חרמות על המשחקים האולימפיים: היסטוריה של פוליטיקה וספורט

ספורט ופוליטיקה קשורים זה לזה. אנחנו יכולים להעמיד פנים שלא, אבל האמת היא שספורט מעולם לא היה תמים, והמשחקים האולימפיים הם הדוגמה הקולנית ביותר לכך.

המשחקים האולימפיים ואירועים כמו גביע העולם בכדורגל במאה ה-21 מתרחשים לעתים קרובות במדינה בעלת משטר פוליטי מטריד משהו. בין אם זו הרפובליקה העממית של סין, ערב הסעודית, קטאר או רוסיה. הסיבה לכך היא שדמוקרטיות לעתים קרובות מאבדות עניין בהשקעה כספית כבדה כל כך. אחרי הכל, המשחקים האולימפיים הם הוצאה כלכלית לא פשוטה ויש להתחשב בדעת הקהל.

משטרים טוטליטריים, לעומת זאת, אינם מטרידים את עצמם במשאלי עם ואוהבים להשוויץ בקלות. לכן, אנו יכולים לבקר את הוועדים האולימפיים על כך שהם בוחרים במדינות כמו סין או רוסיה לארגן את אירועי הספורט הבולטים ביותר, אך לרוב חסרות להן אפשרויות. יתרה מכך, כאשר האולימפיאדה מתקיימת במשטר טוטליטרי, עבור פוליטיקאים ממדינות דמוקרטיות ברחבי העולם, נפתחת הזדמנות להראות את חוסר הסכמתם על ידי החרמת המשחקים, הצהרת סלידה או אפילו תמיכה בהתנגדות למשטר.

כשהחרם על המשחקים האולימפיים לא היה פוליטי

בזמנים רחוקים יותר, זמן קצר לאחר הקמת המשחקים, לא היו ספורטאים מקצועיים. יתר על כן, האולימפיאדה הייתה סגורה לאנשי מקצוע עד 1988. ממשלות נאלצו לשלם עבור הוצאות הספורטאים. ב־1928, נבחרת ההוקי האמריקאית לא יכלה להשתתף באולימפיאדת סנט מוריץ, כי פשוט היו חסרים לה משאבים. אותו הדבר קרה לסין ב־1980 כשאף ספורטאי סיני לא השתתף באולימפיאדת מוסקבה.

אבל ממשלת סין לא רצתה להודות שמצבהּ הכלכלי של המדינה גרוע ולכן הם הכריזו שברית המועצות אינה כשירה לארגן את המשחקים בשל עבירות נגד האמנה האולימפית. ממשלת סין הייתה, באותה תקופה, בעלת ברית סובייטית וברית המועצות לא פחות נדהמה מהרטוריקה הזו.

הלאומיות והמשחקים האולימפיים

אומרים שספורט צריך להיות א-פוליטי. שכל אירוע ספורט גדול מקדם את הרוח הבינלאומית ומעניק השראה לאנשים ברחבי העולם להיות בריאים ובכושר. עם זאת, האמת היא שספורט בינלאומי הוא הביטוי הקולני ביותר ללאומיות. המשחקים האולימפיים נולדו מהרגש הזה. באולימפיה העתיקה, ספורטאים יוונים התחרו וכל עיר מדינה יוונית שלחה את נציגיה — מתוך אותן תחרויות התגבש הרעיון של להיות "יווני". כאן התחילו היוונים להבין שהם עם אחד.

גם סטריאוטיפים לאומיים וסכסוכים היסטוריים עולים על פני השטח כאשר ספורטאים מתחרים זה בזה. לדוגמה, הגרמנים מתנגדים בתוקף לכל צורה של לאומיות בשל ההיסטוריה שלהם והם שרים את ההמנון ומניפים דגלים רק כאשר ספורטאים גרמנים מתחרים. כך, הספורט הפך לדרך בטוחה להפגין גאווה לאומית וליישב מחלוקות בינלאומיות.

