבי גרץ ואברהם גייגר שטענו כי המגילה היא כתב פולמוס פוליטי שנכתב בימי בית שני כנגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו וגירשו את הנשים הנוכריות. המגילה מבקשת להראות כי נוכריות המתגיירות יכולות להפוך לעובדות ה' למופת ולהשתלב באומה. חוקרים אחרים דוחים טענה זו לחלוטין, ומציינים כי הספר חסר כל נימה פולמוסית, מובא בצורת סיפור מעשה גרידא, ואף תולה את מותם של מַחְלוֹן וכִלְיוֹן בעצם נשיאת הנשים הנוכריות במואב.

השערה אחרת מייחסת את חיבור המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כמי שאמורה לפעול כגואל עבור השבטים הגולים. אין ספק ששהמגילה מבליטה כיצד החסד והחמלה כלפי החלש נתקלים בנורמות ובחוקים חברתיים קשיחים המגבילים אותם, ומתארת כיצד הגבולות הללו נפרצים והחוקים מתפרשים מחדש כדי לקלוט את רות בקרב קהילת בית לחם.

זיקות לסיפורי מקרא נוספים

מחבר המגילה הכיר היטב את סיפורי המקרא השונים ויצר ביניהם זיקות מכוונות כדי לעצב את דמויותיו ומסריו: כך למשל, בדומה לסיפור אברהם,  המגילה נפתחת ברעב המאלץ משפחה לרדת מן הארץ במה שמזכיר את ירידת אברהם למצרים בשל הרעב. אולם הניגוד חריף: אברהם שב למולדתו עם רכוש רב, בעוד נעמי ורות חוזרות חסרות כל.

בנוסף, המפגש הלילי הנסתר בגורן מתכתב ישירות עם סיפורן של בנות לוט ואביהן (בספר בראשית י"ט). בשני המקרים מדובר ביוזמה נשית מובהקת ובמפגש לילי חסוי עם גבר, אולם רות – שהיא צאצאית ישירה של אותו מפגש בין לוט לבנותיו – מתקנת במעשיה הצנועים והנאמנים את סיפור גילוי העריות ההיסטורי של אמה הקדמונית.

ישנה זיקה לסיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח) , כשבשני המקרים מדובר בנשים שאיבדו את בעליהן (שני בנים צעירים שמתו ללא צאצאים), והאדם שאמור היה לייבם אותן אינו עושה זאת (שילה בסיפור תמר, והגואל האלמוני בסיפור רות). שתי הנשים נוטלות את גורלן בידיהן, בוחרות בגבר ומפתות אותו באופן בעייתי לפי הנורמות החברתיות המקובלות (תמר מתחפשת לזונה בציד הדרך ורות מתגנבת בלילה אל מרגלות בועז בגורן). בשני הסיפורים נדרש מנהיג אמיץ שיודע להכריע (יהודה המודה בצדקתה ובועז הפועל להמשך הזרע). הקשר מוזכר במפורש במגילה בברכת הזקנים: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה".

נשים ופריצת נורמות חברתיות

מגילת רות היא אחת משתי מגילות בלבד בתנ"ך (לצד מגילת אסתר) שהגיבורות הראשיות והבולטות ביותר הן נשים. אף על פי שהסיפור פותח בגברים (אלימלך ובניו המתים כולם כבר בפסוק החמישי) ומסתיים בשושלת גברית, ציר העלילה המרכזי מונע כולו על ידי שתי נשים, יוזמותיהן ותוכניותיהן הנועזות, לצד התגייסותו המאוחרת של בועז.

הצגת דוד כצאצא של גיורת מואבית מעלה שאלות קשות לאור האיסור המקראי המפורש בספר דברים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'". במדרשי חז"ל מסופר כי בימיו של דוד המלך התעוררה מחלוקת קשה ויסודית האם איסור זה חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק הדין הידוע: "מואבי ולא מואבית", ובכך הוכשרה כשרותו של דוד לבוא בקהל ולהנהיג באופן חוקי את ישראל. דיוק הלכתי זה מיוחס על פי חז"ל ליוזמתו של בועז עצמו בעת שהכשיר את נישואיו לרות. חוקרי מקרא מסוימים טוענים שהמגילה בחרה בכוונה להדגיש את הסיבוך, ההפתעה והמורכבות במוצאו של המלך הלאומי, המגיע דווקא מתוך רקע משפחתי כה מורכב ובעייתי.

