במשך מאות שנים נחשבה המערכת הפוליטית הבריטית לסמל עולמי של יציבות חוקתית, שמרנות מתונה ומסורת שלטונית בלתי מנוצחת. לא עוד. בקיץ 2016, עם פתיחתן של קלפיות משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי (הברקזיט), נסדק משהו עמוק בבסיסו של המבצר השלטוני בלונדון והממלכה המאוחדת הושלכה אל תוך סחרור פוליטי היסטורי שמסרב להישכך.

מאותו רגע גורלי, הפך מעונו הרשמי של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 לזירה של דרמות אנושיות, מרידות פנים-מפלגתיות ודלת מסתובבת של מנהיגים שנשחקו בזה אחר זה תחת כובד משקלו של ה"ברקזיט". כעת, עם הודעת הפרישה של קיר סטארמר פחות משנתיים מאז שנבחר, בריטניה מוצאת את עצמה שוב על ספו של עידן חדש ומחליפה ראש ממשלה בלי שהציבור הרחב יצטרך בכלל לצאת אל הקלפיות.

המנדט השייך למפלגה, לא לאדם

הודעת ההתפטרות הדי-צפויה של ראש ממשלת בריטניה, קִיר סְטַארְמֶר, מהנהגת מפלגת הלייבור, איננה רק עוד דרמה פוליטית חולפת בלוח האירועים הסוער של לונדון. זה רק עוד פרק ברצף בלתי נגמר וחסר תקדים של חילופי הנהגה בממלכה המאוחדת מאז אותו משאל עם היסטורי על עזיבת האיחוד האירופי, ה"ברקזיט", שנערך בשנת 2016. רצף האירועים הבלתי נתפס הזה הפך את מעונו הרשמי של ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 למה שנראה יותר כמו דלת מסתובבת מאשר משכן שלטוני יציב.

אולי יעניין אותך

הפרדוקס של מבצע פוקסלי: כשבריטניה נמנעה מלהרוג את היטלר

ריצ׳רד השלישי: נבל או מפסידן?

על השריפה הגדולה של לונדון

ג'ון ספילסברי והמצאת הפאזל הראשון בהיסטוריה

התמיהה הגדולה ביותר שעולה בקרב משקיפים מבחוץ, ואף בקרב אזרחים בריטים רבים, היא כיצד ייתכן שראש ממשלה מודיע על פרישתו, מחליפו הרשמי עשוי להיכנס ללשכה החזקה במדינה בתוך שבועות ספורים בלבד, והציבור הרחב כלל אינו נקרא לצאת אל הקלפיות. התשובה נעוצה בעומק השיטה הפרלמנטרית הבריטית. במערכת השלטון של הממלכה, האזרחים לא בוחרים באופן ישיר את ראש הממשלה שלהם, והוא לא מופיע בפתק הצבעה נפרד. הציבור בוחר אך ורק את הפרלמנט. מי שעומד בראש המפלגה שמסוגלת להפגין שליטה יציבה בבית הנבחרים, ובדרך כלל מדובר במפלגה שזכתה ברוב המושבים, הוא זה שממונה לעמוד בראשות הממשלה כולה.

כפועל יוצא מכך, כאשר ראש ממשלה מכהן מחליט להתפטר מתפקידו באמצע הקדנציה, החוק הבריטי לא מטיל כל חובה אוטומטית לקיים בחירות כלליות במדינה (למרות צעקות האופוזיציה מכל צדי הקשת הפוליטית). מפלגת השלטון מחזיקה בזכות המלאה לבחור לעצמה מנהיג חדש בתהליך פנימי. ואם אותו מנהיג נבחר מצליח ליהנות מתמיכתם של רוב חברי הפרלמנט, הוא מוזמן באופן רשמי על ידי המלך להרכיב את הממשלה הבאה, ופוסע בבטחה אל תוך דאונינג 10. המנדט השלטוני, לפי תפיסת היסוד של השיטה הבריטית, ניתן למפלגה ולפרלמנט כישות ייצוגית ולא לאדם יחיד. מנגנון זה הוא בדיוק מה שאיפשר את שרשרת חילופי הגברי התכופים שבריטניה חווה בעשור האחרון.