החרם האולימפי הראשון: מלבורן 1956

ב־1956 העולם רעד. הגוש המזרחי צפה באימה בטנקים סובייטים מטביעים בדם את המרד ההונגרי בבודפשט. ההונגרים איבדו כל אשליה שהגוש המערבי יעזור, שכן ארצות הברית תמכה במרד רק במילים וקריאות נואשות להתערבות צבאית נותרו ללא מענה. ואז פרץ משבר סואץ, שבמהלכו התערבו הצרפתים והבריטים כדי להגן על מה שהם הרגישו ששייך שלהם בעוד מצרים של נאצר חשבה אחרת.

בנובמבר 1956 התקיימו המשחקים האולימפיים במלבורן. הולנד וספרד הכריזו שכל עוד ברית המועצות תורשה להתחרות, הן לא ישתתפו. ההונגרים עצמם השתתפו ובמשחק כדור מים "עקוב מדם" מפורסם, הם קבעו את התוצאה שלהם כשהביסו את הסובייטים. המשחק הפך להיות ידוע באכזריותו ורוב שחקני הפולו ההונגרים בחרו להגר לאחר המשחק כי המשטר היה מעניש אותם על גילוי עוינות כלפי "אחיהם" הסובייטים. מצרים, עיראק ולבנון החרימו את המשחקים כל עוד הצרפתים והאנגלים השתתפו. וכך נכנסה הפוליטיקה לזירה האולימפית.

מונטריאול 1976 וחרם האפרטהייד

המארגנים הקנדיים של המשחקים האולימפיים 1976 היו מודעים למצב הפוליטי העדין במהלך המלחמה הקרה והסכסוך הסיני עם טייוואן. הדיפלומטים שלהם נאבקו ליישב את הבעיה הסינית כדי שלא יאבדו את הספורטאים הסינים ויגרמו לבעיה דיפלומטית. עם זאת, הם לא הבחינו בטורניר רוגבי דרום אפריקאי אחד.

הרפובליקה הדרום אפריקאית ספגה ביקורת על מדיניות האפרטהייד שלה, אותה הפרדה גזעית נגד אנשים אפריקאים שחורים. לכן, הוכרז חרם בינלאומי נגד הטורניר הזה בגלל שהתקיים ברפובליקה הדרום אפריקאית. עם זאת, נבחרת הרוגבי של ניו זילנד כן הגיעה לטורניר היוקרתי. זה היה לפני המשחקים האולימפיים במונטריאול ו־22 מדינות באפריקה הכריזו שהן לא יבואו אם ניו זילנד תורשה להתחרות במונטריאול. ספורטאים ניו זילנדים הגיעו למונטריאול, ובאותו רגע בדיוק, עזבו ספורטאים 22 מדינות אפריקה את קנדה והכריזו על חרם אפריקאי על המשחקים.

מוסקבה 1980 ולוס אנג'לס 1984: אולימפיאדות המלחמה הקרה

המשחקים האולימפיים במוסקבה בקיץ 1980 והמשחקים שלאחר מכן בלוס אנג'לס ב־1984 הם הדוגמאות המפורסמות ביותר לחרמות פוליטיות על האולימפיאדות. האמנה האולימפית מכילה סעיף האומר כי יש להוציא מהתנועה האולימפית מדינה העוסקת בתוקפנות צבאית נגד מדינה ריבונית אחרת. ברית המועצות הואשמה בהפרת האמנה ב־1980 עם ההרפתקה שלה באפגניסטן. לכן, נשיא ארצות הברית ג'ון קרטר הכריז כי אף ספורטאי אמריקאי לא ישתתף במשחקים האולימפיים שייערכו במוסקבה והמליץ ​​למדינות המערב לעשות זאת. חלק צייתו, חלק לא. ב־1984 הגיעה הנקמה.

ברית המועצות הצהירה כי לא תשתתף באולימפיאדה בארצות הברית ומכיוון שלא הייתה סיבה לגיטימית לחרם, הם הביעו דאגה לבטיחות הספורטאים שלהם. למדינות מזרח אירופה לא ניתנה הזדמנות לפעול אחרת; על הספורטאים המזרח אירופאים נאסר להתחרות.