קריאת המגילה במסורת ובחג השבועות

המנהג לקרוא את מגילת רות בציבור בחג השבועות מוזכר כבר במסכת סופרים, שנכתבה בתקופת הגאונים. קהילות רבות משמרות מנהג זה, ובמקורות שונים ניתנו לכך חמישה טעמים היסטוריים ורעיוניים מרכזיים:

עלילת המגילה מתרחשת כולה בתקופת "הקציר" (קציר שעורים וקציר חיטים), שהיא בדיוק העונה החקלאית שבה נחגג חג השבועות בארץ ישראל. בנוסף, רות המואבייה היא אם סבו של דוד המלך. על פי המסורת המופיעה בתלמוד הירושלמי ובמדרש רות רבה, דוד המלך נפטר ביום חג השבועות. בהסתמך על קביעת הגמרא שמיתתם של צדיקים מתרחשת בדיוק ביום הולדתם, מקובל במסורת שדוד המלך אף נולד ביום זה, ולכן קוראים את שושלת יוחסיו.

ספר היובלים וחז"ל זיהו את תאריך חג השבועות עם זמן מתן תורה. מעמד קבלת התורה בהר סיני נחשב בעיני חז"ל כמעין גיור לאומי של בני ישראל, שהיו עד אז עבדים ובמעמד זה קיבלו על עצמם את התורה במילים "נעשה ונשמע" (כמתואר בספר שמות כ"ד, ז': "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"). מגילת רות מספרת את סיפור גיורה האישי של רות, נוכרייה שהצטרפה לעם ישראל וקיבלה על עצמה את אלוהי ישראל, וההקבלה הזו מצדיקה את הקריאה בחג מתן תורה.

הנושא המרכזי במגילה הוא גמילות חסדים ולפנים משורת הדין. הדבר מתאים לחלוטין למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, אשר חז"ל העידו עליה במסכתותיהם כי תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. מעבר לכך, הראי"ה קוק מציין כי מטרתה העליונה של התורה אינה נשארת במישור הפרטי, אלא שואפת להקמת ממלכה שלמה המונהגת על פי עקרונות הקדושה, כפי שנאמר מיד לפני מתן תורה בספר שמות י"ט: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הקריאה במגילה, המסתיימת בלידתו של דוד המלך, מבשרת את השלמת המטרה הזו – כינון ממלכה המנוהלת בדרך התורה.

בשנים האחרונות, חוקרים וחוקרות בוחנים את מגילת רות בכלים מודרניים כדי להתמודד עם סוגיות אקטואליות. חוקרות פמיניסטיות, למשל, מציגות את הסיפור כמודל של כבוד לעבודה, עצמאות נשית חזקה, ואף כדגם ליחסים קרובים ואינטימיים בין נשים, תוך חגיגת כוחן ותושייתן של נשים חזקות מול חברה פטריארכלית. אחרים מוצאים במגילה מניפסט חברתי המגן ומרומם את מעמדם של המנודים, המודרים והאנשים המדוכאים ביותר בחברה.

חומר מעשיר לקריאה

עתליה ברנר, אהבת רות : "אשר היא טובה לך משבעה בנים", ספרית פועלים, 1988.

ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009.

אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.

יעל ציגלר, רות: מניכור למלוכה הוצאת מגיד ומתן, 2018.

חיים חמיאל, מעייני מקרא למגילת רות, ירושלים, תשמ"ז.

חומר מעשיר לצפייה

העוצמה הסיפורית והדרמה האנושית שבמגילת רות חרגו מזמן מגבולות ארון הספרים היהודי והיוו השראה לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים בולטים לאורך המאה ה-20 וה-21.