השיטה החוקתית והיעדרן של בחירות כלליות

מבחינה חוקתית ופורמלית, המלך הבריטי הוא זה שממנה את ראש הממשלה של הממלכה, אך מדובר בתפקיד שטקסיותו עולה על כוחו הממשי. המונרך פועל על פי כללים ברורים ומזמין לתפקיד את האיש אשר סביר להניח כי יוכל לזכות באמונו של בית הנבחרים. כאשר ישנו רוב פרלמנטרי מובהק וברור, המינוי מוענק כמעט מאליו למנהיג המפלגה הגדולה ביותר או למנהיג מפלגת השלטון הנוכחית. זו הסיבה לכך ששינוי פרסונלי בצמרת מפלגת השלטון מאפשר להעביר את הגה המדינה לידיים חדשות לחלוטין, מבלי שהציבור הבריטי יישאל לדעתו פעם נוספת באותה נקודת זמן.

במצב הנוכחי שנוצר עם הודעתו של קיר סטארמר, מפלגת הלייבור עדיין נהנית ומחזיקה ברוב מוצק ויציב בין כותלי הפרלמנט, וזהו ההסבר הישיר לכך שאין כל חובה ללכת למערכת בחירות ארצית כעת. קיר סטארמר הבהיר כי הוא אמנם פורש לאלתר מהנהגת המפלגה, אך ימשיך לכהן בתפקידו כראש הממשלה באופן זמני בלבד, עד אשר ייבחר לו מחליף רשמי. ברגע שתסיים מפלגת הלייבור את הליך הבחירה הפנימי ותציב מנהיג חדש בראשה, וכל עוד לא תתרחש התפרקות פוליטית יוצאת דופן או חריגה במיוחד, אותו אדם יהיה זה שיזכה באופן טבעי באמון בית הנבחרים ויוכל להתמנות לראש הממשלה הבא.

האופוזיציה בלונדון, כצפוי בכל אירוע מסוג זה, יכולה להשמיע קול צעקה, לטעון בתוקף כי למנהיג החדש אין כל מנדט ציבורי ישיר, ולדרוש בקול תרועה קיום בחירות כלליות לאלתר. אולם, חשוב להבין כי מדובר בטענה פוליטית גרידא, המיועדת לצבירת הון ציבורי, ולא בחובה המעוגנת בחוק המדינה. כל עוד הממשלה הקיימת מסוגלת להפגין שרידות פוליטית ולעבור את ההצבעות בפרלמנט, אין כל הכרח חוקי לפזר את החבילה. הדרכים היחידות להפיל ממשלה מכהנת באמצע ימיה הן באמצעות הצבעת אי אמון רשמית, מרד פנימי חריף בתוך שורות מפלגת השלטון עצמה, או החלטה עצמאית ויזומה של ראש הממשלה החדש להקדים את הבחירות. עצם החלפתו של העומד בראש המערכת אינה מפעילה באופן אוטומטי את מערכת הבחירות הכללית.

יריית הפתיחה: משאל העם ששינה את פני הממלכה

ראו גם: דומיניק קאמינגס: האסטרטג ששינה את פני הפוליטיקה הבריטית

שורשי הכאוס התחילו עם נקודת המפנה הדרמטית ששינתה את פני ההיסטוריה המודרנית של בריטניה. ביום קיץ אחד, ב-23 ביוני 2016, אזרחי בריטניה נקראו אל הקלפיות כדי להכריע במשאל עם גורלי על עצם חברותה של המדינה באיחוד האירופי. תוצאות המשאל היו צמודות ומתוחות להפליא וחשפו שבר עמוק בחברה הבריטית: 51.9% מהמצביעים תמכו בעמדת העזיבה הדרמטית, לעומת 48.1% בלבד שביקשו להישאר חלק מהגוש האירופי. ראש הממשלה דאז, דייוויד קָמֶרוֹן, מי שניהל והוביל בקולו את המחנה הגדול שתמך בהישארות באיחוד האירופי, הבין מיד עם פרסום התוצאות כי מעמדו התערער לחלוטין והודיע על התפטרותו המיידית.