האולימפיאדה הנאצית: כשהחרם לא הגיע

אבל היו גם המשחקים האולימפיים שבהם אף אחד לא הכריז על חרם ובכל זאת היתה כל סיבה חוקית לעשות זאת. בשנת 1936 פוליטיקאים ברחבי העולם התייחסו לאדולף היטלר כאל ראש מדינה חוקי ולפיכך, הם לא חשו סיבה להחרים את המשחקים. עם זאת, קבוצת ספורטאים ציינה כי האמנה האולימפית מופרת בברלין, נגד היהודים. משום שעל ספורטאים יהודים נאסר להתחרות בכל ענפי ספורט מאז 1935 בגרמניה הנאצית. עם זאת, התעמולה של היטלר הצליחה לשכנע את נציגי הוועד האולימפי שזה לא המקרה, שאף אחד מהספורטאים היהודים לא יכול להעפיל למשחקים ושכולם קיבלו הזדמנות להתחרות. כיום, אנו יכולים לראות תמונות מהאולימפיאדה הנאצית ולעמוד בפליאה וחוסר אמון כאשר אנו רואים את האצטדיונים המונומנטליים עם צלבי הקרס ופוליטיקאים מערביים צופים זה לצד זה בתחרויות לצד פוליטיקאים נאצים. ובכל זאת, זו הייתה המציאות של 1936. העולם עדיין לא ראה או לא רצה לראות את היטלר המפלצת.

עם זאת, במשחקים האולימפיים הנאצים, היה ניצחון אחד לאנושות. אדולף היטלר ותומכיו ביקשו להציג את הספורטאים הגרמנים העל-אנושיים והספורטאים הגרמנים לא הצליחו כפי שהם שיערו. והכוכב הנוצץ של המשחקים היה אמריקאי — למעשה אמריקאי שחור־עור: ג'סי אוונס. אדם בעל צבע עור שונה, נבדל לחלוטין מהעל-אנושי הגרמני הבלונדיני, כחול-העיניים, שתמונתו הופיעה בעמודים הראשונים של העיתונים בעולם. ובכן, ברובם. די סמלי כאשר התקשורת הגרמנית חגגה את הספורטאי הייחודי לכאורה, כאשר עיתוני ארה"ב לא עשו זאת. לדוגמה, שום תמונה של אוונס או כל ספורטאי אפרו-אמריקאי אחר לא הופיעה באטלנטה. ג'סי אוונס אולי היה כובש את היטלר ואת התעמולה שלו, אבל המאבק של מולדתו למען שוויון גזעי אפילו לא התחיל.

עוד חרמות על המשחקים האולימפיים?

נערכו משחקים במקסיקו ב־1968, כאשר כל העולם צפה באימה כשהמשטר האוטוריטרי במדינה ירה ב־250 סטודנטים מפגינים. הם הפגינו נגד המשטר ממש לפני המשחקים האולימפיים, בתקווה שהממשלה לא תעז לפעול באכזריות ממש לפני האירוע הגדול. הם טעו, ואף אחד אפילו לא דיבר על החרמת המשחקים. כי ספורט אולי קשור לפוליטיקה, אבל רק כשאנשים משפיעים מאפשרים זאת. וכשהטרוריסטים רוצים להראות את כוחם האכזרי, הרעיון האולימפי ההגון לא יעצור בעדם, כפי שהראו המשחקים האולימפיים במינכן ב־1972 כאשר ארגון הטרור הפלסטיני ששי השחור חטף ורצח ספורטאים יהודים בכפר האולימפי. ישראל ומדינות מערביות נוספות ביקשו להשהות את המשחקים. אך יו"ר הוועד האולימפי הכריז ש"המופע חייב להימשך", וכך היה.

המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס

ומה לגבי המשחקים האולימפיים בקיץ 2028? האם יהיו חרמות, חרמות דיפלומטיות, או שזו תהיה חגיגה פשוטה של ​​ספורטאים שמרסקים את הגבולות של מה שגוף אנושי יכול לעשות? בדבר אחד אפשר יכולים להיות בטוחים. כל עוד הספורט הוא בינלאומי, ספורטאים תמיד ישמשו כבני ערובה בידי הפוליטיקאים של מדינותיהם. והוויכוח בשאלה אם הספורטאים עצמם והאוהדים צריכים לקבל את האחריות שבייצוג המדינה עם המשטר שלה, יימשך.

המשחקים האולימפיים החלו באולימפיה, ביוון העתיקה, כתנועה פוליטית; אנחנו לא יכולים לצפות שהם יהיו חפים מפשע.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.