ברזיל: מתקופת הקולוניזאליזם ועד ימינו

• ברזיל, המדינה הגדולה ביותר בדרום אמריקה, מתהדרת בהיסטוריה עשירה ומגוונת שעוצבה על ידי קולוניאליזם, תרבויות ילידיות וצמיחה כלכלית. מהגעת הפורטוגזים בשנת 1500 ועד למעמדה כיום כמעצמה כלכלית מודרנית, מסעה של ברזיל מרתק ומלא תהפוכות.

השורשים הילידיים והמפגש עם האירופאים

לפני שהספינות האירופיות הגיעו לחופי ברזיל, חיו בה חברות ילידיות מגוונות להפליא. אלפי קבוצות שונות, כל אחת בעלת שפה, מסורות ואורח חיים ייחודי. רובן היו נוודות למחצה, התבססו על ציד, דיג וחקלאות בקנה מידה קטן. בשונה מציוויליזציות עתיקות אחרות, הן לא הותירו מבנים מונומנטליים רבים, אלא בעיקר כלי חרס, כלים וסיפורים שעברו מפה לאוזן ובעיקר מלמדים על קשר עמוק לאדמה. חלק מהקבוצות, כמו תרבות המראחוארה, פיתחו היררכיות חברתיות מורכבות ואומנויות מרשימות.

במהלך העשורים האחרונים, התגלו ממצאים ששינו את ההבנה לגבי ברזיל שלפני הקולוניאליזם. חפירות באזור האמזונס חשפו שרידים של יישובים גדולים ומתוכננים – כולל ערים מבוצרות ומערכות חקלאות מתקדמות. לדוגמה, באזור שינגו נחשפה רשת של כפרים מקושרים באמצעות דרכים ומבני הגנה, מה שמעיד על קיומה של ציוויליזציה משגשגת שהתקיימה הרבה לפני המפגש עם האירופים.

הגעת הפורטוגזים בשנת 1500 סימנה נקודת מפנה עבור האוכלוסייה הילידית. המפגשים הראשונים התאפיינו בסקרנות ובמסחר, אך במהרה הפכו לניצול אכזרי. מחלות כמו אבעבועות שחורות וחצבת, שאליהן הילידים לא היו מחוסנים, הובילו לתמותה המונית. בנוסף, רבים מהמקומיים הוגלו או שועבדו, והתרבויות שלהם נפגעו מאוד כתוצאה מהטמעת מערכות שלטון ודת אירופיות. למרות הקשיים, העמים הילידיים בברזיל נאבקים עד היום לשמור על זכויותיהם ותרבותם.

בשנת 1500, צי בפיקודו של פדרו אלוורס קברל, שהיה בדרכו להודו, סטה מערבה והגיע לחופי ברזיל. הוא תבע את האדמה בשם פורטוגל בהתאם להסכם טורדסיאס מ-1494 שחילק את השטחים החדשים בין פורטוגל לספרד. הגעתו לא הייתה תוצאה של כיבוש מתוכנן אלא אירוע מקרי, אך כזה שהניח את היסודות להשפעה הפורטוגלית רבת השנים. בשנות ה-30 של המאה ה-16 יישמה פורטוגל שיטה של חלוקת שטחים רחבי ידיים לנכבדים ולסוחרים שנדרשו לפתח את השטחים ולשלוט בהם. חלק מהקצינים, כמו פרנמבוקו וסאו ויסנטה, שגשגו בזכות גידול קנה סוכר, אך רובם נכשלו עקב ניהול כושל, התנגדות הילידים ומחסור במשאבים. לבסוף בשנת 1549, הכתר ריכז את השליטה ומינה מושל כללי מטעם הממלכה הפורטוגזית, כשסלבדור הוכרזה כבירת המושבה.

בשלבים הראשונים, עץ הברזיל – ששימש לייצור צבע אדום יקר ערך – היה הייצוא המרכזי. בתחילה התבסס הסחר על שיתוף פעולה עם האוכלוסייה הילידית, אך עם עליית הביקוש עברו הפורטוגזים לשיטות כפייה ושיעבוד, ממש כפי שעשו האירופים באפריקה ובאמריקה הצפונית, מה שבהכרח הוביל לעימותים ולניצול רחב היקף. בהמשך, המרכז הכלכלי עבר למטעי הסוכר שדרשו כוח עבודה גדול ויציב ומכאן קצרה הדרך להובלת עבדים מאפריקה.

הכלכלה והחברה בתקופה הקולוניאלית

במאה ה-16 הפך הסוכר לעמוד השדרה של הכלכלה הברזילאית. מטעים עצומים, שנקראו "אנחניוס", שלטו בנוף הצפון-מזרחי, בעיקר בפרנמבוקו ובבאהיה. האקלים הטרופי והאדמה הפורייה הפכו את האזור לאידיאלי לגידול סוכר, שהיה מבוקש מאוד באירופה. הייצוא העשיר את המתיישבים הפורטוגלים וחיבר את ברזיל לרשתות סחר עולמיות.