מאותו רגע, בריטניה נקלעה למערבולת פוליטית שמתקשה להירגע. החלטת הברקזיט התבררה במהרה כהרבה יותר מאשר הגדרה מחדש של יחסי החוץ והמסחר עם היבשת השכנה. היא פתחה תיבת פנדורה של ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים ועמוקים על עצם זהותה של הממלכה כולה. הדיונים הסוערים נגעו בכל תחומי החיים: עתיד הכלכלה הבריטית, מדיניות ההגירה הלאומית והיחסים הפנימיים המורכבים והעדינים בין אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד. מעבר לכך, המהלך טלטל באופן אנוש את עתידן ויציבותן של שתי המפלגות הגדולות והמסורתיות בבריטניה, אשר מצאו את עצמן קרועות מבפנים.

דייוויד קמרון היה האיש שפתח במו ידיו את השער לטלטלה הזו. הוא היה זה שהבטיח לציבור את קיומו של משאל העם, מתוך כוונה פוליטית פנימית להרגיע את המרד האירו-סקפטי, השמרני והמבעבע שאיים לקרוע את המפלגה השמרנית שהוא עמד בראשה. קמרון העריך בביטחון רוב כי הציבור הבריטי יבחר בסופו של דבר באופציה הבטוחה של הישארות באיחוד, אך ההימור הפוליטי שלו נכשל. התבוסה המהדהדת בקלפי הפכה את המשך כהונתו כראש הממשלה לבלתי אפשרית מבחינה מוסרית ופוליטית. בעקבות התפטרותו, נבחרה תֶּרֶזָה מֵיי להנהיג את המפלגה השמרנית, ומונתה לתפקיד ראש הממשלה ללא צורך בבחירות כלליות.

שנות הדשדוש של תרזה מיי

תרזה מיי נכנסה אל דאונינג 10 כשהיא נושאת עמה התחייבות ברורה וחד-משמעית, שנוסחה במשפט קצר שהפך במהרה לסיסמה המרכזית שלה: "Brexit means Brexit". היא לא השתהתה, והפעילה באופן רשמי את סעיף 50 באמנת האיחוד האירופי, המהלך המשפטי שהתניע באופן רשמי ובלתי הפיך את תהליך הפרישה המורכב של בריטניה. מכאן ואילך, הקדישה תרזה מיי את כל מרצה בניסיונות קדחתניים להגיע להסכם עזיבה מוסדר ומקובל מול בכירי האיחוד בבריסל, הסכם שיאפשר פרישה חלקה ככל הניתן.

אלא שבתוך כותלי הפרלמנט הבריטי לא היה לה רוב יציב או מגובש שיסכים לתמוך בנוסח ההסכם שהביאה עמה מהמגעים המפרכים ביבשת. בשנת 2017, מתוך ניסיון נואש ואמיץ להגדיל את כוחה הפוליטי ולבסס רוב פרלמנטרי מוצק, היא החליטה להקדים את הבחירות הכלליות. המהלך הניב תוצאה הפוכה לחלוטין מזו שקיוותה לה: המפלגה השמרנית איבדה את הרוב המוחלט שהיה ברשותה, והיא נאלצה להקים ממשלה צרה שנשענת באופן בלעדי על תמיכתה של מפלגת DUP היוניוניסטית מצפון אירלנד.