הסרט "מגילת רות: מסע של אמונה" (The Book of Ruth: Journey of Faith) הוא דרמה נוצרית משנת 2009 בבימויו של סטיבן פטריק ווקר (Stephen Patrick Walker), ששודרה לראשונה בטלוויזיה ב-8 בינואר 2010 ברשת Trinity Broadcasting Network. התסריט מבוסס על הסיפור המקראי ועוקב אחר רות המואבייה, המאבדת את בעלה, חמיה וגיסה. ללא גברים שיכלכלו את המשפחה, נעמי מחליטה לשחרר את כלותיה כדי שתוכלנה להינשא מחדש, אך רות בוחרת להישאר עמה מתוך אהבה עצומה. השתיים חוזרות לבית לחם בתקווה ליבול טוב יותר ולחיים משופרים. שם פוגשת רות את בעז, אדם בעל אופי אצילי, המגן עליה ומאפשר לה ללקט בשדותיו. נעמי ורות לוקחות את המצב בידיהן ויוזמות אקט אצילי: רות נשכבת למרגלותיו בלילה בגורן ומבקשת ממנו לגאול את משפחתה. בעז מסכים, אך נאלץ לקבל תחילה את רשותו של קרוב משפחה קרוב יותר. בסופו של דבר, בעז ורות נישאים ויולדים את עובד, שמנכדו צומחת שושלת המלוכה של דוד המלך.

צוות השחקנים המלא של הסרט כולל את שרי מוריס (Sherry Morris) בתפקיד רות, כרמן (Carman) בתפקיד בועז ואליז לסטר (Eleese Lester) בתפקיד נעמי.

עיבוד הוליוודי קלאסי ורחב היקף הוא הסרט "סיפורה של רות" (The Story of Ruth) משנת 1960, בבימויו של הנרי קוסטר (Henry Koster). הסרט צולם בטכנולוגיית CinemaScope ו-DeLuxe Color והופץ על ידי אולפני פוקס המאה ה-20. התסריט, שנכתב על ידי נורמן קורווין (Norman Corwin), מהווה עיבוד חופשי ומורחב לסיפור המקראי ומציג עלילה דרמטית ומורכבת במיוחד: בגיל 8 בערך, רות נמכרת על ידי אביה – כבתו החזקה והיפה ביותר – לכהן של כמוש, כדי שתודרך בשירות האל המואבי. חודשים לאחר מכן, היא נבחרת מתוך שורה של כוהנות צעירות כקנדידטית היפה והמושלמת ביותר להקרבת קורבן אדם במהלך הטקס השנתי לכמוש. אולם מיד עם בחירתה, מופיע כתם גדול על זרועה, היא מוגדרת כבלתי מתאימה, וילדה אחרת מוקרבת במקומה. שנים לאחר מכן, רות הופכת לכוהנת מועדפת ומשמשת כמורה רוחנית של ילדה מואבייה צעירה בשם טבח, המיועדת להקרבה. חוסר שביעות רצון מהכתר הטקסי שנוצר עבור טבח מוביל את הכהנת הגדולה אלילת ואת רות להורות למחלון, אומן וצורף יהודי, לשדרג את הכתר באבני חן ובנצנצים. מחלון מוסר את הכתר לרות במקדש ומתחיל לתשאל אותה על קיומו של כמוש. רות מתחילה בלגלוג על "האל הבלתי נראה" של מַחְלוֹן, אך בהמשך מתמלאת ספקות לגבי דתה ככל שמתקרב מועד הקרבתה של טבח. היא מתאהבת במחלון, ובמהלך הטקס הרשמי היא מחללת את כבוד המקדש כאשר היא צורחת באימה למראה הילדה הנדקרת על המזבח על ידי הכהן הגדול. רות נמלטת אך נלכדת ומעונשת.