ייצור הסוכר דרש עבודה רבה והוביל ליבוא מיליוני עבדים מאפריקה. ברזיל הייתה היעד הגדול ביותר של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. העבדים עבדו בתנאים קשים במיוחד, עם סיכוי מועט לחירות. עם זאת, התרבות האפריקאית הותירה חותם עמוק על ברזיל – בדת, במוזיקה, בשפה ובמטבח. מערכת זו יצרה היררכיה חברתית נוקשה, כשבעלי האדמות בראש והעבדים בתחתית.

החברה הקולוניאלית בברזיל הייתה כור היתוך של תרבויות: האירופית, האפריקאית והילידית. הפורטוגלים הביאו איתם שפה, דת וסגנונות אדריכליים, בעוד שהאפריקאים תרמו מסורות כמו טקסי קנדומבלה ומוזיקת הסמבה. השילוב יצר חברה מגוונת אך גם מפולגת מאוד.

עצמאות ואימפריה

בשנת 1807 פלש נפוליאון לפורטוגל והמשפחה המלכותית נמלטה לברזיל. ריו דה ז'ניירו הפכה לבירת האימפריה הפורטוגזית, מה שהעלה את מעמדה של ברזיל ממושבה לחלק מרכזי באימפריה. בתקופה זו נפתחו הנמלים למסחר בינלאומי והוקמו מוסדות תרבות וחינוך, מה שהניח את היסודות לתחושת עצמאות גוברת. כאשר המלך חזר לפורטוגל בשנת 1821, בנו, דום פדרו, נשאר בברזיל כעוצר מטעמו. מול דרישות גוברות לעצמאות, הכריז דום פדרו "אני נשאר" (Fico) וסירב לחזור לפורטוגל. ב-7 בספטמבר 1822 הכריז על עצמאות ברזיל במה שנודע כ"קריאת איפירנגה". צעד זה הבטיח מעבר יחסי לשלום ולעצמאות, בניגוד למדינות אחרות ביבשת שחוו מלחמות עקובות מדם. לאחר הכרזת העצמאות התנהלו קרבות מוגבלים מול כוחות פורטוגזים שנותרו בארץ. ובסופו של דבר, עד 1824 פורטוגל הכירה רשמית בריבונות ברזיל, וזו הפכה לממלכה עצמאית.

דום פדרו השני עלה לשלטון בגיל 5 לאחר התפטרות אביו והוא שלט כמעט 50 שנה כקיסר ברזיל. הוא קידם מודרניזציה רחבה עם בניית מסילות ברזל, חיבור קווי טלגרף ושיפורים במערכת החינוך. עם זאת, מתחת לפני השטח התגברו מתחים פוליטיים, שבסופו של דבר הובילו לנפילת המונרכיה.

בשנת 1888 נחתם "חוק הזהב" (Lei Áurea) שסיים באופן רשמי את העבדות בברזיל, שהייתה האחרונה במדינות אמריקה לעשות זאת. צעד היסטורי זה אמנם סיים עוולה ארוכת שנים, אך הותיר את העבדים המשוחררים ללא תמיכה ומשאבים.

הרפובליקה הברזילאית

ב-15 בנובמבר 1889, הפיכה צבאית בראשות המרשל דיאודורו דה פונסקה הפילה את הקיסרות והקימה במקומה רפובליקה. האירוע התרחש כמעט ללא שפיכות דמים. ביטול העבדות שנה קודם לכן עורר תרעומת בקרב בעלי אדמות והאיץ את המעבר לשלטון חדש. השנים הראשונות של הרפובליקה התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית ומשבר כלכלי. חוקת 1891 ביססה שיטה פדרלית ששולטת עד היום בברזיל והפרידה בין דת למדינה, אך באותה עת מרידות אזוריות חשפו מתחים בין הממשלה המרכזית לבין אזורים שונים במדינה.

בשלב מאוחר יותר, השליטה עברה לאצולה הכפרית – מגדלי קפה מסאו פאולו ומגדלי בקר ממינאס ז'ראיס. אלה חילקו ביניהם את הנשיאות, מה שהעניק להם שליטה ממושכת אך יצר הדרה של קבוצות חברתיות רבות.

בשנת 1930 עלה לשלטון ז'טוליו ורגאס במהפכה פוליטית. כנשיא הוא שאף להפוך את ברזיל ממדינה חקלאית למדינה תעשייתית מודרנית. בשנת 1937 ייסד את משטר ה"מדינה החדשה" (Estado Novo) – משטר סמכותני שהעניק לו כוח רחב לביצוע רפורמות עמוקות ובין הצעדים המרכזיים שלו היו חקיקת חוקים להגנת עובדים, קביעת שכר מינימום, פיקוח על שעות עבודה והקמת מפעלים בבעלות המדינה, כמו מפעל פטרובראס. ערים כמו סאו פאולו וריו דה ז'ניירו גדלו במהירות רבה, אלא שהגידול המהיר יצר בעיות כמו צפיפות ודיור לא ראוי.