מצבה הפוליטי של תרזה מיי הלך והחמיר מיום ליום. הסכם הברקזיט שעמלה עליו רבות הובא להצבעה בבית הנבחרים ושם נדחה שוב ושוב ברוב מוחץ, כאשר חברי פרלמנט מכל קצוות הקשת הפוליטית מסרבים לאשר אותו. המבוי הסתום שאליו נקלעה המדינה שחק את כוחה לחלוטין. בסופו של דבר, לאחר שהבינה כי אין ביכולתה לפרוץ את החומה הפרלמנטרית, הרימה תרזה מיי ידיים והודיעה על פרישתה הרשמית מהתפקיד, כשהיא מותירה מערכת פוליטית משותקת ומתוסכלת.

עידן בוריס ג'ונסון: ניצחון ענק ושקיעה בשערוריות

אל הוואקום המנהיגותי שהותירה אחריה תרזה מיי, צעד בביטחון רב בּוֹרִיס גִ'וֹנְסוֹן, שנחשב לאחת הדמויות הדומיננטיות, הצבעוניות והבולטות ביותר במחנה שתמך בברקזיט מלכתחילה. בשנת 2019 נבחר בוריס ג'ונסון להנהיג את המפלגה השמרנית במקומה של תרזה מיי והפך לראש הממשלה. כדי לפתור את הפלונטר הפרלמנטרי, הוא הוביל את המדינה לבחירות כלליות באותה שנה, כשהוא מציב בחזית קמפיין הבחירות שלו סיסמה פשוטה, חדה ויעילה להפליא: "Get Brexit Done", להשלים את הברקזיט.

הציבור הבריטי, שהיה עייף ושבע מרורים משנות הדשדוש והוויכוחים האינסופיים, נענה לקריאתו של בוריס ג'ונסון והעניק לו ניצחון פוליטי מוחץ וגדול במיוחד. השמרנים השיגו רוב עצום בפרלמנט, מה שאיפשר לראש הממשלה לקיים את הבטחתו המרכזית ולהוביל את בריטניה ליציאה רשמית וסופית מהאיחוד האירופי ב-31 בינואר 2020. נדמה היה כי בריטניה עולה על נתיב חדש ויציב, אך ההצלחה הפוליטית הכבירה הזו לא האריכה ימים, והמציאות טפחה במהירות על פניה של הממשלה.

מגפת הקורונה העולמית הציבה אתגרים אדירים. אולם, מה שערער את כסאו של בוריס ג'ונסון יותר מכל היו שורה ארוכה של שערוריות פנים-פוליטיות, ובראשן פרשת "Partygate". במסגרת פרשה זו, נחשף כי בדאונינג 10 נערכו מסיבות ואירועים חברתיים של צוות הלשכה בזמן שהמדינה כולה הייתה נתונה תחת סגרים נוקשים והגבלות תנועה חמורות בשל המגפה. פרשה זו, לצד פרשות נוספות שצפו ועלו, כרסמו באופן אנוש ומתמשך באמון הציבורי והפוליטי במנהיגותו. בסופו של דבר, מרד רחב היקף של שרים בכירים וחברי פרלמנט מתוך מפלגתו שלו, שלא יכלו עוד לשאת את הנזק הציבורי, אילץ אותו להודיע על התפטרותו.

ליז טראס: הכהונה הקצרה והסוערת ביותר

ראו גם: ליז טראס: עלייתה ונפילתה | ליז טראס: גרועה מג׳ונסון?

אחרי נפילתו הדרמטית של בוריס ג'ונסון, נבחרה לִּיז טְרָאס לנהיג את המפלגה השמרנית ונכנסה בשערי דאונינג 10 בספטמבר 2022. מה שהתפתח בימי כהונתה הפך לאחד הפרקים הקצרים, הסוערים והדרמטיים ביותר שנכתבו אי פעם בתולדות הפוליטיקה הבריטית. ליז טראס ביקשה ליישם מדיניות כלכלית ימנית רדיקלית והציגה לציבור תוכנית כלכלית שאפתנית שכללה קיצוצי מס נרחבים ודרמטיים, אך עשתה זאת ללא כל מקור מימון ברור או תקציב מאוזן שיגבה את המהלך.