המואבים מאשימים ומדנים את מחלון, את אביו אלימלך ואת אחיו כליון בכפירתה של רות. כליון ואלימלך מתים בבית הכלא, ואילו מחלון נדון לעבודת פרך לכל חייו במחצבות. רות מגיעה עם שכירי חרב כדי לשחרר את מחלון, אך הוא נפצע פצעים אנושים במהלך הבריחה מהמחצבה. הוא נושא את רות לאישה במערה ומת מיד לאחר מכן. נעמי, ערפה ורות נותרות אלמנות. ערפה חוזרת למשפחתה המואבית, ורות בוחרת ללוות את נעמי לבית לחם ומצהירה את הצהרת הנאמנות המפורסמת שלה.

מואב ויהודה הם אויבים עתיקים, ורות נתקלת עם הגעתה בעוינות רבה מצד המקומיים. עם הגעתן, הן עדות לבעז, קרוב משפחה של אלימלך, המעניש מואבי שקילל והרעיל באר מים בכך שהוא מאלץ אותו לשתות מהמים המורעלים. כאשר בעז מגלה על חזרתה של נעמי, הוא שולח להן אספקה מתוך כבוד למחויבותו המשפחתית. רות, המאמינה כי בעז הוא אנטי-מואבי חריף, מאלצת את נעמי לסרב לאספקה. בעז, המוקסם מיופיה של רות, מארגן שקרוב משפחה אחר בשם טוב (Tov) יקח את האספקה אליהן. טוב מסרב תחילה, אך לאחר שהוא רואה את רות הוא מסכים ולוקח את הקרדיט על הנדיבות, בעוד נעמי החכמה נותרת סקפטית לגבי הדאגה החריגה שלו. בהמשך, בעז מבקר אותן כדי לשכנע אותן לקבל עזרה, ומסייע לרות מפני המון נשים עוינות ליד הבאר, מה שגורם לרות להכיר באופיו האצילי והשניים מתאהבים. אולם טוב תובע את זכותו המשפטית לשאת את אלמנת מַחְלוֹן כקרוב המשפחה הקרוב ביותר.

שני סוכנים מואבים מגיעים ליהודה בחיפוש אחר רות. הם מתחזים לבני שבט ראובן וטוענים בפני מועצת הזקנים כי היו עדים לכך שרות סוגדת לכמוש בסתר בחווה של נעמי. כחבר במועצה, בעז נאלץ לשבת בדין ולשפוט את רות. במשפט, רות מודה באומץ כי הייתה כוהנת מואבייה וכי השתתפה בטקסי קורבן אדם רק חודשים ספורים לפני כן, דבר המזעזע את הנוכחים כולל את בעז המנסה להגן עליה. הסוכנים המואבים נחשפים כעדי שקר כאשר נעמי מבקשת מהם לנקוב בשמות 12 שבטי ישראל, ורות מאתגרת אותם לגרש ולדקלם את עשרת הדיברות, דבר שאין הם מסוגלים לעשות. כמו כן הם מסרבים לברך את יהוה ולקלל את כמוש כפי שרות מאתגרת אותם, ורות מזוכת מהאשמות.

טוב מסרב לוותר על תביעתו לרות למרות שהיא מבהירה לו כי היא אוהבת את בעז. נעמי מציעה לרות דרך מילוט: במהלך טקס החתונה המיועד שלהם בפני האורחים, רות מודיעה לטוב כי היא חיפשה את בעז וביקרה אותו במקום משכבו במהלך פסטיבל הקציר. טוב המושפל מוותר על זכותו ומגרש את רות. בעז מכריז מיד כי ישא אותה לאישה, והשניים מצהירים בפני הזקן המנהל את הטקס כי רק נדרי אהבה עברו ביניהם. הם נישאים והופכים לאבותיהם של מלך ונביא גדול.

צוות השחקנים של הסרט כולל את אילנה עדן (Elana Eden) בתפקיד רות (הייתה בת 19 בעת השקת הסרט), סטיוארט ויטמן (Stuart Whitman) בתפקיד בועז, תום טריון (Tom Tryon) בתפקיד מחלון,  פגי ווד (Peggy Wood) בתפקיד נעמי.