הדיקטטורה הצבאית ומורשתה

ב-1 באפריל 1964 הפילו הכוחות המזוינים את הנשיא ז'ואאו גולארט בהפיכה אלימה שנתמכה על ידי קבוצות שמרניות ואף על ידי ארצות הברית במסגרת "מבצע אח סם" (ממש כפי שעשו האמריקאים בצ׳ילה). המשטר שהוקם הגביל זכויות אדם ונמשך למעלה משני עשורים.

חוקת 1967 חיזקה את כוח הצבא, ובמהלך המשטר נאסרו אלפי מתנגדים, רבים מהם עונו קשות וחלקם נרצחו או נעלמו. לפי נתונים רשמיים, 434 איש נהרגו או נעלמו, אך ההערכות הן שהמספר האמיתי גבוה יותר. בנוסף, קהילות ילידיות סבלו מאובדן עצום, עם כ-8,000 קורבנות.

כאשר בשנות ה-80 גבר הלחץ הציבורי לשינוי, החזרה לשלטון אזרחי הפך לעובדה מוגמרת. בשנת 1982 התקיימו לראשונה מזה 20 שנה בחירות חופשיות לפרלמנט הברזילאי ולבסוף, ב-1985 הוחזר שלטון אזרחי במדינה. ב-1988 נכתבה חוקה חדשה שהבטיחה דמוקרטיה ושלטון חוק.

ברזיל במאה ה-21

בתחילת המאה ה-21 ברזיל הייתה חלק מקבוצת ה-BRICS ונחשבה לכוח עולה. היא נהנתה מצמיחה כלכלית מואצת בזכות יצוא סחורות כמו סויה, עפרות ברזל ונפט. עם זאת, שחיתויות, אינפלציה ומשברים פוליטיים הביאו למיתון כבד באמצע העשור השני. פערים חברתיים עמוקים נותרו בעיה מרכזית. תנועות מחאה העלו סוגיות של אי שוויון גזעי, זכויות נשים ורפורמות קרקע. הפגנות במהלך מונדיאל 2014 משכו תשומת לב בינלאומית למצוקת המעמד העובד. ונראה שברזיל ממשיכה לחפש לחזק את מעמדה הגלובלי, במיוחד סביב נושאי סביבה כמו שמירה על יערות האמזונס. היא משתתפת באופן פעיל בארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, G20 וברית הסחר מרקוסור ושואפת למושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם.

אבל יותר מכל, מסעה של ברזיל – ממושבה קטנה לדמוקרטיה תוססת – הוא סיפור יוצא דופן של עמידות, גיוון והתחדשות. ברזיל עברה דרך מלאה בקשיים, משעבוד קולוניאלי ועד משברים פוליטיים, אך הצליחה לשמר זהות תרבותית עשירה ולהתפתח לכוח עולמי. ברזיל ממשיכה להשתנות ולהתפתח וההיסטוריה שלה מהווה השראה לעולם כולו.

חומר מעשיר לצפייה

אחת ההפקות הברזילאיות המסקרנות היא הסרט "מאוה – הקיסר והמלך" (Mauá – O Imperador e o Rei) שמתאר את ילדותו, עלייתו לעושר ופשיטת הרגל הסופית של אירינאו אוונגליסטה דה סוזה (1813–1889), יזם מריו גרנדה דו סול הידוע יותר כברון מאוה, הנחשב לאיש העסקים הברזילאי הגדול הראשון, שהיה אחראי לסדרה של יוזמות מודרניזציה לכלכלה הלאומית לאורך המאה ה-19. השילוב של רעיונותיו, יחד עם חוסר היציבות הפוליטית ההולך ומחמיר באזור פלטין, הפך אותו למטרה של תככים שמרניים. המפעלים שבנה הפכו למטרות לחבלה פלילית, ועסקיו זועזעו על ידי חקיקה שהפחיתה את מכסי הייבוא על מכונות, כלים וחומרה. עם פשיטת הרגל של בנק מאוה (1875), הוא ביקש הקפאה של שלוש שנים ונאלץ למכור את רוב החברות שלו לקפיטליסטים זרים, כמו גם את נכסיו האישיים, כדי ליישב את חובותיו.

"עיר האלוהים" הוא סרט דרמה עטור שבחים המספר על חיי הפשע בפאשלות של ריו דה ז׳ניירו. סרט נוסף הוא סרט הפעולה ״יחידת עילית״ המבוסס על סיפור אמיתי ומתאר את השחיתות במשטרת ריו, כמו גם על פעילותה של יחידת BOPE מהמשטרה הצבאית ומאבקה בקרטלי הסמים. הפקה נוספת על ברזיל היא הסדרה "Dom" (סדרה באמזון פריים) שמבוססת על סיפור אמיתי של פשע וקרטל בסאו פאולו.