התגובה של השווקים הפיננסיים לתוכנית הכלכלית הזו הייתה מיידית, חריפה ומלאת בהלה. ערך המטבע הבריטי, הליש"ט, צנח לשפל חסר תקדים, תשואות איגרות החוב הממשלתיות זינקו כלפי מעלה בקצב מבהיל, והבנק המרכזי הבריטי נאלץ לבצע התערבות חירום דרמטית בשווקים כדי למנוע קריסה מוחלטת של המערכות הפיננסיות. המדינה כולה החזיקה את נשימתה מול הכאוס הכלכלי שהתפתח במהירות הבזק.

בתוך 49 ימים בלבד מרגע שנכנסה לתפקידה, כשהיא מאבדת את כל האשראי הפוליטי והציבורי שלה ותחת לחץ כבד מנשוא, הודיעה ליז טראס על התפטרותה מהתפקיד. כהונתה הבזקית הפכה לסמל המובהק והצורב ביותר של חוסר היציבות הפוליטית והכלכלית העמוקה שהשתרשה והכתה שורשים בממלכה המאוחדת כתוצאה ישירה של אירועי הפוסט-ברקזיט.

רישי סונאק: המבוגר האחראי שלא מנע את התבוסה

במטרה נואשת להרגיע את השווקים הפיננסיים הסוערים ולהשיב את השקט לשורות המפלגה השמרנית המרוסקת, נבחר רִישִׁי סוּנָאק להחליף את ליז טראס. רישי סונאק הציג את עצמו בפני האומה כמבוגר האחראי, פוליטיקאי שקול ומקצועי שמגיע לעשות סדר בבלאגן. הוא השקיע מאמצים כבירים בניסיון לשקם את האמון הכלכלי של בריטניה ולנהל את ענייני המדינה ביד יציבה, לאחר שנות הכאוס והטלטלות הציבוריות שליוו את ימיהם של בוריס ג'ונסון וליז טראס.

אולם, המשימה שעמדה בפני רישי סונאק הייתה כמעט בלתי אפשרית מלכתחילה. המפלגה השמרנית הגיעה לשלב זה כשהיא שחוקה, עייפה ומסוכסכת לחלוטין, לאחר 14 שנות שלטון רצופות. המדינה כולה סבלה ממשבר יוקר מחיה מחריף, משברים עמוקים ותקציביים בשירותי הבריאות הלאומיים, עומס כבד ומתמשך על מערכות ההגירה, ועייפות ציבורית כללית מהשלטון השמרני ארוך השנים.

התוצאה הבלתי נמנעת הגיעה במלוא עוצמתה בקלפיות במהלך בחירות 2024. המפלגה השמרנית ספגה תבוסה אלקטורלית היסטורית ומהדהדת. מפלגת הלייבור, שהייתה באופוזיציה במשך שנים ארוכות, חזרה לשלטון ברוב פרלמנטרי עצום ומנצח, וקיר סטארמר נכנס בצעד בטוח ובקול תרועה רמה אל דאונינג 10, כשהוא מבטיח עידן חדש של יציבות.

עלייתו ונפילתו המהירה של קיר סטארמר

ראו גם: קיר סטארמר: ממעמד הפועלים לראשות הממשלה | קיר סטארמר הוא ראש הממשלה הכי פחות פופולרי בבריטניה מזה כ-50 שנה

קיר סטארמר הגיע אל כס ראש הממשלה כשהוא מציג את עצמו בתור ההפך הגמור והמוחלט לדמויותיהם של בוריס ג'ונסון וליז טראס. הוא הצטייר בעיני הציבור כמשפטן רציני, ממלכתי, שקול וזהיר — מנהיג שהבטיח להחזיר לבריטניה את היציבות האבודה, האחריות השלטונית והשקט הפוליטי שכל כך היו חסרים לה. מעבר לכך, הוא מיצב את עצמו כאיש שביצע מהפך פנימי עמוק בשורות מפלגת הלייבור וניקה אותה לאחר שנות הנהגתו הסוערות של ג'רמי קוֹרְבִּין. בנאום הפרישה שלו התגאה קיר סטארמר באופן מיוחד בכך שמפלגתו, תחת הנהגתו התקיפה, עקרה מתוכה לחלוטין את רעל האנטישמיות שדבק בה בעבר.

ברם, הניצחון האלקטורלי המפואר והעצום על השמרנים בבחירות הכלליות לא העניק לו חסינות פוליטית לטווח ארוך. בתוך פחות משנתיים בלבד מאז נכנס לתפקידו, החל ללכת ולגבור הלחץ הפנימי בתוך סיעת הלייבור בפרלמנט. חברי פרלמנט רבים החלו לחשוש באופן ממשי כי המפלגה מאבדת במהירות את תמיכת הציבור הרחב, וכי הממשלה בראשותו מתקשה לייצר שינוי אמיתי ומורגש בשטח עבור האזרח הקטן. ברקע הדברים הללו, החלה לנשוף בעורפם נסיקתה המרשימה בסקרי דעת הקהל של מפלגת הימין הפופוליסטי UK Reform, בהנהגתו של נַיְיגֶ'ל פָארָאג', אשר חרתה על דגלה מאבק חסר פשרות בתופעת ההגירה הלא חוקית למדינה.

בנאום הפרישה האישי והנוקב שלו, הודה קיר סטארמר ביושר לב כי השאלה המרכזית העומדת כעת על הפרק איננה אם הוא היה האדם המתאים והנכון לשנות את פני מפלגת הלייבור ולהחזיר אותה לשלטון המדינה — אלא אם הוא עדיין האדם המתאים ביותר להוביל את המפלגה לקראת מערכת הבחירות הכלליות הבאות. בהתייחסו לחברי סיעתו אמר: "שמעתי את תשובת הסיעה הפרלמנטרית שלי, ואני מקבל את התשובה הזו ברוח טובה", ובכך חתם את כהונתו הקצרה והגיש את התפטרותו הרשמית מהנהגת הלייבור.

ההשפעה המתמשכת של הברקזיט

בעקבות התפטרותו של סטארמר, מפלגת הלייבור פתחה באופן מיידי בהליך רשמי ופנימי לבחירת המנהיג הבא שלה. סטארמר ציין בנאומו כי הגשת המועמדויות לתפקיד הרם תיפתח באופן רשמי ב-9 ביולי, כאשר המטרה המרכזית שעומדת לנגד עיני ראשי המפלגה היא להשלים את הליך הבחירה כולו לפני שהפרלמנט ישוב מפגרת הקיץ הרשמית שלו במהלך חודש ספטמבר. עד להשלמת התהליך ובחירת המנהיג החדש, ימשיך קיר סטארמר לכהן כראש הממשלה הזמני, על מנת להבטיח ככל הניתן העברת שלטון מסודרת, תקינה ובטוחה.

המועמד המוביל, הבולט והמדובר ביותר בשלב זה להחליפו בהנהגה הוא אֶנְדִּי בֶּרְנְהָאם, ראש העיר של מנצ'סטר רבתי, שחזר לאחרונה לכהן כחבר פרלמנט ונחשב לאחד הפוליטיקאים הפופולריים והאהודים ביותר בקרב חברי הלייבור והציבור. ברנהאם זכה בקרב רבים לכינוי המרשים "המלך מהצפון". אם יצליח אנדי ברנהאם לזכות בבחירות הפנימיות, הוא צפוי להתמנות לראש הממשלה הבא של בריטניה — שוב, ללא צורך במערכת בחירות כלליות ברחבי המדינה, כל עוד מפלגת הלייבור ממשיכה להחזיק ברוב מוצק בבית הנבחרים.

במבט עומק היסטורי, ניתן לראות בבירור כיצד הברקזיט ערער, פירק ועיצב מחדש את כל המערכת הפוליטית המסורתית בבריטניה. המהלך חשף ופירק קואליציות פוליטיות ישנות שהחזיקו מעמד שנים רבות בתוך שתי המפלגות הגדולות. בשורות המפלגה השמרנית, הוא העמיק באופן חסר תקדים את הקרע הפנימי בין אלו שתמכו בעזיבה קשוחה וחד-משמעית של האיחוד לבין המחנה המתון והפרגמטי יותר. במפלגת הלייבור, הוא יצר שנים ארוכות של בלבול ואיבוד דרך, ופער תהום בין המצביעים העירוניים, הצעירים והפרו-אירופיים לבין מצביעי מעוזי השלטון המסורתיים של מעמד הפועלים, אשר תמכו בהמוניהם בברקזיט.

יתרה מכך, עצם היציאה הפיזית מהאיחוד האירופי לא הביאה לסיומו של הוויכוח הציבורי, אלא פתחה שורה ארוכה וחדשה של שאלות קשות ומורכבות: כיצד צריכים להיראות יחסי המסחר העתידיים עם אירופה? מהו הפתרון הנכון עבור הגבול הרגיש והנפיץ שבין צפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד? כיצד ניתן לאזן בצורה נכונה בין השמירה על הריבונות הלאומית לבין הצורך החיוני בגישה חופשית לשווקים הכלכליים? והשאלה הגדולה מכולן המהדהדת בחלל — האם הברקזיט באמת שיפר במשהו את מצבה הכללי של בריטניה?

במקביל לכל המשברים הללו, נאלצה בריטניה להתמודד בשנים האחרונות עם נזקי מגפת הקורונה, עליית האינפלציה, משבר אנרגיה חריף, שביתות עובדים רבות במשק, עומסים כבדים וקריסה של מערכות הבריאות הלאומיות, ועלייה ניכרת ומתמדת בכוחן של מפלגות פופוליסטיות מימין ומשמאל. כל התופעות הללו חברו יחד והפכו את ההבטחה הגדולה ל"יציבות ושגשוג אחרי הברקזיט" למשימה פוליטית שהיא כמעט בלתי אפשרית לביצוע.

כך, המדינה החזקה שהצביעה בשנת 2016 ברובה הגדול מתוך שאיפה ורצון ברור "לקחת בחזרה את השליטה" על גורלה, מצאה את עצמה נקלעת לעשור שלם של חוסר שליטה פוליטי מתמשך, כאוטי ומייאש. ואם אכן יתממשו התחזיות ומחליפו הרשמי של קיר סטארמר ייכנס בשערי דאונינג 10 עוד לפני חודש ספטמבר הקרוב, בריטניה תקבל לידיה ראש ממשלה שביעי בתוך עשור אחד בלבד — וכל זה מבלי שהציבור הבריטי נדרש לצאת השנה אל הקלפיות כדי להכריע בדבר.

בריטניה ממשיכה לספק לנו שיעורים מרתקים (ומעט מלנכוליים) על הפער שבין הבטחות פוליטיות למציאות מורכבת, ואם דאונינג 10 ימשיך בקצב הזה, נצטרך בקרוב להנפיק כרטיסי חבר מועדון לראשי הממשלה בלונדון. כדי לא לפספס אף תפנית בעלילה חסרת המנוח של הפוליטיקה הבריטית, אנו מזמינים אתכם להירשם לניוזלטר הרשמי שלנו וליהנות מניתוחים חדים ישירות לתיבת המייל שלכם.